ספיישל Little Feat

החודש לפני 50 שנה שוחרר אלבום הבכורה של Little Feat, מה שתמיד היה אחת הלהקות היותר אהובות עליי של הסבנטיז. לא מעט מתייגים את ההרכב כרוק-דרומי, אבל זה לא נכון מבחינתי, כי ליטל פיט הייתה הרבה יותר מזה. היא הוקמה בקליפורניה קודם כל והיא נגעה בלא מעט ז’אנרים וסגנונות. מבלוז, בוגי וקאנטרי, עד לפיוז’ן, ג’אז ו-R&B. הכל מתובל ב-Swamp Rock והרבה גרוב וסול.

הליין-אפ הקלאסי של ההרכב שפעל לאורך כל עשור שנות השבעים היה מפוצץ בכישרון. כזה שהתחיל בבסיסו בקלידים המופלאים של ביל פיין ולצידו כמובן אחד הכישרונות הכי גדולים וטראגיים של עולם המוזיקה – לואל ג’ורג’. הכותב, הווקליסט, הגיטריסט ומנגני הסלייד החביבים עליי. האיש שכתב כמה מהשירים האהובים עליי בעולם. אותו עולם שהוא עזב מוקדם מדי, בגיל 34 בלבד, מה שהוביל לפירוק וסיום הדרך של ההרכב המקורי ההוא.

לכבוד ציון יובל שנים לתחילת הדרך של ההרכב ואלבום הבכורה, הקדשתי את תכנית שלמה של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה ל-Little Feat ולואל ג’ורג’, עם ספיישל של שעתיים בו הגשתי מבחר יפה מהשירים, האלבומים, המוזיקה והסיפור של הלהקה.

מוזמנות/ים להאזין לספיישל באתר הקצה ופה במיקסקלאוד:

פלייליסט:





שני הצדדים הפשוטים: 40 שנה אחרי

היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.

הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.

יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.

חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.







ספיישל Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

חודש אוקטובר תמיד היה מקושר לי לטום פטי. בגלל יום ההולדת שלו (שדי צמוד לשלי), אבל בשלוש השנים האחרונות הוא הפך עוד יותר לחודש שלו, כי גם תאריך מותו המצער התרחש בהתחלה של אותו החודש. השנה, באוקטובר של 2020, הוא לחלוטין הכי שייך לטום. עם ציון 3 שנים למותו לא מזמן, היציאה רבת הציפיה של Wildflowers & All The Rest ביום שישי האחרון ובנוסף לציון 70 שנה להולדתו השבוע.

כשחשבתי על משהו מיוחד להכין לטום השנה כדי לחגוג את יום הולדתו העגול והחודש הזה, גם כשהוא לא איתנו, רציתי באמת משהו שונה ואחר הפעם. כבר הקדשתי לו בעבר ספיישל פרידה ענק סוקר קריירה, כתבתי רבות והכל. ואז עלה לי רעיון לספיישל חדש. כזה שיביא במה לשירים ספציפיים של טום שלא ממש זכו לה, או בספק אם שודרו ברדיו אי פעם. לפחות רובם. לכן, הכנתי את הספיישל תחת השם:
Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

ספיישל שכולו הוקדש לשירים אהובים של טום שלא נמצאים באף אלבום אולפן. השירים בצד הדרך, יפים ופחות מוכרים, שאולי התפספסו ע”י מאזינים ומצאו בתים רק בהוצאות מיוחדות, סינגלים, רצועות בונוס או בהופעות. חלקם גם לא שוחררו רשמית לעולם. שעתיים של Deep Cuts והרצועות הנדירות יותר של פטי לאורך הקריירה. אלו שצריך קצת להתאמץ כדי למצוא אותן.






ספיישל 50 שנה למותה של ג’ניס ג’ופלין

בארבעה באוקטובר, 1970, ג’ניס ג’ופלין נמצאה ללא רוח חיים בחדרה ב-Landmark Motor Hotel של הוליווד. לא רחוק מאולפני Sunset Sound Recorders, שם היא היתה באמצע העבודה המתמשכת וההקלטות של אלבום הסולו השני שלה. זה היה כמובן מוות מתוקשר, כשבועיים לאחר שג’ימי הנדריקס עזב את העולם גם כן. בדרך די דומה, באותו הגיל המיתולוגי של 27.

הקריירה של ג’ניס היתה קצרה, עם סיפור עצוב וכישרון עצום והופעות שהשאירו חותם גדול על הקהל שצופה בה לראשונה ועל מאזינים עד עצם היום הזה. בדיוק 50 שנה לאחר שעזבה את העולם, בארבעה באוקטובר 2020, הקדשתי לג’ניס ספיישל בהרמוניה דרומית, כזה שחגג וציין יובל שנים למותה דווקא עם המוזיקה ה”חיה” שלה, שתמיד תישאר כאן. שעתיים שכוללות אך ורק קטעי לייב בקריירה ורצועות ספציפיות שבחרתי. מתחילת הדרך שלה עם Big Brother & The Holding Company ב-1966 ועד לחודשים האחרונים של חייה על הבמה ב-1970.

הספיישל הזה מוקדש באהבה גדולה וגעגועים עזים לחברתי היקרה לימור שפיגל. מקווה שהאזנת ונהנית שם למעלה.

ניתן להאזין לו באתר הקצה ובמיקסקלאוד, גם כאן למטה:

פלייליסט:





ספיישל 50 שנה ל-After The Gold Rush

בספטמבר 1970 ניל יאנג מינף את עצמו סוף סוף כאמן סולו מצליח, אחרי שני אלבומים שלא קיבלו אהדה גדולה בזמן אמת מהתקשורת או הרבה מהמאזינים. זה קרה עם האלבום After The Gold Rush, שהגיע בזמן מושלם בקריירה של יאנג, אחרי ההצלחות מוקדם יותר באותה שנה עם Deja Vu של CSNY והסינגל של Ohio. ניל שחרר אלבום מאוד רגיש, על טהרת ה-Singer/Songwriter היותר נגיש לקהל רחב והפך לשם הרבה יותר מוכר בפני עצמו, אחרי ההרכבים בהם היה חבר.

עד היום After The Gold Rush נשאר אחד האלבומים החשובים, הקלאסים וגם היפים של יאנג בקריירה. אלבום שהציג עם יאנג נגנים צעירים כמו נילס לופגרן ומאט ריבס לצד העבודה המשותפת עם ג’ק ניטשה ויוצאי קרייזי הורס, שהיו שותפים להתחלה על העבודה של שירי Gold Rush כבר בקיץ של 1969.

לכבוד יובל שנים לאלבום, הקדשתי לו שעתיים ספיישל בתכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. עם הסיפורים, הרקע, הבסיס וכל המסביב בשנת 1970 וההקלטות המוכרות והנדירות יותר שהובילו להקלטות והיציאה של After The Gold Rush. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכמו כן פה למטה:

פלייליסט:



ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

ספיישל יום הולדת 60 לאיימי מאן

לא ייאמן, אבל איימי מאן חוגגת השבוע יום הולדת 60. לכבוד הציון העגול הקדשתי לה ספיישל סוקר קריירה בתכנית הרדיו של הרמוניה דרומית, עם שלוש שעות חגיגיות של המוזיקה שלה, מכל התקופות, התחנות והאלבומים. מתחילת הדרך בשנות השמונים, דרך קריירת הסולו הנפלאה, פרויקטים אחרים על הדרך ועד לאלבומה האחרון (כרגע) Mental Illness. מה שהיה אלבום השנה שלי בסיכום של 2017.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכאן למטה:

פלייליסט:

Aimee Mann – Lies of Summer
The Young Snakes – Give Me Your Face
Till Tuesday – Voices Carry
Till Tuesday – Coming Up Close
Aimee Mann – I Should’ve Known
Aimee Mann – 4th of July
(Aimee Mann & Elvis Costello – The Other Side (of the Telescope
Aimee Mann – Say Anything
Aimee Mann – You’re With Stupid Now
Aimee Mann – It’s Not Safe
Aimee Mann – One
Aimee Mann – You Could Make A Killing
Aimee Mann – Wise Up
Aimee Mann – You Do
Aimee Mann – Save Me
Aimee Mann – How Am I Different
Aimee Mann – Driving Sideways
Aimee Mann – Satelite
Aimee Mann – Lost In Space
Aimee Mann – Humpty Dumpty
(Aimee Mann – The Moth (Live 2004
(Aimee Mann – Deathly (Live 2004
Aimee Mann – Going Through The Motions
Aimee Mann – Little Bombs
Aimee Mann – Calling On Mary
Aimee Mann – 31 Today
Aimee Mann – Borrowing Time
Aimee Mann – Labrador
Aimee Mann – Disappeared
Aimee Mann – It’s Not
The Both – You Can’t Help Me Now
Aimee Mann – Can’t You Tell
(Aimee Mann – Everybody Bleeds (Big Mouth
Portlandia Scene with Aimee Mann
Aimee Mann – Goose Snow Cone
Aimee Mann – Simple Fix
Aimee Mann – You Never Loved Me
Aimee Mann – Good For Me






































אלבומי חודש אוגוסט

השנה הזו ממשיכה להכות. אוגוסט לא היה חודש קל אצלי. והוא הפך לדי עצוב לקראת סופו, כשהגיעה הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל, שהיה מיקירי הבלוג שלי בעשור החולף. אבל כמו תמיד, לפחות היו מלא אלבומים חדשים לצפות להם ולשמוע. כאלו שקצת סחפו אותי והרחיקו אותי ממחשבות והרגשות כאלו ואחרות. אז הנה הבולטים מהם שהצליחו לצנן קצת את החום היוקד והקשיים שבין לבין.



Kathleen Edwards – Total Freedom

האלבום שהכי ציפיתי לו בחודש אוגוסט, ואולי גם בכל השנה הזו, הוא האלבום החדש של קת’לין אדוארדס. אפשר להגיד ששמונה שנים חיכיתי לזה. כי בשנת 2012 קת’לין שחררה את אלבומה Voyageur, שהיה אצלי במקום החמישי בסיכום אותה שנה בבלוג והמשיך קריירה ודיסקוגרפיה נפלאה. זה היה אלבומה הרביעי ולא הרבה זמן לאחר מכן, היא נכנסה לתקופה לא קלה של שחיקה ממוזיקה והופעות + דיכאון. היא התרחקה, פרשה מעולם המוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה.

אני מת על קת’לין, היא מהקולות הנשיים היותר חביבים עלי, ומאז אותה פרישה עקבתי מהצד ופשוט חיכיתי בתקווה לימים בהם הצלילים והמילים יחזרו אליה. עם הזמן התחילו ניצנים פה ושם, עד להקלטת אלבום מלא. אלבומה החמישי Total Freedom ששוחרר רשמית החודש. שמונה שנים לאחר קודמו. הייתי כ”כ מאושר להאזין לו והוא גם סיפק את הסחורה. נשמע כמו אדוארדס הקלאסית שתמיד אהבתי, עם שירים אישיים ומוזיקה גם סוחפת וגם מרגשת וגם קלילה, אבל עם עומק רב שחבוי בפנים.



אלו הדברים הקטנים: האוסף הפרטי של כמעט מפורסמים

אחרי הפוסט האישי והחלק הראשון של הספיישל ברדיו (השני ביום ראשון הקרוב) לכבוד 20 שנה לכמעט מפורסמים, ממשיכים בחגיגות עם הצצה לאוסף אצלי בבית. לא הרבה אחרי הצפייה הראשונה לפני שני עשורים, כמעט מפורסמים הפך לסרט האהוב עלי. עם האובססיה והעומק והאהבה לסרט, גם התחלתי לרכוש כל מיני פרטי אספנות ו-Memorabilia. כולם נשמרו אצלי עד היום. אז הנה הפירוט של אוסף כמעט מפורסמים הפרטי שלי, עם המוצרים השונים והתוספות הפיזיות הללו לסרט עצמו.



המוזיקה:
(פסי הקול הרשמיים של Almost Famous ו-Untitled + השירים והאלבום של Stillwater)

Almost Famous Official Soundtrack – CD Edition

פס הקול הרשמי של הסרט על CD. לא משהו מיוחד, אבל מתחילים קודם עם הדברים הקטנים ואז מתקדמים למטורפים יותר. כולל 17 שירים מתוך הסרט, ביניהם אחד שלא באמת מושמע שם במקור, אלא מנוגן אקוסטי בסצינה ע”י השחקנים (Something In The Air של Thunderclap Newman). כמו כן שיר אחד של Stillwater נמצא פה, עם Fever Dog, הלהיט הגדול שלהם מ-73. עוד נגיע בהמשך לשאר השירים של הלהקה הפיקטיבית המופלאה.

בין השירים נמצא פה גם That’s The Way של לד זפלין. זו היתה הפעם הראשונה שחברי הלהקה הסכימו ששיר שלהם ישוחרר רשמית בפסקול ולא רק יושמע במהלך הסרט. קמרון קרואו הגיע במיוחד ללונדון כדי להקרין לג’ימי פייג’ ורוברט פלנט את הסרט ולקבל הסכמה. ארבעה שירים נוספים של זפלין נמצאים גם בסרט (ועוד אחד שהיה אמור להיות ונמצא איכשהו בסצינה חתוכה בתוספות של גרסת הבמאי).





אני וכמעט מפורסמים: 20 שנה אחרי

“And if you ever get lonely, just go to the record store and visit your friends”

אני זוכר במדויק את הלילה ההוא. זה היה בחודש מרץ, שנת 2001. כמעט מפורסמים כבר יצא לאקרנים בארה”ב חצי שנה לפני כן. בפרמיירה של פסטיבל טורונטו ואחר כך בהפצה רחבה. אבל לישראל הוא הגיע לבתי הקולנוע רק באותו חודש מרץ. בדיוק בזמן בו הסרט שוחרר גם ב-DVD. בזמנו, הרבה סרטים אמריקאים כבר היו זמינים ב-DVD של זון-1 (זוכרים?) בזמן שהוקרנו פה בקולנוע, או אפילו עוד לא הגיעו לישראל. ובפורמט הזה צפיתי לראשונה בסרט שעמד איכשהו לשנות את חיי. למה לא בקולנוע? אני אגיע לזה עוד רגע.

בתקופה הזו אני הייתי נער אבוד בן 18. בבית, לבד, בלי מסגרת וללא חברים. הדברים שהעסיקו אותי רוב הזמן היו מוזיקה וסרטים. שלוש שנים לפני כן, עזבתי את בית הספר. מקום בו מעולם לא הרגשתי בנוח. התבודדתי, ניתקתי קשר עם כל מי שנחשב אצלי אז “חבר” (רובם לא היו באמת) ובגדול התנתקתי מהעולם. הייתי לבד לגמרי במשך כמה שנים. באותה התקופה הגיע גם החיבור העמוק שלי למוזיקה. שם הוא התחיל. הוא הגיע מבדידות וסקרנות ואיזה מקום כלשהו בו מצאתי את עצמי. עדיין לבד, אבל מוקף בצלילים, הלהקות, האלבומים, האמנים והשירים שהיו בגדול החברים היחידים שלי דאז.

את קמרון קרואו כבר הכרתי וחיבבתי, אחרי שצפיתי בסינגלס וג’רי מגווייר (ל-Say Anything אני זוכר שהגעתי קצת אחרי). ידעתי גם קצת על העבר המוזיקלי שלו בתור עיתונאי מוזיקה, וממה שקראתי הסרט החדש שלו הוא נורא מוזיקלי ומושפע מזה. לקולנוע לא הלכתי בכלל באותה תקופה. כי פשוט לא היה לי עם מי וגם לא היה לי את הביטחון ללכת לבד. פחדתי שיצחקו עלי, יסתכלו עלי ואיכשהו כולם ידעו שאני לבד ואין לי חברים. אז ספריית הוידאו\DVD היתה מקום בו ביקרתי המון.

חזרתי הביתה עם הסרט וחיכיתי לצפות בו בשעות האהובות עלי בתקופה ההיא ועד היום – בלילה. אני זוכר ששאלתי את אחי אם ירצה לצפות איתי, אבל הוא המשיך להתעסק במחשב. אז נכנסתי לחדר העבודה עם מכשיר ה-DVD שלי, הכנתי פופקורן במיקרו ומזגתי מיץ תפוזים. וידאתי שהדלת סגורה עד הסוף שלא יהיה רעש, כי חדר השינה של ההורים היה ממש מול, ואז לחצתי פליי. שעתיים לאחר מכן, כש-Feel Flows של ה-Beach Boys התנגן ברכות על המרקע והכתוביות ירדו, ישבתי ללא תזוזה. כל מה שעבר לי בראש באותו רגע ויצא כלפי חוץ מהפה היה “וואו, איזה סרט מקסים”. אבל מבפנים התחולל משהו הרבה יותר עמוק.