הופעות השנה 2019

זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.

כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.



Craig Finn
תאריך: 17 באוקטובר.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

ההופעה אולי שהכי חיכיתי לחוות השנה. כי בזמן הזה כבר ידעתי שקרייג פין אחראי על אלבום השנה שלי. עבודת הסולו של קרייג מאוד קרובה לליבי, במיוחד האלבום I Need A New War שיצא השנה, שמבחינתי זה גם האלבום הכי טוב שהוציא והוא גם נועל טרילוגיית סולו של קרייג בצורה נפלאה. זה אלבום שנכנס לי עמוק ללב עם כל הבדידות, עצב, יופי, תשוקה, חיפוש ותקווה שהוא מכיל. כבר כתבתי בהרחבה ומאוד לעומק על החיבור האישי שלי לאלבום הזה במקום הראשון בפוסט אלבומי השנה שלי.

קרייג מגובה בהופעות ע”י ה-Uptown Controllers, הרכב נהדר שמכניס הרבה חיים בשירים הללו של טרילוגיית שלושת האלבומים האחרונים ובמיוחד הטרי מהם. כמו באלבום, גם ההופעה היתה התלהבות שמעלה חיוך מתובלת עם המון רגש ו-Passion. היה גם מיקס יפה מהטרילוגיה, עם שישה נציגים מ-New War ועוד תשעה מהצמד המקדים + שני Non-Album Songs ששייכים לתקופה. אחד מהם היה הסינגל האחרון It’s Never Been a Fair Fight. שיר שלא נכנס לאלבום, אבל הוא לגמרי ברמה והאווירה של מי שכן.

היה לי אושר גדול לחוות את Something To Hope For בלייב, אחד משירי השנה שלי. גם Blankets ו-A Bathtub in the Kitchen מהחדש היו כ”כ יפים. בנוסף ל-Grant at Galena, כולל סיפור מקדים, כזה שהיה מצורף לכמה מהשירים והביצועים בהופעה. הוסיף נפח לחלק מהם. Magic Marker ו-Her With The Blues ריגשו והיו מקסימים גם כן. השני עם סיפור משעשע על איך נכתב ומה עומד מאחוריו.

משני הסולואים הקודמים היה כמובן אדיר ומרגש עד כמעט דמעות לראות את God In Chicago לקראת הסוף. Trapper Avenue היה פשוט מעולה, וגם Christine ו-Ninety Bucks. עם כל הדמויות והסיפורים בתוך השירים הרבים בטרילוגיה הזו. היתה הופעה שהיא כיף גדול וחיממה עוד יותר את הלב כשכל השירים הללו קיבלו חיים חדשים אחרי כל ההאזנות להם.

בסוף ההופעה קניתי את ספר הליריקה של קרייג שמכסה את כל תקופת הטרילוגיה של 2015 עד 2019. הופתעתי שהוא זכר לבד את השם שלי (נפגשנו בחודש מרץ האחרון בהופעות של The Hold Steady). סיפרתי לו שיממה לפני חגגתי יום הולדת, עד כמה אני אוהב את האלבום החדש ושזו ההופעה שהכי שמחתי לראות בתור מתנה לעצמי. ביקשתי שיחתום לי על עמוד הליריקה של Something To Hope For, היה נראה לי הכי מתאים. שיר שהיה לי מאוד בראש ביום ההולדת ואולי התחלה של תקופה חדשה ומחשבות הלאה.

הוא איחל לי שם “Stay Positive! Happy 37th” והעלה עוד חיוך בתוך דפים שמחזיקים מילים ומילים שמכילות אצלי המון. הרבה מעבר לדיו שמדביק אותן לדף והכריכה שמכסה אותן. אולי גם מעבר למוזיקה שמגבה אותן, שביחד הציגו לי שירים וסיפורים עם הרבה חום בשתי ההופעות שתפסתי השנה של קרייג, אך במיוחד בזאת הראשונה שנערכה בלונדון, יממה אחרי יום ההולדת. הופעות שנתנו גם עוד איזו תקווה להמשך.

רגעי שיא אישיים:

Something To Hope For

God In Chicago



The Dream Syndicate
תאריך: 21 באוקטובר.
מיקום: Scala, לונדון.

אם היו אומרים לי לפני שלוש שנים שאני אראה את The Dream Syndicate בהופעה, זה היה נשמע לי מופרך. אבל לפני שנתיים הם שחררו אלבום קאמבק אדיר בשם How Did I Find Myself Here. מה שהיה אלבום אולפן ראשון שלהם מזה 29 שנים. אלבום שהפתיע אותי ותפס אותי נורא, הכניס והחזיר יחד חיבור ללהקה וגם היה אצלי בסיכום של 2017. זה כנראה הקאמבק של העשור מבחינתי.

השנה הם שחררו את הפולו-אפ של אותו קאמבק משוגע עם These Times. עוד אלבום מצוין, מלא בסאונד החדש-ישן שלהם שאהבתי מאוד. אז כשהזדמן השנה קפצתי על ההזדמנות לראות אותם בלונדון. היתה הופעה מעולה ומחשמלת. לחלוטין עדיין יש להם את זה גם על הבמה. הם פתחו את ההופעה עם גרסת 15 דקות של שיר הנושא של How Did I Find Myself, עם בילד-אפ מגניב, מלוכלך ומלא גיטרות ודיסטורשן. זה יצר את הוייב של כל הערב.

הם התחילו בהילוך חמישי ולא ירדו ממנו עד סוף ההופעה. השירים החדשים משני אלבומי הקאמבק נשמעו מעולה. היו תשעה כאלו בסך הכל. בנוסף אליהם במיקס של הסט היו גם שישה שירים מהאלבומים הישנים Medicine Show ו-The Days of Wine and Roses (בנוסף לעוד אחד מ-Ghost Stories וקאבר לבנגלס). שיר הנושא של Medicine Show היה מעולה וכנראה שהביצוע ל-Halloween היה השיא של ההופעה מבחינתי. ביצועים מופלאים וארוכים.

כל הערב הם שילבו את הנאו-פסיכדליה הישן שלהם, עם רוק-דיסטורשן חזק, חשמלי, מלוכלך וטוב. הופתעתי מאוד לטובה מכושר הבמה שלהם. אין ספק שההופעה הזו חתמה אצלי את הקאמבק המשוגע הזה, לצד האלבומים החדשים. לחלוטין ממליץ לתפוס אותם אם יש הזדמנות. במיוחד למי שהיה צעיר מדי באייטיז, כמוני, כשהם היו בתקופה המוצלחת הראשונה שלהם לפני ההפסקה רבת-השנים. הפסקה שהפכה בעשור הזה ובמיוחד בשנתיים האחרונות לחזרה ממש לא נוסטלגית, אלא רלוונטית, בועטת ונותנת בראש.

רגעי שיא אישיים:

Halloween

How Did I Find Myself Here



Dylan LeBlanc
תאריך: 30 באוגוסט.
מיקום: Privatclub, ברלין.

בתחילת העשור הנוכחי, בשנת 2010, כתבתי בבלוג על אלבום בכורה יפהפה של מוזיקאי אלמוני בן 20. אלבום שגם הגיע אצלי גבוה בסיכום דאז. השנה, רגע לפני שאותו עשור כמעט מגיע לסיומו ואחרי שעקבתי אחריו כל הקריירה עד כה, ראיתי אותו סוף סוף בלייב. הרגיש לי כמו איזה מעגל מוזיקלי שנסגר.

למוזיקאי הזה קוראים דילן לבלנק. מאז שאלבום הבכורה שלו Paupers Field שוחרר, כתבתי על כל דבר אחר שלו. הוציא עוד שלושה אלבומים אחרים במהלך העשור הזה, כשהאחרון ביניהם יצא השנה והוא אולי הטוב מכולם. האלבום Renegade שהוא הקליט בנאשוויל עם המפיק דייב קוב. זה האלבום הכי חשמלי ורוקנ’רול שלו, וכך גם היתה ההופעה שלו בברלין בחודש אוגוסט. כפול כמה רמות. אחת משתי הופעות שלו שתפסתי השנה.

הלהקה שמגבה את דילן באלבום היא The Pollies. הרכב מ-Muscle Shoals שגם מופיע איתו. הם פתחו לבד את ההופעה בסט שלהם ואז ניגנו בתור להקת הגיבוי של לבלנק. היה חום מטורף בתוך האולם הקטנטן של ה-Privateclub בברלין. ברמה שבשלב מסוים דילן ועוד שני חברי להקה הורידו חולצות. הזיעה והחום האמת התאימו ממש לסגנון. להרבה גיטרות, חשמל וכובד מוזיקלי שנורא שמחתי לקבל. כל השירים החדשים מ-Renegade קפצו לרמה אחרת מהאלבום. במיוחד Bang Bang Bang ו-Born Again, שיר הנושא ו-Domino. הרגע היחיד בהופעה בו דילן עזב לשניה את החשמלית והחליף אותה באקוסטית היה ב-Lone Rider, מהקטעים האהובים עלי באלבום הטרי. גם שם יופי של ביצוע.

רגע שיא מטורף היה כשניגן את If The Creek Don’t Rise, נציג מאותו אלבום בכורה שכתבתי עליו וחשפתי בבלוג ב-2010. בוצע עם הרבה משקל חשמלי שנתן לו משהו שונה ודי מגניב. לראות אותו מבצע את הנציג הזה פשוט העיף אותי אחורה ברמות מטורפות עם כל העשור בו אני עוקב אחריו.

היה נציג אחד מ-Cast The Same Old Shadow, וטוב שכך, כי הוא האלבום היותר חלש שלו. קרה בדמות Part One: The End. בנוסף היו כמה נציגים נורא טובים גם מ-Cautionary Tale הנהדר מלפני שלוש שנים. שיר הנושא שלו, Look How Far We’ve Come וההיי-לייט הגדול בדמות Beyond The Veil. השיר שחתם את ההופעה כשהם מושכים אותו לגרסה מעל 10 דקות, עם מלא סולואים וג’אמניג ועבודות גיטרה שלא היו מביישות באותו רגע אפילו את יאנג וקרייזי הורס.

בסוף ניגשתי רגע לדילן וסיפרתי לו בזריזות על זה שגיליתי אותו דאז לפני שנים עם אלבום הבכורה וכו’ והמשכתי לעקוב ולהפיץ בבלוג וברדיו. היו המון אנשים מסביב והוא היה די מותש אחרי החום והאנרגיות שהוציא. אמר שמעריך מאוד את ההשקעה. כשיצאתי מהאולם הקטן לקצת אוויר בחוץ, הרגשתי מסופק פעמיים מהערב הזה; גם ספציפית על ההופעה שהביאה לי סגנון ומוזיקה שנורא רציתי לקבל וגם על סגירת איזה פרק בכל השנים הללו בהן כתבתי או הכרתי את לבלנק. פרק שהתחיל לפני עשר שנים כמעט עם אלבום מפתיע של רוך ועדינות והסתיים השנה עם כובד חשמלי שהשאיר טעם לעוד. כנראה לפרקים הבאים.

רגעי שיא אישיים:

If The Creek Don’t Rise

Beyond The Veil



.Gary Clark Jr
תאריך: 16 במרץ.
מיקום: The Chicago Theatre, שיקגו.

הבמה היפה עליה ראיתי את גארי קלארק ג’וניור השנה ייצג לי מצוין את המוזיקה של שיקגו, השורשים של העיר והחיבור המודרני של קלארק אליה. למרות שהוא מגיע מאוסטין, הקהל לגמרי קיבל אותו כאילו הוא יליד שיקגו, מקום שהתאים בול לצלילים והאווירה במוזיקה שלו. הבלוז השורשי-חשמלי עם הטוויסט שהוא מצליח לעשות כ”כ טוב וטרי, בשילוב ה-R&B והצד הנוקב. דברים שבלטו בצורה נפלאה וחזקה באלבום ששחרר השנה, This Land.

היה נהדר לחוות את היופי גם של המקום שאירח אותו – The Chicago Theatre האגדי. שמחתי מאוד להיות שם לראשונה. אולם יפהפה מבחוץ ומבפנים (קצת הזכיר לי את ה-Beacon Theatre). גארי ביצע לאורך ההופעה כמעט את כל האלבום החדש, עם אותו חוזק וחשמל וכל הדברים שמייצגים כ”כ בעוצמה את המוזיקה שלו. כל השירים החדשים עברו עם הרבה אהבה מהקהל. היו אחלה ביצועים לשירים אהובים מ-This Land וההופעה נפתחה עם טייק ענקי של Bright Lights מאלבום הבכורה שלו Blak and Blu. היה רק שיר אחד מהאלבום הקודם The Story of Sonny Boy Slim עם Our Love. אלבום שמאוד אהבתי גם כן והיה אצלי בסיכום של 2015. אבל הדגש באמת היה על המוזיקה החדשה בעיקר.

אחרי שעתיים וקצת בהן הקהל ב-Chicago Theatre חיבק אותו ואת הלהקה בזרועות פתוחות וחמות, הוא הביא לנו ולעיר מחווה גדולה בהדרן. העלה לבמה אמני בלוז מקומיים (רוני בייקר ברוקס וטורונזו קאנון) וביצע איתם גרסאות ענקיות וארוכות לשני שירים ששייכים לשניים מהגדולים של הבלוז; If Trouble Was Money של אלברט קולינס ו-Oh Pretty Woman של אלברט קינג. אחר כך הוא סיים עם השיר הלא מקורי היחיד בסט – גרסה סופר-כבדה ל-Come Together ששלחה את כולם הביתה מרוצים, כולל אותי.

רגעי שיא אישיים:

Low Down Rolling Stone

Bright Lights



Graham Nash
תאריך: 17 במרץ.
מיקום: The Athenaeum Theatre, שיקגו.

ההופעה של גרהאם נאש השנה היתה עוד יותר טובה משציפיתי. הוא נתן שני סטים נפלאים, מלאים בשירים מוכרים ואהובים יחד עם כמה וכמה Rarities מהקריירה. מלווה בקלידן וגיטריסט בלבד, עם אווירה של הופעת סולו וביצועים שנעו בין המופשט לחשמלי. זה היה יופי של ערב עם לא מעט קסם. התפאורה היתה ראויה גם כן, ב-Athenaeum Theatre היחסית קטן ונהדר, באיזור היותר צפוני של שיקגו.

הוא דיבר בתחילת ההופעה על העניין שהיתרון להופיע לבד ולא עם השלישיה הנוספת (CSNY) זה ש:
“I can do whatever the fuck I want”
לכן הוא שילב בסטים מספר שירים נדירים יותר שכמעט ולא קיבלו במה בעבר. כולל למשל Better Days שהוא לא ביצע מעולם עד לשנה הנוכחית, או Carried Away שלא בוצע איזה 40 שנה. גם פתיחת ההופעה היתה ככה, עם Pre-Road Downs, מהשירים היותר אהובים עלי של נאש, שהוא לא ניגן הרבה שנים ככה בהופעת סולו.

שמחתי מאוד שהיו חמישה שירים מ-Songs For Beginners. כולל ההיי-לייט הגדול בשבילי עם I Used To Be A King, מהשירים שתמיד יזרקו אותי אחורה ומאוד קרובים לליבי. במיוחד לראות אחרי כל השנים הללו את נאש שר מולי את השורה של:
Someone is going to take my heart”
“But no one is going to break my heart again

והיה גם את Better Days שציינתי קודם ו-Military Madness ו-Sleep Song ו-Simple Man. כולם הזכירו לי למה התאהבתי בפעם הראשונה באלבום הזה לפני המון שנים. מתקופת CSN/Y בנוסף ל-Pre-Road שהעלה בי חיוך גדול בתחילת ההופעה, היה את Marrakesh Express לצד Teach Your Children שנעל את הערב וגם את Our House, אותו הקדיש לג’וני מיטשל, אחרי שסיפר על חגיגת יום הולדת ה-75 שהיה נוכח בה (וביצע גם את השיר הזה שם, שאפשר לשמוע באלבום הרשמי של האירוע שביקר אצלי בפוסט ההוצאות המיוחדות של השנה).

נאש סיפר לא מעט סיפורים בין השירים, על איך נכתבו ומה הוביל אליהם. חלקם היו מאוד משעשעים. במיוחד אלו שקשורים לקרוסבי. היתה יופי של אינטראקציה עם הקהל לצד ההרגשה האינטימית לאורך כל הערב. לצד Carried Away היו עוד שני נציגים מהאלבום CSN של 77, בדמות Cathedral ו-Just A Song Before I Go. האחרון מאלו שבנוסף לביצוע היפה שלהם כללו גם סיפור מעולה על איך נאש כתב אותם. עוד רגעי שיא היו לראות אותו מבצע את Chicago בשיקגו, פלוס הנציג Bus Stop מתקופת The Hollies. והיו עוד רגעים יפים אחרים מהאלבומים עם קרוסבי + מחוות לשירים של סטיבן סטילס ויאנג והביטלס ועוד אחת קטנה לבאדי הולי בהדרן.

גרהאם נאש גרם לי להנאה גדול בערב הזה. הפתיע אותי גם בביצועים של כמה שירים ספציפיים שלא חשבתי שאראה, גם באווירה והפורמט של ההופעה. הוא עדיין נשמע מעולה, עם הקול הרך שלו. ואת כל הדברים הללו הוא הגיש בגיל 77. היה ערב באמת מקסים והופעה שאני נורא שמח שנטלתי בה חלק. לראות את המוזיקאי האהוב הזה לראשונה אחרי כל השנים. פתוח, מצחיק, נשמע מצוין, מספר סיפורים ומבצע סטים מפוצצים בביצועים לשירים מופלאים ומרגשים.

רגעי שיא אישיים:

I Used To Be A King

Simple Man



Hayes Carll
תאריך: 3 באפריל.
מיקום: Bowery Ballroom, ניו-יורק.

הייז קארל מבחינתי הוא אחד מנושאי הלפיד המובהקים של ה-Outlaw Country והטרובדורים של ה-Singer/Songwriters של פעם בקאנטרי-פולק. כמו טאונס ואן זאנט, גיא קלארק או סטיב ארל (שעדיין חי ובועט). אני מאוד אוהב את האלבומים שלו ובלייב הוא היה עוד הרבה יותר טוב. עם הלהקה הנהדרת שמגבה אותו והסאונד היותר כבד וחשמלי שמעורבב עם קטעים יותר שורשיים ויפים שמבליטים את הכתיבה שלו.

מה שהיה מגניב בהופעה, שפתח אותה בן דיקי. המוזיקאי שגילם את בלייז פולי בסרט הביופיק של אית’ן הוק מהשנה שעברה. ככה שזה הפך לאחלה של ערב, עם הופעה כפולה כלבבי + חזיתי בעורך הבכיר של הרולינג סטון, דיוויד פריק, נהנה מאוד לידי ופספסתי הזדמנות לפגוש את האליל אית’ן הוק שהיה שם גם וגיליתי זאת רק למחרת. קארל כמובן היה האירוע המרכזי שגם סיים לי את גיחת הימים הספורים לניו-יורק השנה במסגרת הטיול בארה”ב ועשה זאת בהרבה כיף, שובבות, רגישות ואחלה מוזיקת לייב.

רגעי שיא אישיים:

Stomp And Holler

Times Like These



The Hold Steady
תאריך: 6-7-8 במרץ.
מיקום: Electric Ballroom + Oslo Hackney, לונדון.

שלוש הופעות שהן אירוע אחד. ה-Weekender של ההולד סטדי בלונדון. זו היתה הפעם השניה שהם עורכים את סוף השבוע המורחב הזה בעיר וזו היתה חגיגה מוזיקלית מופלאה. יומיים ראשונים ב-Electric Ballroom וערב שלישי ב-Oslo הקטן יותר. היה פשוט אדיר, עם חברים ותיקים וחדשים לצידי ומנה גדושה עם ההולד סטדי בלייב, שזה מקום בו חייבים לחוות אותם. עם הקהל האדוק, ה-Sing-alongs והרגשת החופש והכיף והיופי שריחפו שם מעל הכל. הרגשה של משפחה, של ביחד ושל מוזיקה של הלהקה שהיא גם שלנו באותה מידה. ביצעו בכולל 74 שירים בשלושת הערבים הקסומים הללו, כולל את כל האלבום Boys & Girls In America חוץ משיר אחד, רוב השירים מתוך ארבעת האלבומים הראשונים המופלאים, כמה שירים חדשים מהאלבום ששחררו השנה לאחר מכן ועוד דברים טובים. אני כבר מחכה בקוצר רוח ל-Weekender הבא שלהם בלונדון בחודש מרץ הקרוב של 2020, שיש אליו כבר כרטיסים.

כתבתי כבר בהרחבה על ההופעות הללו בפוסט נפרד. אז אפשר לקרוא שם עוד יותר לעומק.

רגעי שיא אישיים:

ערב ראשון:
Southtown Girls

ערב שני:
Lord, I’m Discouraged

ערב שלישי:
Positive Jam



Ian Noe
תאריך: 7 בספטמבר.
מיקום: The Slaughtered Lamb, לונדון.

לא הרבה פעמים יוצא לי לתפוס, או לטוס במיוחד, כדי לראות בלייב אמן ממש בתחילת דרכו. פחות מארבעה חודשים למעשה אחרי ששחרר אלבום ראשון בקריירה. אבל איאן נו הוציא השנה את אחד מאלבומי הבכורה הכי טובים ששמעתי בשנים האחרונות וגם אחד היותר אהובים עלי בכלל של 2019.

אז בחודש אוגוסט ראיתי אותו ב-Slaughtered Lamb בלונדון. באולם הקטנטן שנמצא מתחת לפאב, איפה שראיתי בעבר את אמנדה שיירס. מקום מצוין להופעה סופר-אינטימית וכמובן אמנים מתחילים או יחסית קטנים. הכתיבה של איאן לגמרי יכולה להביא אותו לרמות הגבוהות ולהפוך אותו לשם גדול מתישהו. ממש. אני חושב שהוא כותב שירים אדיר ומדהים לראות את זה כבר על האלבום הראשון.

דוגמה קטנה ומשהו שעבר לי בראש אחרי ההופעה שלו – ב-2012 ג’ייסון איזבל הופיע בדיוק באותו המקום מול איזה 50 איש. שנתיים וחצי אחר כך הוא היה סולד אאוט בשלושה ערבים רצופים ב-Ryman בנאשוויל ועוד שנה וחצי לאחר מכן הוא זכה בשני פרסי גראמי…ככה שאי אפשר לדעת. ציינתי את איזבל, כי התחכום בכתיבה הסיפורית של איאן קצת הזכיר לי אותו. מי שהפיק אגב את הבכורה של איאן הוא דייב קוב, שאחראי גם על אותם אלבומים מוצלחים אחרונים של איזבל (והפקת האלבומים של דילן לבלנק ו-The Highwomen השנה ועוד המוני אחרים שהיו אצלי בסיכומים בעשור הנוכחי).

איאן ביצע בהופעה את כל האלבום שלו חוץ משיר אחד (Loving You) וזה פשוט היה מחזה נפלא. במיוחד השירים היותר חביבים עלי. אחד מהם, Letter To Madeline, פתח את ההופעה, וממש שמחתי על כך, כי זה היה השיר הראשון שהכרתי של איאן וזה שגרם לי לצפות ממש לאלבום שלו לפני שיצא. היו ביצועים יפהפיים גם ל-Junk Town, ל-Dead On The River המהפנט ושיר הנושא של האלבום, Between The Country.

ההיי-לייט הכי גדול שלי הגיע לקראת הסוף, כשהוא התחיל את Meth Head. השיר האהוב עלי באלבום שהוא גם אחד משירי השנה שלי. לדעתי שיר פשוט מבריק שלו. אני די מאוהב אבל בכל האלבום שסיים אצלי במקום השלישי בסיכום השנה. בנוסף לנציגי אלבום הבכורה, הוא גם ביצע תשעה שירים חדשים. אחד מהם לראשונה אי פעם. אמר לי בסוף ההופעה שהוא כבר עומד להקליט שוב, אז מתישהו בעתיד הקרוב נראה אולי גם אותם משוחררים. ויש למה לצפות.

אולי בעוד שנים מהיום איאן נו יהפוך לשם גדול ואוכל להגיד שראיתי אותו על ההתחלה כשהיה די אנונימי. אולי הוא יישאר מהשמות הקטנים הללו שאני אוהב תמיד להוקיר ולכתוב עליהם ולשתף עם אחרים. יש כ”כ הרבה אמנים מוכשרים וכותבים נפלאים שנשארים באותה הסקאלה כל הקריירה, למרות שאתה חושב שהם צריכים להיות ענקיים מבחינת הצלחה מסחרית. מסתובבים אצלי מלא כאלו בבלוג. אין לדעת.

מה שבטוח, אני נורא שמח שחזיתי בו, בסיפורים והשירים הקטנים-גדולים והכ”כ טריים שלו מולי. יהיה מרתק לעקוב אחריו בהמשך הקריירה. כזו שנפתחה עם אלבום בכורה מקסים, שנכנס לי ללב עוד יותר כשראיתי את השירים המבריקים שלו בלייב, שני מטר ממני. עם כל הפשטות, היופי, התמימות, הליריקה החכמה והסיפורים שהם מכילים.

רגעי שיא אישיים:

Meth Head

Letter To Madeline



Jackson Browne
תאריך: 26 במרץ.
מיקום: Alabama Theatre, בירמינגהם, אלבמה.

במסגרת הטיול שלי בארה”ב השנה היו לי שלושה ימים רצופים של הופעות בבירמינגהם, אלבמה. הם נפתחו עם ג’קסון בראון ב-Alabama Theatre ההיסטורי והיפהפה. מהאולמות היותר מרשימים שיצא לי להיות בהם. ג’קסון הביא יופי של הופעה. קודם כל הקונספט של הטור הספציפי הזה היה יותר Mellow, כאשר זה הוא על גיטרות ופסנתר, חוברות אליו שתי זמרות ליווי יחד עם גרג ליס הנפלא על גיטרה חשמלית ופדל\גיטר סטיל.

היו שני סטים, שיחד עם ההפסקה ביניהם ההופעה נמשכה שעתיים ו-45 דקות. לא יודע איך הוא בהופעות אחרות, כי זו פעם ראשונה שראיתי אותו בלייב, אבל היה ערב מאוד פתוח והוא לקח המון בקשות מהקהל שלא היו בסט ליסט המקורי. שמחתי מאוד לראות את השלישיה מ-For Everyman, עם שיר הנושא, These Days ו-Redneck Friend שהתקבל בחום כמובן ע”י הקהל בבירמינגהם של דרום אלבמה (ג’קסון צחק על זה שהוא מקבל יותר בקשות לשיר בצפון ואפילו במקומות כמו הלסינקי).

היה גם ביצוע מאוד יפה ל-Love Needs A Heart והיה את The Pretender וביצוע מצוין של Rock Me on the Water, כמובן Take It Easy ועוד קלאסיקות שמשולבות עם כמה שירים מתקופות אחרות בקריירה. האמת שגם דברים חדשים יותר נשמעו אחלה, כאלו שאני פחות מאורע בהם. למשל The Long Way Around. לא האזנתי לג’קסון בראון הרבה זמן עד השנה וההופעה בהחלט עשתה חשק לחזור. אבל יותר מזה – היא גרמה לי לאהוב ממש מספר שירים שלא העיפו אותי בעבר, או כאלו שלא שמעתי שנים. היא גם הכניסה בכולם נפח גדול יותר ויופי אחר, במיוחד בסגנון הביצוע רק של ג’קסון עם גרג ליס והתוספת של ההרמוניות הקוליות הנשיות. גרם להכל לבלוט. מהמילים ועד לצלילים הקטנים.

רגעי שיא אישיים:

These Days

For A Dancer



Jenny Lewis
תאריך: 25 ביולי.
מיקום: Shepherd’s Bush Empire, לונדון.

בסוף חודש מרץ השנה, בטיול שלי בארה”ב, הגעתי במיוחד לשיקגו כדי לראות את ג’ני לואיס בפעם השניה. ההופעה התבטלה באותו היום כי ה-Tour Bus של הלהקה נתקע בדרך. התבאסתי קשות. ארבעה חודשים לאחר מכן סידרתי לעצמי פיצוי כשבאתי במקום זאת לראות את ג’ני בלונדון באמצע הקיץ.

היתה הופעה פשוט מופלאה. יש מצב שאפילו טובה יותר מהפעם הקודמת שראיתי אותה, או לפחות באותה רמה רק עם הרגשה של תקופה אחרת לגמרי שלה. כל השירים החדשים של On The Line היו עם ביצועים נהדרים. ראיתי את ג’ני מבצעת ארבעה מהם בשנה שעברה, הרבה לפני שהאלבום יצא כשלא הכרתי אותם. אז הם עברו לידי בקטע נחמד בזמנו. ההבדל הכי גדול אתמול היה הפתיחה של Heads Gonna Roll, אחד מאלו שראיתי אז. פתאום לראות אותו כשאני כבר מכיר את השיר בעל-פה ואוהב אותו נורא, היה שונה לגמרי. עם אנרגיות גם הרבה יותר חזקות על הבמה.

רגע גדול שלי מהשירים החדשים היה עם Hollywood Lawn, שהכי חיכיתי לראות. מי שמההתחלה היה השיר האהוב עלי באלבום. הייתי מהופנט ומרוגש בביצוע שלו, With every freakin’ word. כ”כ אוהב אותו. גם Red Bull היה אדיר ו-Little White Dove ו-Wasted Youth. כולם פשוט לקחו את היופי של האלבום והעצימו אותו פי כמה וכמה על הבמה. עם חופש וכיף, העוצמה והחיוך שג’ני מכניסה בהם מול קהל.

מלבד חצי משירי On The Line, שבוצעו 8 מהם מתוך ה-11 באלבום, היו עוד שני שירים שחוויתי לראשונה בהופעה הזו; The Voyager, עם הגרסת Up-Beat החדשה שלו בלייב. שונה לגמרי מהאלבום, יותר קצבי וכבד. ועוד רגע ממש ממש יפה בהופעה היה של With Arms Outstretched. השיר של ריילו קיילי, ש-וואו, סיים את הסט לפני ההדרן בצורה פשוט מקסימה. רק ג’ני מגובה ע”י גיטרה חשמלית, כשהקהל מצטרף עם אורות דלוקים.

אחרי ההופעה דיברתי קצת עם ג’ייסון, המתופף המעולה שהולך עם ג’ני עוד מימי ריילו קיילי. סיפרתי לו את סיפור שיקגו שלי והוא ממש שמח שהגעתי ואמר שההופעה אתמול בשבילם היתה גם כן הרבה יותר טובה כנראה ממה שהיה אמור להיות בשיקגו, או התקופה שם. ג’ני יצאה גם כן, אך היתה נראית ממש עייפה והלכה ישר לאוטובוס. אבל מישהי שעובדת איתה על הסושיאל מדיה ראתה פוסט אינסטגרם שלי על המקרה לפני ההופעה ושלחה לי הודעה פרטית בה אמרה שג’ני רוצה לשלוח לי איזו מתנה על הטרחה שעשיתי בשביל שיקגו, הביטול שם וההגעה ללונדון. כי הגעתי מרחוק. לקחה את הכתובת שלי ולא הרבה זמן אחרי שחזרתי קיבלתי חבילה שגרמה לי להרבה חום בלב.

ההופעה הזו ביולי השכיחה לי סופית את הבאסה ההיא של שיקגו בחודש מרץ, בדייט מוזיקלי שני עם ג’ני שנדחה בארבעה חודשים. לא יודע אם זה פיצוי, כי כיוונתי לזה לבד כדי לראותה שוב. אבל הרגיש בכל מקרה כמו מתנה לראות אותה שוב. הנוכחות בתוך השירים, ה-Delivery שלהם, האישיות והקסם שלה על הבמה זה משהו שחייבים לחוות. הכניס לי כ”כ הרבה אנרגיות ומצברים, אולי עד הפעם הבאה שאפגוש ככה שוב את השירים שלה.

רגעי שיא אישיים:

Hollywood Lawn

With Arms Outstretched



Josh Ritter
תאריך: 23 ביולי.
מיקום: Union Chapel, לונדון.

את ג’וש ריטר ראיתי לראשונה השנה, בעקבות האלבום הפנטסטי Fever Breaks ששחרר. זה קרה ב-Union Chapel המופלא של לונדון וזה היה פשוט מקסים. ריטר תמיד היה לי נחמד, אבל השנה עם האלבום שתפס אותי יותר מכל אלבום אחר שלו שהכרתי, זה ממש גרם לי לצלול איתו קצת יותר לעומק. הוא כותב שירים מצוין שלפעמים אתה תוהה למה הוא לא אמן בסדר גודל הרבה יותר ענק. אבל יש המונים כאלו, שנשארים בסקאלה או הקרקע שלהם עם הקהל היותר מצומצם שבאמת מעריך את הכתיבה ואת השירים הללו.

הכנסיה של ה-Union Chapel היתה קרקע מושלמת למוזיקה הזו. ריטר כ”כ נהנה לבצע את השירים ולהיות על הבמה. הוא עם חיוך כל הזמן ונורא רואים ומרגישים את החיבור שלו לשירים וההנאה של הביצוע שלהם. בין אם זו רצועה יותר חשמלית ואנרגטית עם הלהקה או ביצוע סולו אקוסטי מרגש. אתה לא יכול שלא ליהנות ולחייך ולהישאב איתו.

היה גיוון ממש יפה בסט עם שישה שירים מהאלבום החדש, יחד עם הקטלוג המוקדם יותר. מ-Fever Breaks היו ביצועים מעולים ל-Ground Don’t Want Me ו-On The Water, סיום יפהפה של All Some Kind of Dream ועוד שניים אהובים מאוד מתוכו; Blazing Highway Home ו-Losing Battles. אני מת על האלבום הזה, שגם השמעתי ממנו לא מעט בתכנית שלי בהקצה. כל שיר מתוכו בהופעה היה פנינה.

עם הקטלוג המוקדם יותר היו אחלה של דברים גם כן. כולם נעו בין ביצועי סולו של ג’וש לבין עם הלהקה השלמה. עם המון רגש שהבליט נורא את המילים והסיפורים. בין השאר Thunderbolt’s Goodnight ו-Henrietta, Indiana. גם Homecoming היה מצוין. ביניהם גם ביצע שיר חדש לגמרי שנקרא Gospel of Mary, שרק לא מזמן הוא שחרר רשמית כסינגל. שיר עם גוון פולקי נורא יפה, במיוחד בליריקה הסיפורית שלו. הוא הצטרף לשירים כמו Idaho או Me & Jiggs שהפיצו המון אור ויופי בתוך ה-Union Chapel. בשלב מסוים הוא והלהקה עלו לפודיום הגבוה (בו מוסרים את הדרשות בכנסיה) וביצעו שם שלושה שירים Unplugged, כשהם שרים למיקרופון אחד. זה היה מקסים ונורא הבליט את הסאונד וה-Echo המיוחד של המקום.

ההופעה הזו לא רק גרמה לי לרצות להמשיך לצלול עם ריטר עמוק יותר, היא הפיצה המון חיוביות והנאה ממוזיקה בכלליות, גרמה להרבה מילים ושירים של ריטר לבלוט אצלי יותר מפעם ולחלוטין הכניסה רצון לראות אותו שוב אם יזדמן.

רגעי שיא אישיים:

All Some Kind of Dream

Losing Battles



Lilly Hiatt
תאריך: 2 באפריל.
מיקום: Mercury Lounge, ניו-יורק.

למי שלא מכירים, לילי הייאט היא הבת של ג’ון הייאט האגדי היא מוזיקאית נהדרת בזכות עצמה, עם עוד דוגמה של כישרון שעובד דור במשפחה. לילי משלבת הרבה דברים שאני אוהב. קאנטרי-אמריקנה עם הרבה חשמל ולא מעט אווירה לפעמים של אינדי-פאנק-רוק. רוב ההופעה היא היתה עם חשמלית והעבירה את השירים שלה יותר בעוצמה. מזכירה בסגנון את לוסינדה ויליאמס ולידיה לאבלס, עם נגיעות של אמנדה שיירס ומרגו פרייס. אם לנסות לתאר את המוזיקה שלה.

זו היתה הופעה די קצרה ב-Mercury Lounge הקטנטן של ה-Lower East Side של מנהטן. אבל גם די מספקת אפשר להגיד. הייתי לצד חברים טובים שאני מכיר המון שנים בגלל הדרכים ונפגשנו ביום ההוא אחרי הרבה זמן. מסוג הערבים שאתה עם חיוך כל הזמן, גם בגלל מי שמסביב וגם בגלל האמן שמופיע מולך. במקרה הזה אמנית ששמחתי לראות ולגלות אותה לראשונה (או מחדש) בפורמט על הבמה.

רגעי שיא אישיים:

Trinity Lane

Records



Lucinda Williams
תאריך: 27 ביולי.
מיקום: The Barbican, לונדון.

המון זמן חיכיתי לראות את לוסינדה ויליאמס והשנה זה קרה סוף סוף בערב מאוד מיוחד. במשך קרוב לשעתיים וחצי היא הגישה שירים וסיפורים, כשהאירוע המרכזי היה הביצוע המלא בלייב של האלבום הקלאסי שלה, Car Wheels On A Gravel Road.

היא ביצעה את כולו לפי הסדר לכבוד חגיגות 20 השנה לאלבום שהתחילו בארה״ב שנה שעברה ועכשיו הביאה לאירופה. זה היה כ״כ יפה…ומה שהפך את הסט של האלבום לעוד יותר מיוחד, זה תוספת מאוד גדולה ואישית של סיפורים בין השירים. לוסינדה שפכה המון אור על ההיסטוריה של הרצועות באלבום, על מה מבוססים השירים, הדרך לכתיבה שלהם ומסביב. הוסיף הרבה נפח ועומק לביצועים.

בין ההרחבות שלה עליהם היא סיפרה על הקשר לילדות ואבא שלה עם שיר הנושא, על בלייז פולי כמובן והסיפור שלו ב-Drunken Angel, חומת ברלין וההקשרים היותר טריים עכשיו לשיר Concrete and Barbed Wire וסיפורים אישיים מאוד על מערכות יחסים כואבות או אף משעשעות שהובילו לשירים כמו Lake Charles או Metal Firecracker. אבל ממש היה לה הרבה מה להגיד על כל השירים. נורא נהניתי מההקדמות הללו והשיתופים עם הביצוע של השיר מיד אחרי.

כל האלבום בוצע נפלא. לראות את הגרסה הארוכה של Joy, את Still I Long For Your Kiss, את Right in Time שפתח את הכל. לא צריך לציין כמה האלבום הזה מלא בשירים טובים. באמצע גם סיפרה על סטיב ארל ואיך עזר לה בזמנו עם הכתיבה והסאונד הכללי וכשהפיק את האלבום. ציינה שני דברים מאוד מעניינים כשאמרה שהיא עכשיו עובדת איתו שוב על שירים חדשים וגם שהיא כותבת ספר.

אחרי הסט של “Car Wheels” לוסינדה והלהקה עברו לסט שני עם שירים מגוונים אחרים מהקריירה. ביצעה את Ghosts of Highway 20, שיר הנושא המצוין מהאלבום האחרון שלה כרגע מ-2016. אמרה עד כמה הוא קשור בשבילה לאלבום הקלאסי שהרגע ביצעה ושהיא רואה אותו בתור המשך ישיר. שזה משהו מאוד נכון שגם אני תמיד הרגשתי אצלו, למרות ששוחרר כמעט עשרים שנה אחרי. ניגנה גם את Fruits of My Labor מ-World Without Tears ואחריו גרסה מעולה של Steal Your Love מ-Essence.

אחר כך עברה ל-Honey Bee, הנציג של Little Honey, מה שלדעתי מהאלבומים הכי בלתי מוערכים שלה. ונורא שמחתי לראות אותה מבצעת גם את Changed The Locks. השיר מאלבום ה-Self titled שלה שהכרתי לראשונה בזמנו בגלל הקאבר האדיר והחזק של טום פטי וה-Heartbreakers. זה שלקוח מהאלבום\פסקול המאוד Underrated שלהם, She’s The One. לוסינדה גם ציינה שהיה לה העונג שטום והחברים הקליטו וביצעו את השיר הזה שלה.

את הסט השני והמאוד מגוון היא סיימה עם Foolishness החזק, הנציג של Down Where the Spirit Meets the Bone. ואז בהדרן נעלה הכל עם Faith and Grace שהתחבר לפינאלה של Get Right With God. שלחה אותי החוצה מסופק ומרוצה נורא. על זה שראיתי אותה סוף סוף בלייב, על היופי המרתק של הביצוע המלא של “Car Wheels” והסיפורים, ועל ערב שלם של מוזיקה מאוד אישית ונפלאה.

כזו שיוצאת ממוזיקאית כבר לא צעירה שממשיכה לבעוט חזק גם היום ומחזיקה באלבומים מאוחרים מעולים אחד-אחד. כאלו פחות מוכרים מהאלבום שביצעה אתמול מתחילתו עד סופו, אך רבים מהם לא פחות טובים. לפחות בשבילי. אתמול קיבלתי את היופי הכולל של Gravel Road והוא היה מתובל היטב בתחנות מאוחרות שהגיעו מאותה הדרך המלוכלכת שנתנה לפני שני עשורים ללוסינדה את הקפיצה והיכולת והחופש להגיע אליהן גם כן.

רגעי שיא אישיים:

Changed The Locks

Drunken Angel



Mavis Staples
תאריך: 22 במרץ.
מיקום: Thalia Mara Hall, ג’קסון, מיסיסיפי.

לראות אמן בגיל מבוגר יכול להיות נחמד וגם לפעמים הרגשה שהוא אחרי השיא שלו. יש יוצאי דופן, שלראות אותם בשלב המאוחר בקריירה זו תופעה אחרת. מייביס סטייפלס היא ללא ספק מהתופעות השונות והמיוחדות הללו. לראות אותה השנה בג’קסון מיסיסיפי לא רק השלים לי עוד חלום מוזיקלי, זה גם הראה לי הכי מקרוב את הכוח הענק, הלב העצום, הנשמה היקרה והקול המרגש והחזק שעדיין נמצאים בתוך האישה הגדולה מהחיים הזו.

מייביס מדהימה ואיזו שנה היתה לה. שחררה אלבום הופעה נהדר, אלבום אולפן חדש מצוין שקיבלתי ממנו כמה טעימות בכורה עסיסיות, ובחודש יולי היא חגגה 80 (וגם אני חגגתי לה בספיישל ברדיו הקצה). זה די מטורף לראות אותה כ”כ מקרוב על הבמה כשיודעים זאת. ההופעה היתה שעה ורבע בלבד והיו בה 13 שירים. הכל מובן וברור בהתחשב בגיל של מייביס. אבל היא נתנה את כולה בכל שיר, כל דקה וכל ביצוע בהופעה הזו. ראיתי נציגים מכל שלושת האלבומים האחרונים; Who Told You That, מהשירים היותר טובים מ- If All I Was Was Black. את Take Us Back, השיר שכתב לה בנג’מין בוקר מ-Livin’ on a High Note והקאבר הנפלא שלה לפנדקדליק, Can You Get to That מ-One True Vine.

היא הציגה לראשונה גם ארבעה שירים מהאלבום הטרי We Get By. עם ביצוע חזק לסינגל הראשון ממנו Change, שיר הנושא שנשמע מצוין ועוד שניים טובים שחוויתי בביצע הראשון שלהם. והיו כמובן גם קטעים קלאסים ומתקופת ה-Staple Singers. כאלו שהיא הציגה בכוח וגאווה גדולים מול הקהל, ושרה אותם כדרשה חזקה וציינה את סימני הדרך עליהם דרכה איתם. כולל Freedom Highway והצעדה מסלמה למונטגומרי שנערכה בדיוק בחודש ההופעה לפני 54 שנים. בשבילי אישית, כשיומיים בלבד לפני ההופעה ביקרתי ב-Civil Rights Museum והמקום המדויק בו מרטין לות’ר קינג נרצח ב-Lorraine Motel שם, ואז לחזות במייביס מבצעת את השיר הזה ואת I’ll Take You There, היה ממש חזק.

מהקטעים הישנים היו גם ביצועים מעולים ל-Respect Yourself ול-Let’s Do It Again, השיר שקורטיס מייפילד כתב והסטייפל סינגרס הפכו ללהיט. כל הערב הזה נפתח עם If You’re Ready (Come Go with Me). הסט המלא היה ערבוב של הישן והחדש ודי מדהים שהחוזק של כל השירים עמד באותו גובה ובוצע באותו חוזק ובאותה התשוקה מהקול של מייביס. עם חיוכים ואינטרקציה עם הקהל.

היה ירח מלא וצהוב בוהק מעל ג’קסון בלילה שאחרי ההופעה. אני חושב שהנשמה הגדולה והיפה של מייביס היא זו שמילאה אותו ושלחה לו את האור הזה. לא יכול לחשוב על תופעה אחרת שתעשה זאת במקומה. לא אחרי הערב ההוא בו נכחתי.

רגעי שיא אישיים:

Freedom Highway

Change



North Mississippi Allstars
תאריך: 23 באוקטובר.
מיקום: Omeara, לונדון.

ראיתי השנה שוב את ה-North Mississippi Allstars אחרי המון זמן וכמה שהתגעגעתי…זו היתה הפעם ה-17 שאני רואה את לות’ר על הבמה, אבל הפעם האחרונה התרחשה לפני לא פחות מ-7 שנים, בהופעה של ה-Allstars בישראל. במשך כל העשור הזה כתבתי רבות פה על כל דבר שלות’ר דיקינסון היה קשור אליו בערך, והיה לא מעט. אבל עם האולסטארס זה משהו שאין תחליף לו.

לא משנה כמה זמן יעבור או כמה פעמים זה יקרה מולי, לראות את לות’ר מולך במקום קטן זו חווייה משוגעת. אחד הגיטריסטיים האהובים עלי בעולם מזה הרבה שנים כבר (וגם בן-אדם ידידותי ופתוח). הוא וקודי פשוט אדירים. היתה הופעה מחשמלת לחלוטין. קצת מעל שעתיים שעברו כמו כלום, עם שירים ישנים מוכרים וכמה מהרצועות החדשות המעולות באלבום החדש של האולסטארס שיצא השנה, Up And Rolling, שאני מאוד אוהב.

אף פעם לא נמאס מהטריו של ההרכב הזה (עם הבאסיסטים המתחלפים), מהאנרגיות, הכיף, הצחוקים, החיבור עם הקהל והחופש המוזיקלי הכ”כ מרומם שהם מכניסים למוזיקה שורשית ומודרנית יחד. עם הגיטרה, הסולואים והלסת שנשמטת כל פעם מחדש כשלות’ר מנגן מולי. התגעגעתי אליהם נורא וזה רק הביא חשק לראות אותם מיד שוב. מקווה שלא יעבור כ”כ הרבה זמן עד פעם הבאה. בנוסף זה היה ערב מוזיקלי מושלם שהעצים את כל ההופעה, כשהלהקה עלתה בשעה הסבירה של שמונה בערב, ללא שום חימום, ניגנו מעל שעתיים והייתי מוקף גם במספר חברים. כל מה שצריך.

רגעי שיא אישיים:

Mean Ol’ Wind Died Down

Peaches



Patty Griffin
תאריך: 27 במרץ.
מיקום: Iron City, בירמינגהם, אלבמה.

בהופעה השניה מתוך שלוש בבירמנגהם השנה,חזיתי בפטי גריפין הנהדרת. אוהב אותה הרבה שנים והיה כיף נורא להגשים גם את החוויה הזו. לפטי יש אלבום טרי ששוחרר השנה ואהבתי נורא. אלבום שיכול לתאר אותו בשלוש מילים:
Beautiful, simple songs.

אני חושב שהוא אחד היותר יפים שלה, על הצד המרגש והפשוט. ביצעה לא מעט ממנו בהופעה. כולל את River, שמההתחלה היה פייבוריט שלי משם ואחד הרגעים הגדולים מבחינתי באלבום ועוד יותר כשהוא בוצע מולי. גם The Wheel היה מצוין, ובכלל, כל הביצועים של השירים החדשים. נשמעו מקסים בלייב.

עם השירים הישנים יותר בקריירה שמחתי נורא לראות את Long Ride Home מ-1000 Kisses האהוב, השיר שבזמנו גם היה בפסקול של Elizabethtown של קמרון קרואו. והיה ביצוע גוספלי מעולה ל-Move Up מ-Downtown Church ורגעים יפים כמו Shine a Different Way ו-Standing.

לראות את פטי בלייב זה גם להיות מופתעים איזה קול מדהים וגדול יוצא ממישהי כזו קטנה פיזית. היא כ”כ מקסימה. שמחתי נורא לכתב עליה השנה בסיכום, עם האלבום הטרי. עוד יותר שמחתי שהיא חזרה לבלוט אצלי השנה בגדול גם באופן הכי חי ובשר ודם, שראיתי כדי לספר עליו ועליה.

רגעי שיא אישיים:

River

Long Ride Home



Rozi Plain
תאריך: 9 באפריל.
מיקום: Rough Trade East, לונדון.

ציינתי בפוסט אלבומי השנה שלפני שנתיים התאהבתי ברוזי פליין, אבל פחות התחברתי לעבודת הסולו שלה, מה שכן קרה השנה עם האלבום החדש What A Boost. רוזי גםזכתה להיות החוויה המוזיקלית האחרונה שלי בטיול הכי הגדול השנה, שהתחיל בלונדון, המשיך לכמה שבועות בארה”ב והסתיים איתה בלונדון שוב. זה היה סט ומפגש עם רוזי ב-Rough Trade East, לכבוד השקת האלבום החדש. היה משמח לראות אותה הפעם כאמנית סולו וגם לשוחח קצת אחר כך. היא היתה סופר-חמודה.

ההופעה שלה שם ב-Rough Trade הביאה תוספת להאזנות של האלבום בלונדון קצת לפני כן והיא גם חתמה לי 35 יום בדרכים, עם הערב האחרון לפני החזרה הביתה. הופעה וסט שזכורים בגלל המוזיקה כמובן, יחד עם המפגש החמוד והסיום של הטיול.

רגעי שיא אישיים:

Swing Shut

Trouble



Steve Gunn
תאריך: 5 באפריל.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

בתחילת השנה וגם בסופה כתבתי בבלוג שהאלבום החדש של סטיב גאן, The Unseen In Between, הוא הטוב ביותר בקריירה שלו עד כה מבחינתי. הדעה האישית הזו קיבלה חיזוק מטורף השנה בדוגמת החוויה של לראות את כל השירים באלבום הזה מבוצעים גם בלייב.

ההופעה של גאן התחילה עם Wildwood מ-Way Out Weather ואז הוא והלהקה ביצעו את כל תשעת השירים של The Unseen In Between. לא לפי הסדר, אבל כמעט. היו גרסאות יפות מאוד לכולם, במיוחד בשבילי עם Lightning Field בביצוע ענק ועם Outro ארוך וסולואים נפלאים, ויחד איתו Paranoid, שיר הסיום של האלבום, שהיה די מדהים.

אחרי הביצוע של כל האלבום הטרי הוא סיים עם שיר הנושא של Way Out Weather ו-Ancient Jules של האלבום הקודם Eyes on the Lines. שניהם היו אחלה. בעצם הרגעים הכי טובים של ההופעה היו כשהוא נתן לעצמו את הרווח והחופש על הגיטרות. אני אומר ברבים, כי גאן הוא גיטריסט מעולה על החשמלית, אך הוא גם נגן אקוסטי פנטסטי באותה רמה. וזה משהו שאני מאוד מעריך, כי ביצועים אקוסטיים כאלו יכולים לפעמים לשעמם. הוא מכניס בהם הרבה יופי ועניין בקטעים בהם מתחיל איזה סולו, או מוציא צלילים שהם לא מהנורמל של ה-Singer/Songwriters.

בכולל היו רק 12 שירים, אבל כל אחד מהם היה עם הרבה משקל של 5-6 דקות לפחות, עומק וחדות. שמחתי מאוד גם לחוות בביצוע הכולל הזה של האלבום שלו שהכי תפס אותי. למחרת הייתי בסוג-של הופעת המשך, כאשר ראיתי אותו גם בסט אקוסטי באירוע אינטימי + חתימה על האלבום ב-Rough Trade West הקטן, כדי להשלים את החוויה המלאה שסטיב גאן העניק לי ב-2019.

רגעי שיא:

Lightning Field

Paranoid



The War And Treaty
תאריך: 28 במרץ.
מיקום: Saturn, בירמינגהם, אלבמה.

ערב ההופעות האחרון מתוך השלושה באלבמה השנה, היה של אחד ההרכבים הכי פחות מוכרים כנראה שראיתי בארה”ב. אבל כזה שצריך להיות כ”כ הרבה יותר גדול. מדובר על The War And Treaty, הזוג המוזיקלי הנפלא שאלבום הבכורה שלהם סיים אצלי בטופ טן בפוסט אלבומי השנה של 2018. היתה הופעה מלאה בהרבה אהבה, שמחה, רגש, נשמה ורוקנ’רול. יצאתי מההופעה עם כוחות מחודשים, אופטימיות וחום בלב.

הם היו אדירים, עם שילוב מעולה של סול, גוספל ואור והמון רגשות במוזיקה, בהגשה ובחיבוק עם הקהל. זה היה בשבילי סיום נאה לגיחה שלי ב-Deep South של ארה”ב.

רגעי שיא אישיים:

If It’s In Your Heart

Healing Tide



Vetiver / Andy Cabic
תאריך: 17 בדצמבר.
מיקום: Islington Academy, לונדון.

ההופעה האחרונה שלי לשנת 2019 היתה מוקדם יותר החודש. הופעה בה ראיתי לראשונה בלייב את Vetiver, או יותר נכון אנדי קאביק סולו. זה קרה אחרי הרבה שנים בהן אני מת על המוזיקה של Vetiver, אבל מעולם לא יצא לי לתפוס אותם.

זו פעם ראשונה בקריירה שאנדי יוצא לטור סולו בו הוא מבצע את השירים שלו ככה. בצורה בה הם נכתבו. היה ערב מקסים עם ביצועים חמים, פשוטים ונפלאים. לא הופיע הרבה. סט של שעה ורבע ככה. אבל לראות את השירים ששנים אני מכיר ואוהב מבוצעים מולי ולשמוע את הליריקה ככה יוצאת מהם, הרגיש נפלא ממש.

הוא פתח את ההופעה עם I Must Be In A Good Place Now. שיר שחזרתי אליו המון בעשור האחרון, במיוחד בסיום של תקופות קשות. זה גם השיר שהכיר לי את בובי צ’ארלס לפני 11 שנים בזכות אלבום הקאברים המושלם של Vetiver שיצא בזמנו, Thing of The Past. אלבום שהכיר לי כמה אמנים נוספים בזמנו וגרם לי להתעמק בהם.

אחריו הגיע Rolling Sea, מהשירים של Vetiver שמדי פעם אני אזמזם בראש ללא סיבה. הפתיחה היפה המשיכה עם Angel’s Share מהאלבום הראשון ואז שיר הנושא של האלבום החדש Up On High. אני מאוד אוהב את החדש של Vetiver, הראיתי זאת גם כשכתבתי עליו במיקום יחסית גבוה בפוסט סיכום השנה שלי בבלוג. אנדי ביצע בכולל חמישה שירים מתוכו, כולל Wanted, Never Asked ו-To Who Knows Where, שניים מהאהובים עלי. לרגע אחד בערב הוא לא היה לבד כשחברי Treetop Flyers, ההרכב הפותח, הצטרפו לביצוע נהדר ל-Roll On Babe. עוד רגע שיא היה ביצוע מושלם ל-I Know No Pardon שחבר ל-Maureen ו-You May Be Blue בנציגים היפים של To Find Me Gone. האחרון גם סיים את הערב.

לראות אמן לראשונה אחרי הרבה שנים של אהבה וחיבור לשירים שלו, זה מדהים לפעמים. קצת מחזיר אותך אחורה לחיבור הראשוני שלך עם המוזיקה הזו. בדיוק מה שזה עשה לי לפחות קצת בהופעה הזו. עשור וחצי כמעט מאז שגיליתי את Vetiver ואת הרגש, היופי והמילים שכ”כ דיברו אלי במוזיקה של אנדי קאביק. כל האלמנטים הללו שחתמו לי שנה מוזיקלית מטורפת כשקמו לחיים ממש מולי, על סוף של איזו דרך ארוכה ועם פתח ויופי להמשך שלה ושלי שעוד יגיעו.

דרך שהנציג הכי בולט שלה בהופעה הזו היה עם הביצוע ל-To Who Knows Where, השיר האהוב עלי מהאלבום החדש, שנורא התאים לי לסיום שנה ועשור. עם מחשבות איך הבלתי ידוע, מים עמוקים ודרכים לא מוכרות הפחידו אותי בעבר ואיך כיום לא רק שאני לא פוחד מהדברים הללו, אלא ההפך. הם מרגשים אותי ואני נמשך אליהם. להתמודדות עם פחדים, לקפיצת ראש לעומק של דברים ולנסות דרכים חדשות בלי לדעת לאן הן יובילו אותי. כי לפעמים רק ככה מגיעים למקומות, כמו כל ההרפתקאות האישיות שעברו עלי בעשור החולף.

רגעי שיא אישיים:

I Know No Pardon

To Who Knows Where

What’s this fantasy”
This road in front of me
“To who knows where

אהבתם? שתפו את זה:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *