בסופ”ש הקרוב ניל יאנג ובוב דילן יופיעו אחד אחרי השני בהייד פארק של לונדון (ויומיים אחרי בקילקני, אירלנד). קשה לדעת אם יהיה איזה שיתוף פעולה ביניהם על הבמה, משהו שלא קרה מאז שנת 1994. אבל גם אם כן וגם אם לא, זו סיבה טובה לחגוג קצת את המפגשים המוזיקליים של יאנג עם דילן עד כה. אז לפניכן\ם סיקור מלא של ההיסטוריה המוזיקלית והתחנות בהן יאנג פגש בדילן, אם זה באירועים, הופעות אורח או שירים אחד של השני.
חוגג 20 שנה לאלבום הבכורה של My Morning Jacket. האלבום שהוציא לדרך את הקריירה והדיסקוגרפיה של ההרכב מלואיוויל, קנטקי. עם כל השירים, תוספות, קטעי הופעה אהובים ועוד. האזינו באתר הקצה וגם פה למטה:
פלייליסט:
אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.
מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.
הסרט “יוקרה” מ-2006 (שהוא אחד האהובים עלי של כריסטופר נולאן) נפתח בהסבר למה כל קסם או אשליה ממש טובים מכילים שלושה חלקים; הראשון, בו הקוסם מראה לך משהו רגיל, חפץ או בן-אדם. החלק השני, בו הוא מעלים אותם והופך את הרגיל למשהו מדהים ומפתיע, כזה שאתה לא מבין את הסוד שלו וגם לא פותר אותו. כי אתה כמובן לא מסתכל היכן שצריך ואתה לא באמת רוצה לדעת. אתה רוצה שהקסם יעבוד עליך. אבל אתה עדיין לא מוחא כפיים, כי זה לא מספיק להעלים משהו, אתה רוצה לראות את זה גם חוזר.
וזה החלק השלישי הכי קשה בקסם מוצלח, המערכה האחרונה שתשלים את האשליה.
אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.
שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.
לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:
עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.
בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.
בדיוק היום לפני 50 שנה שוחרר האלבום Nashville Skyline של בוב דילן. מהתחנות המעניינות, קצרצרות ויפות מבחינתי בקריירה הארוכה שלו.
דילן נגע לפני כן בפולק, בלוז ורוק, ועם “נאשוויל” הוא צלל הכי עמוק בקריירה לקאנטרי השורשי. מבחינתי הנגיעות היו שם עוד לפני, עם המסע השורשי של האלבום שקדם לו, John Wesley Harding, ואחר כך חפירות דומות בהקלטות ה-Basement Tapes עם The Band.
אבל עם Nashville Skyline הגיעה הנגיעה המובהקת והמלאה בז’אנר, שדילן ביקר אצלו באופן יפהפה באלבום הזה. מוקף בנגנים מקומיים של נאשוויל, פדל-סטיל והקול נטול הסיגריות של דילן שהשתנה לגמרי באלבום בהתאמה, הוא הציג עוד צד מוזיקלי שלו. כפי שעשה לא מעט בקריירה והחיפושים בין האלבומים השונים בדיסקוגרפיה.
אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.
אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.
לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.