השירים שמתחת לעור: 50 שנה ל-Blue

באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.

הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.

הוא ממשיך לספר שהאלבום כנראה עדיין גם כואב לג’וני במובן מסוים ושהוא שמע ממנה שהיא כבר לא ממש מאזינה לו והוא רצה את הכאב החושפני הזה בתוך הסרט. אני משער שבמיוחד עם הגילוי של ויליאם הצעיר (שמבוסס על קרואו עצמו כנער), לפני כל הרגשות והטלטלות שהוא הולך לעבור בסרט, דרך המוזיקה. איזה מסע רגשי שמיטשל עברה גם עם עצמה, באופן אחר, שהוביל לעשרת השירים שנכנסו למה שהפך לקלאסיקה הכי גדולה שלה בקריירה.



האלבום שפגש אותי מחדש: 50 שנה ל-Tapestry

אפשר לכתוב רבות על העשייה, ההשפעה והקלטת השירים שמרכיבים את Tapestry של קרול קינג שמציין היום 50 שנה ליציאתו. אבל כמו הרבה מהקלאסיקות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים שעברו אצלי באוזניים (רבים באובססיביות) בתחילת החיבור העמוק עם מוזיקה בזמנו, זה כבר מעלה אבק הרבה זמן ואני פחות מתעניין בלכתוב עליו אותם הדברים.

כיום מעניין אותי לקרוא על האלבומים האלה את הסיפורים והחיבורים האישיים. את הדברים שאי אפשר לקרוא בספרים או ברחבי האינטרנט (תכלס, אני ככה עם קריאה על מוזיקה בכלליות, אבל במיוחד עם אלו שכבר התעסקו בהם בלי סוף). ואחד הדברים הכי יפים במוזיקה בשבילי, הוא מה שקורה לפעמים בחיים שמחזיר לך פיסת יצירה, אלבום או שיר, ישר ללב, ואתה מתרגש מהם מחדש מכיוון אחר. אפילו אם היו כבר מאוסים עליך. וזה מדהים.

הדבר הזה קרה לי עם Tapestry לפני ארבע שנים בדיוק. כשישבתי בפברואר 2017 אצל המקעקע שלי שבדיוק סיים לעבוד על אחד משני הקעקועים הכי אישיים שיש עליי (וכולם כאלו), זה שכולל מעליו את הציטוט “…It would be so fine to see your face at my door”. שלושה חודשים לפני כן איבדתי חברה קרובה ששמה לימור למחלה הכי מאוסה ומעצבנת כנראה בעולם. חברה שהכרתי בגלל אותה אהבה וכתיבה על מוזיקה בין השנים, זאת לאחר שגילתה את הבלוג והתחלנו לדבר ולהחליף חיבורים וסיפורים בהתלהבות.

כמו שקורה לפעמים, ניצתה שם איזו להבה מטורפת של חיבור שהוביל להיכרות וקירבה מחוץ לכותלי האינטרנט שקשה להסביר. זו שמגיעה מבסיס של אהבה וסקרנות משותפת לצלילים, אמנים, שירים ואלבומים. סוג ההיכרות והחיבור עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. היא תמיד אהבה את קרול קינג וכמוני וכמו אחרים, לטוס להופעות בחו”ל היה לה חוויה שמנקה את הנשמה.







אלכס צ’ילטון: 70 שנה להולדתו – סיקור קריירה והמלצות

היום לפני 70 שנה נולד אלכס צ’ילטון. המייסד והכותב הראשי של Big Star, סולן ומוזיקאי בחסד ואדם מעניין ומתוסבך, גם עם קריירת סולו מגוונת וטובה. לכבוד הציון אני שמח לשתף פעולה עם חברי אורי דביר, מי שמתפעל את הבלוג Ten To Butter Blood Voodoo וגם עורך סטים נפלאים ברדיו הקצה מדי יום ראשון בערב. האהבה המוזיקלית המשותפת אולי הכי גדולה שלי ושל אורי היא Big Star ואלכס צ’ילטון בפרט. נורא רציתי שנעשה משהו יחד ליום הזה והנה זה קורה בפוסט הנוכחי.

אורי ואני בחרנו לכתוב על עשרה אלבומים מהקריירה של צ’ילטון. כאלו שלדעתנו הם מוצרי חובה שקשורים אליו וליצירה שלו, או שיש בהם עניין ומשיכה וההוצאות הכי מומלצות שלנו. כאלו שמופנות גם לחובבי צ’ילטון שאולי לא התעמקו מספיק בתוך הדיסקוגרפיה שלו, ובאותו הזמן משמשות גם אולי כמבוא ודלת פתיחה להיכרות איתו ועם המוזיקה שלו לאורך השנים. בסוף הפוסט גם הכנו פלייליסט מגניב עם 30 שירים וקצת מעל שעה וחצי של סיקור קריירה, עם המון שירים ספציפיים אהובים עלינו.

אז הנה הכל לפניכן/ם. אלכס צ’ילטון – 70 שנה להולדתו ועשור בלעדיו.



Free Again: The “1970” Sessions





שני הצדדים הפשוטים: 40 שנה אחרי

היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.

הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.

יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.

חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.







לא זהב ולא כסף

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.

יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

היו שם ארבעה נציגים מ-Everybody Knows This Is Nowhere ששוחרר בשנה שלפני כן; שיר הנושא, Cinnamon Girl (השיר שלא נכנס להוצאת הארכיון הרשמית והיה זמין רק דיגיטלית) ושתי הגרסאות הארוכות והמרהיבות ל-Down By The River ו-Cowgirl In The Sand. יחד איתם היו גם שלושה שירים חדשים לגמרי דאז, שכולם שוחררו רשמית אחר כך בנסיבות מעניינות.


Live at the Fillmore East. החלק הראשון של ה-Archive Performance Series.


החודש לפני: שירת הברבור של זפלין

היום לפני 40 שנה שוחרר אלבום האולפן האחרון של לד זפליןIn Through The Out Door. זה תמיד היה לי האלבום הכי שונה בדיסקוגרפיה שלהם, מכל מיני בחינות, גם בטיבו. האלבום הזה החזיר את זפלין אחרי שנתיים של הפסקה ללא הוצאות או הופעות. מאז המוות הטראגי של בנו של רוברט פלנט.

בסוף 1978 הם הגיעו לשבדיה להקלטות מהן הוא יצא. מי שהכי בולט באותן הקלטות והכתיבה והיצירה הבסיסית של האלבום, זה ג’ון פול ג’ונס. זה לגמרי האלבום שלו. הוא היה מגיע מוקדם לאולפן ועובד על שירים לפני החברים האחרים בלהקה. פייג’ ופלנט יותר התרחקו ושישה מתוך שבעת השירים באלבום שייכים בגדול לפול ג’ונס בתור כותב ראשי.

למרות זאת, אני לא חושב שהם מגיעים לרמה גבוהה, במיוחד ביחס לאלבומים הקודמים של זפלין. ואני אחד שמאוד אוהב את ג’ון פול ג’ונס (וחושב שבשביל לשמוע את הכוח האמיתי שלו בתור אמן מוביל צריך לדעתי לקפוץ 20 שנה קדימה ולשמוע את אלבום הסולו האינסטרומנטלי הנפלא שלו Zooma מ-1999).

בכל אופן, גם ההפקה תמיד היתה לא משהו מבחינתי, יחד עם ההיעדרות וההתרחקות יותר של החברים האחרים, זה תמיד היה By far האלבום הכי חלש אצלי של זפלין. גם היחיד שלהם שמעולם לא היה לי איתו חיבור מיוחד. אף פעם לא עשה לי את זה כל כך. מה גם שהשיר הכי מוכר ממנו (All My Love) הוא לדעתי השיר הכי לא מייצג של זפלין שאני באמת אוהב.

40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

השיר הראשון שיאנג הקליט בלילה ההוא במאליבו היה Pocahontas. השיר שכתב בהשפעת הסיפור של הנסיכה האינדיאנית בעל אותו השם, וכמו הרבה שירים אחרים בקריירה, ערבב איתו אירועים של ההווה יחד עם איזה Name-dropping. במקרה הזה עם הפגיעה הגדולה באינדיאנים, ההיסטוריה המתמשכת של המלחמות ההם וההכנסה של השחקן מרלון ברנדו לכל הסיפור, מי שהיה פעיל ידוע למען המורשת האינדיאנית בזמנו.

הפשטות של השיר וההגשה שלו תמיד היו אלו שהפכו אותו לדעתי למאוד אהוב בקריירה של יאנג. הוא גם מהשירים הללו שהופכים רלוונטיים בזמנים אחרים, במיוחד כשניל משנה אותם טיפה בהופעות ומחליף את מרלון ברנדו בשמות אחרים, של התקופה שלנו, שמביאים לשיר פן פוליטי שונה (למשל ברק אובמה, בביצועים שראיתי ב-2014 בזמן הקדנציה השניה שלו). יאנג תמיד אהב את פוקהונטס וחזר אליו המון במהלך הקריירה והחל לבצע אותו גם בהופעות עם קרייזי הורס עוד באותה השנה, לקראת סוף 1976, כשהוא עדיין טרי לגמרי.

החודש לפני: ספיישל טום פטי ברדיו הקצה

שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.

לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:

עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.

בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.


 

לסוף עשור שנות השמונים טום פטי הגיע עם רצון לעשות משהו קצת שונה. אחרי קרוב לעשור וחצי רצוף עם ה-Heartbreakers הוא הקליט לראשונה אלבום סולו. אמנם חלק מה-Heartbreakers משתפים פעולה באלבום, במיוחד מייק קמפבל, אבל העבודה בעיקר היתה עם ג’ף לין והושפעה לא מעט מתקופת הסופר-גרופ של ה-Traveling Wilburys, עם החמישיה של דילן, האריסון, אורביזון, פטי ולין.

החודש לפני: 50 שנה ל-Nashville Skyline

בדיוק היום לפני 50 שנה שוחרר האלבום Nashville Skyline של בוב דילן. מהתחנות המעניינות, קצרצרות ויפות מבחינתי בקריירה הארוכה שלו.

דילן נגע לפני כן בפולק, בלוז ורוק, ועם “נאשוויל” הוא צלל הכי עמוק בקריירה לקאנטרי השורשי. מבחינתי הנגיעות היו שם עוד לפני, עם המסע השורשי של האלבום שקדם לו, John Wesley Harding, ואחר כך חפירות דומות בהקלטות ה-Basement Tapes עם The Band.

אבל עם Nashville Skyline הגיעה הנגיעה המובהקת והמלאה בז’אנר, שדילן ביקר אצלו באופן יפהפה באלבום הזה. מוקף בנגנים מקומיים של נאשוויל, פדל-סטיל והקול נטול הסיגריות של דילן שהשתנה לגמרי באלבום בהתאמה, הוא הציג עוד צד מוזיקלי שלו. כפי שעשה לא מעט בקריירה והחיפושים בין האלבומים השונים בדיסקוגרפיה.

דילן וקאש, 1969.

דילן וקאש, 1969.

האלבום הזה נפתח עם סוג-של פרולוג + הקדמה אצלי, לפני שממש יוצא לדרך. הפרולוג קורה עם הגרסה הנהדרת של Girl From The North Country בדואט עם ג’וני קאש. השיר שכבר שוחרר כמובן לפני כן בגרסה המקורית ב-The Freewheelin’ Bob Dylan. דוגמה יפה אחת מההקלטות של דילן עם קאש שהתקיימו ממש לקראת סוף העבודה על האלבום הזה (ההקלטות המלאות תמיד הסתובבו כבוטלגים, אבל חייבים לשחרר אותן במלואם מתישהו ב-Bootleg Series הרשמית של דילן).