ספיישל Time Fades Away

אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.

אלבום שנלקח מההופעות הללו של תחילת 1973, עם שורה של שירים חדשים, שונים לגמרי מ-Harvest, אותם הוא ניגן לראשונה מול הקהל שציפה לראות כל ערב את Heart of Gold. לציון 50 שנה ליציאתו הרשמית של Time Fades Away, הקדשתי לו ספיישל של שעתיים, עם ההופעות והשירים של התקופה, שנכנסו לאלבום וגם שלא. כאלו שמייצגים היטב את התקופה הזו של יאנג מסביב לאלבום ההופעה ששנים הוא התכחש לו, בזמן שקיבל סטטוס של אלבום חשוב ואהוב על המעריצים.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:

למטה קישורים לכל הפרקים הקודמים בסדרת היובל לאלבומי יאנג + אחרים הקשורים ליאנג גם כן.

פלייליסט:

ספיישל 50 שנה ל-Harvest

בשנת 1971 ניל יאנג מצא את עצמו בתוך מערבולת אישית, רגשית ופיזית מאוד גדולה. זה קרה דווקא אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם Deja Vu של CSNY ואלבום הסולו השלישי After The Gold Rush. אבל יחד עם זאת הוא החל להתנתק ולהתרחק וגם עדיין לא היה במצב לחזור לקרייזי הורס בשל מצבו הירוד של דני וויטן. בנוסף, יאנג נפרד מאשתו הראשונה, ראה מהצד את הזוועות בקליפורניה של צ’רלי מנסון, שאיתו היה מיודד לפני שידע מי הוא באמת, ואז אחרי שקנה חווה משלו ועבר אליה, הוא נפגע באופן קשה בגבו והיה צריך לעבור טיפולים וניתוחים. מה שהשבית אותו מהופעות לרוב שנת 1971.

ניל יאנג 1971
ניל יאנג בחווה של Broken Arrow, שנת 1971 (צילום: Henry Dlitz).

אך באותו הזמן הוא גם פגש את השחקנית קארי סנודגרס, איתה החל מערכת יחסים שגם תשפיע על חלק מהשירים החדשים שהמשיך לכתוב. מתוך כל האירועים הללו, ובעזרת חברים מוכרים או חדשים ועם ה-Stray Gators, נגני אולפן מנאשוויל, יאנג כתב ויצר את מה שהפך לאלבום הכי מוכר והכי מוצלח מסחרית שלו בקריירה, אחרי ששוחרר בפברואר 1972. לאלבום הזה קוראים Harvest והוא מציין כעת 50 שנה ליציאתו.

לכבוד יובל השנים לאלבום, הקדשתי שעתיים ספיישל ל-Harvest ברדיו הקצה, עם כל הדרך הארוכה של שיריו והבנייה שהובילה ליציאתו. דרך שהחלה כבר בנובמבר 1970 ועברה בין הופעות ובעיקר הקלטות וסשנים בנאשוייל, לונדון והחווה של יאנג בקליפורניה. כולל גם כמה מהגלגולים וה-Aftermath של השירים בשנים שיבואו אחר כך.

לספיישל ניתן להאזין באתר הקצה וגם ממש פה במיקסקלאוד:





אלבומי חודש פברואר: מהדורת Reissues

עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.



The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition

The Band Stage Fright Deluxe

באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.


ספיישל ניל יאנג: Archives Vol. 2

בשנת 2009, לאחר שנים רבות של דיבורים והכנות, ניל יאנג שחרר את קופסת הארכיון הראשונה שלו. תיבת אוצר שכיסתה את כל השנים הראשונות שלו בקריירה, מ-1963 ועד 1972. מאז שזה שוחרר, פנטזתי כבר על הוצאת הארכיון הבאה, זו שתאגד את השנים הכי אפלות, אדירות ומבריקות שלו בקריירה לדעתי.

ב-20 בנובמבר 2020, לאחר 11 שנים נוספות, הדבר הזה יצא בדמות קופסת ה-Archives Vol. II, שמכסה את השנים המטורפות והמופלאות של 1972 עד 1976. עם אין-ספור פנינים, אוצרות וקטעים מדהימים שלא שוחררו קודם לכן. כדי לחגוג את ההוצאה, הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לקופסא הטרייה הזו שלוש שעות ספיישל, בהן אסיקרתי ושידרתי את הקטעים הכי מיוחדים ושווים לדעתי האישית.

ניתן להאזין לספיישל ה-Archives הזה באון דימנד באתר הקצה, בדף המיקסקלאוד שלי וכאן למטה. שלוש שעות איתי ועם אך ורק שירים ורצועות שלא שוחררו או נשמעו קודם לעולם של ניל יאנג. עד עכשיו.

פלייליסט:





שני הצדדים הפשוטים: 40 שנה אחרי

היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.

הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.

יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.

חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.







ספיישל 50 שנה ל-After The Gold Rush

בספטמבר 1970 ניל יאנג מינף את עצמו סוף סוף כאמן סולו מצליח, אחרי שני אלבומים שלא קיבלו אהדה גדולה בזמן אמת מהתקשורת או הרבה מהמאזינים. זה קרה עם האלבום After The Gold Rush, שהגיע בזמן מושלם בקריירה של יאנג, אחרי ההצלחות מוקדם יותר באותה שנה עם Deja Vu של CSNY והסינגל של Ohio. ניל שחרר אלבום מאוד רגיש, על טהרת ה-Singer/Songwriter היותר נגיש לקהל רחב והפך לשם הרבה יותר מוכר בפני עצמו, אחרי ההרכבים בהם היה חבר.

עד היום After The Gold Rush נשאר אחד האלבומים החשובים, הקלאסים וגם היפים של יאנג בקריירה. אלבום שהציג עם יאנג נגנים צעירים כמו נילס לופגרן ומאט ריבס לצד העבודה המשותפת עם ג’ק ניטשה ויוצאי קרייזי הורס, שהיו שותפים להתחלה על העבודה של שירי Gold Rush כבר בקיץ של 1969.

לכבוד יובל שנים לאלבום, הקדשתי לו שעתיים ספיישל בתכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. עם הסיפורים, הרקע, הבסיס וכל המסביב בשנת 1970 וההקלטות המוכרות והנדירות יותר שהובילו להקלטות והיציאה של After The Gold Rush. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכמו כן פה למטה:

פלייליסט:



ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

אלבומי חודש יוני + סיכום חצי שנתי

לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.



Sarah Jarosz – World On The Ground

שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.

יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.

Pay It No Mind

I’ll Be Gone









האלבום שנשבר ונבנה מחדש

לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.

התקופה הרגשית הזו היתה כנראה ההשפעה הגדולה ביותר. הפרידה מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הראשון. סיום היחסים והפחד העצמי והחשוף עם השירים שכתב והקליט שהתעסקו רובם בסיפור הזה ובלב השבור של יאנג. כתבתי כבר על הסיפור והרקע של האלבום בפוסט ההוא, אז לא ארחיב כאן בנושא. במשך שנים Homegrown היה בשבילי (והרבה אחרים) אולי ה-Holy Grail הגדול ביותר מתוך המוזיקה הגנוזה של יאנג והארכיון הגדול. כל השירים שלו שהרבה מהם מעולם לא שוחררו או נשמעו. כאלו שרק הייתי מדמיין את עצמי שומע לראשונה או מגלה את הגרסה המקורית שלהם.

לא זהב ולא כסף

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.