לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
40.
Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
(2018)
שני אלבומי הסולו של קורטני הצליחו להיכנס לסיכום הזה. מסתבר שאני עדיין מאוד אוהב את שניהם. מי שנמצא במיקום גבוה יותר הוא השני שבהם והנציג פה. מההתחלה היה לי איתו חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי את קורטני גם בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים כאן שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. הוא גם היה פסקול מעולה שבילה איתי שבוע קייצי באנגליה בזמנו.
בחלק הראשון של ההופעה ההיא קורטני ביצעה את כל האלבום לפי הסדר ואז עברה לשירים האחרים. בשבועות הללו לפני ההופעה חיכיתי לחוות גם את “Tell Me” בלייב, אבל לא ציפיתי שהחצי הראשון הזה איתו בהופעה יישאר איתי עוד יותר חזק מהחצי השני עם השירים המוכרים והישנים יותר. הביצוע המלא שלו בלייב היה נפלא ועוצמתי וגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. מהפתיחה של Hopefulessness, דרך שורה של שירים קליטים, יפים ומעט Dark בליריקה והגישה, אך עטופים בהמון חשמל וסאונד נורא חזק. זה בלט הרבה יותר בלייב. הוא מפוצץ בשירים סופר-זורמים ומשחררים שחרשתי עליהם במהלך 2018, במיוחד בתקופת הקיץ ובשבועות לפני ואחרי ההופעה ההיא בה הם קמו לתחייה מול העיניים.
39.
Robert Forster – Inferno
(2019)
בשנת 2017 ראיתי את רוברט פורסטר בערב מיוחד לכבוד יציאת הספר שלו. הוא ביצע שם מספר שירים, רובם ישנים, אבל גם ניגן משהו חדש. אחרי האירוע שאלתי אותו באמת על מוזיקה חדשה והוא סיפר שעובד על אלבום שעתיד לצאת. שנתיים לאחר מכן המשהו הזה יצא בדמות Inferno. אלבום שהיה הרבה יותר גבוה מהציפיות שלי. אלו מאותו ערב בו נפגשנו וכל הדרך עד להאזנה המלאה. ביליתי הרבה ב-2019 עם השירים של פורסטר כאן. בלילות, בנסיעות, במחשבות וברגעים לא קלים. המשיכה לרצועות שמרכיבות את Inferno הגיעה כמעט בכל מצב רוח.
זה אלבום מתוחכם, מלנכולי ושחור-קומי בדיוק במידה וגם אופטימי, כבד ועצוב ולא יודע מה עוד. כל מה שמרכיב את הפאזל ששמו רוברט פורסטר במיטבו. עד אז אלבום הסולו האהוב עלי של פורסטר היה The Evangelist של 2008. לא חשבתי שיש סיכוי שמשהו יתעלה עליו, אבל בשנה שעברה אפשרי להגיד שזה קרה, או לפחות עלה אצלי לדיון פנימי והשתווה לו במשיכה שלי. אלבום לא פחות ממדהים שלו לדעתי ואחד הרגעים היותר טובים בקריירת הסולו ובתקופת ה- Go-Betweens גם יחד.
One Bird In The Sky
Crazy Jane on the Day of Judgement
38.
Kurt Vile – Wakin On a Pretty Daze
(2013)
כבר פגשנו קודם בסיכום הזה את האלבום שיצא שנתיים לפניו, וכאן קורט וייל מכניס עוד אחד לרשימת העשור שלי עם Wakin On A Pretty Daze של 2013. מה שלדעתי הוא עדיין האלבום הכי טוב בקריירה של קורט. אלבום מעולה שאני זוכר שכבש אותי בזמנו כבר עם פתיחת תשע וחצי הדקות של Wakin On A Pretty Day. משם הדרך היתה סלולה להתאהבות שהמשיכה עד היום.
אני חושב שהדבר הנורא יפה באלבום הזה, הוא הקונטרה שהוא הביא ל-Smoke Ring For My Halo שקדם לו. שניהם אלבומים מעולים שמתאימים לדעתי לתקופות שונות. אם “Smoke Ring” היה בסאונד והשירים אלבום יותר חורפי ומלנכולי, אז “Pretty Daze” הוא לחלוטין אלבום קיץ שלי, חמים ומרומם. אלבום יותר קייצי ומרומם. שניהם עדיין מתפקדים עם האווירה שאופפת אותם, אך הנציג כאן עושה לי קצת יותר נעים בנשמה. במיוחד להעלאת מצב הרוח.
37.
Brandi Carlile – By The Way, I Forgive You
(2018)
ברנדי קרלייל שחררה מבחינתי את האלבום הכי טוב בקריירה שלה בשנת 2018. או לפחות בשבילי. תמיד חיבבתי אותה, אבל עם האלבום פה היא קנתה אותי בכמה רמות מעל לכל מה שהכרתי אצלה לפני כן. דייב קוב המוכשר הפיק לה אותו ומתארחים בו יופי של שמות, כמו שוטר ג’אנינגס או ה-Secret Sisters, לורה ולידיה רוג’רס. קרלייל היא כותבת מוכשרת נורא על הקו של הקאנטרי-פולק. באלבום הנוכחי היא מזכירה לי לא מעט בין הרצועות את אמילו האריס המוקדמת. זו של Pieces of the Sky או Elite Hotel, וזו מחמאה מאוד גדולה.
זה אלבום גם שהביא לה הרבה יוקרה בתעשייה ובצדק. מגיע לה. במיוחד עם השיר The Joke, שמוקדש לכל ה-Misfits של העולם והוא מרומם ומחבק ומביא תקווה לכל מי שהרגיש שהוא שונה בחייו. האלבום הזה מומלץ מאוד למי שלא מכיר את ברנדי ובאותה מידה למי שכן מכיר, אך לא נתפס ברשת שלה עדיין. יש כאן משהו אחר, יותר בסיסי ומוצלח, עם אסופת שירים נורא יפים שמייצגים אותה ביד רמה.
36.
Fruit Bats – Absolute Loser
(2016)
כמה שמחתי במהלך 2016 ש-Fruit Bats עשו קאמבק. ההרכב שאלבומו האחרון כביכול יצא חמש שנים לפני כן וגם הודיע על פירוק. הסולן והכותב הראשי של הלהקה הוא אריק ד. ג’ונסון. מוזיקאי אהוב ומוכשר ודי עסוק, שהיה בעבר גם חבר ב-Shins ומקורב לחבר’ה של Vetiver האהובים עלי מאוד. באלבום פה זה הוא בגדול, מגובה יותר ע”י הלהקה. משהו כמו מקרה אנדי קאביק מ-Vetiver. עוד הקשר אליהם הוא תום מונהן, שהפיק את Absolute Loser והכניס ב-2016 עוד אלבום שהפך קרוב לליבי, בנוסף לכ”כ הרבה אחרים שעבד עליהם בעשור הזה.
גם ניל קאסל מנגן פה קצת, אבל מונהאן וג’ונסון הם האחראים הישירים לסאונד של אלבום החזרה הזה, שגם קיבל המשך בשנה שעברה. אני לא חושב שיש בו משהו נורא מיוחד, אבל אוי, כמה שהוא מעולה. זה אלבום שמייצג הכי טוב את הסאונד בבסיסו של הבלוג הזה, רק בגרסתו המודרנית. אמריקנה במיטבה. סוחפת, עוברת נתיבים, קודרת לעיתים, אך עטופה במוזיקה מושלמת לדרכים. אלבום עם סיפורים ושירים של מחשבות עמוקות, רגש ועושר מוזיקלי שאני נורא אוהב. קאמבק אדיר שאני שמח נורא שהמשיך הלאה וההרכב הזה עדיין בחיינו.
From A Soon-To-Be A Ghost Town
35.
Scud Mountain Boys – Do You Love The Sun
(2013)
מקאמבק אחד לאחר…מגיעים עכשיו לאחת החזרות האהובות עלי של העשור. זו של ה-Scud Mountain Boys, להקה שאני נורא אוהב שחזרה ב-2013 עם אלבום חדש לאחר 17 שנים של הפסקה. ההרכב הפשוט מצוין הזה הוציא שני אלבומים ב-95 ומיד אחריהם ב-96 את אלבום הפריצה שלהם Massachusetts, שהוא ממכרות הזהב הכי גדולים של הניינטיז אצלי. פתאום אחר כך הם התפוגגו ונעלמו. עד 2013 עם האלבום Do You Love The Sun וכמה שהקאמבק הזה היה מתוק. בדיוק לכזה אלבום קיוויתי כששמעתי על החזרה שלהם.
שיר אחרי שיר החיוך לא ירד לי מהפנים בזמנו וגם המשיך לענג אותי בשנים שעברו מאז. Do You Love The Sun הוא אלבום מרגש, חם, קצת מכאיב ומספק נורא. מי שאיכשהו הגיע לאלבומים שלהם בניינטיז ואהב אותם, יקבל פה סאונד דומה, רק בוגר יותר ואף טוב יותר. אני חושב שהוא ו- Massachusetts עומדים יד ביד למעלה ברמתם המוזיקלית. כזו עם אווירה די דומה שלפעמים קשה להאמין שעברו 17 שנים ביניהם.
Do You Love The Sun
The Mendicant
34.
Laura Veirs – The Lookout
(2018)
אחרי האלבום עם ק.ד. לאנג וניקו קייס, לורה ויירס חזרה ב-2018 לקריירת הסולו שלה, וזו היתה חזרה מקסימה. אני חושב שהתאהבתי ב-The Lookout הישר מהשמיעה הראשונה. דווקא יש בו משהו טיפה שונה מאלבומים מוקדמים שלה, שקיבלתי מאוד בחיוב. שורה ארוכה של שירים שכמעט כולם פנינים של אינדי-פופ, קול מלטף ואינטימיות שפורצת גם בסגנון של פולק חשמלי-אלקטרוני בין השאר. לורה מוזיקאית וכותבת נורא מוכשרת ולדעתי הגיעה עם האלבום הזה לאיזה שיא. הפך לאחד הטובים ביותר בקריירה שלה אצלי.
מתארחים בו גם הקולות של ג’ים ג’יימס וסופיין סטיבנס, שמקבלים קרדיט בתוך אור בוהק אחד גדול שכולו לורה ויירס. המוזיקה פה ושל ויירס בכלליות מאוד בלטה אצלי בשנה ההיא, כי גם ראיתי אותה לייב ב-Union Chapel של לונדון, בהופעה מלאה ביופי. למעשה, נראה לי פשוט שב-2018 התאהבתי בה מחדש, או פתאום הגיע איזה הבזק של משיכה גדול יותר למוזיקה שלה. גם בגלל ההופעה, אבל עוד יותר בגלל האלבום המצוין.
33.
Purple Mountains – Purple Mountains
(2019)
בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של שנת 2019 וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה. ככה פתחתי את ההספד שכתבתי לברמן לאחר הידיעה המפתיעה והמצמררת על מותו בהתאבדות בגיל 52. בחודש יולי של אותה שנה הוא עשה קאמבק מוזיקלי מטורף, עם אלבום ראשון שלו מזה 11 שנים, תחת השם של Purple Mountains. חודש לאחר מכן ושלושה ימים לפני שהיה אמור להתחיל סיבוב הופעות, הוא בחר ללכת מאיתנו.
השירים באלבום היו מצוינים לדעתי גם לפני המוות וסיפקו את הגעגוע לכישרון והכתיבה הקודרת וטובה של ברמן מימי ה-Silver Jews. אבל במבט על השירים החדשים לאחר מותו אפשר להגיד באופן מצמרר נורא שהכתובת אולי היתה על הקיר. בשמות שלהם והרבה בליריקה לאורך הרצועות. כאלו שעטופות אולי במוזיקה מרוממת, אבל המילים מורבידיות, עמוקות ולפעמים קשות כשיודעים מה הוא בחר לעשות זמן קצר אחרי ששחרר את השירים הללו לעולם. הבולט מכולם היה אצלי Nights That Won’t Happen. שיר שנפתח במשפט:
“The dead know what they’re doing when they leave this world behind”
ויש עוד הרבה כאלו לאורך האלבום של Purple Mountains. הוצאה שלעד תכיל בתוכה הרבה יותר ממוזיקה, או קאמבק מרשים. הוצאה שהיא אלבום יפה וקודר שהפך למכתב פרידה עצוב ומהפנט של דיוויד ברמן. מאיתנו, מהעולם ומאותה המוזיקה.
Nights That Won’t Happen
She’s Making Friends, I’m Turning Stranger
32.
My Morning Jacket – The Waterfall
(2015)
מיי מורנינג ג’אקט מהלהקות הכי אהובות עלי בעולם ונכון לכתיבת שורות אלו אני עדיין מחכה לפולו-אפ של The Waterfall שהם אמרו שצריך להגיע. עד שזה יקרה, הנה אני חוזר אליו כחלק מסיכום העשור. כמו שני האלבומים שקדמו לו, גם עם The Waterfall הג’אקט חיפשו כיוון מעט שונה. כזה שתפס אותי בדיוק באותו המקום בחיים בו ההרגשה והמילים שלו נמצאות גם כן. התרפקות על אהבה והמשך הלאה, עם הזמן שעבר והיכולת הבוגרת יותר להסתכל אחורה בהשלמה גמורה, לדעת שאתה במקום חדש ומוכן גם להתחלה חדשה שאתה לא יודע איך תסתיים. עם שיר אחד שחופר על העבר ומסכם פרידה ואז שיר לאחר מכן שחוגג את החופש והלבד ואפשרות להיפתח מחדש ולתפוס שוב בזרועות פתוחות את הדבר הבא. זה היה האלבום שהכי סימל אצלי חופש ב-2015. כזה שאפשר לפרש אותו בכל מיני מובנים.
עם הזמן שחלף בשמיעות של האלבום חשתי שכל האזנה הוא יותר גודל עלי ואיתי. כמו התחלה של מערכת יחסים. הוא לא ברמה לדעתי של It Still Moves ו-At Dawn. הוא לא קליט ומושך כמו “Z”, לא ממש נותן בראש ובשבילי אין בו גם שורת שירים מוצלחת כמו שיש ב-Evil Urges. אבל יש בו משהו שאין באף אחד מהם. אווירה מאוד מסוימת ואחידה ושטף של שירים שיוצרים חיבור רגיש ואישי. זה אחד האלבומים הכי שלמים שלהם והדבר הכי קרוב לאלבום קונספט בדיסקוגרפיה של MMJ. נשאר רק להמשיך להמתין לזמן שבו הפולו-אפ שלו יגיע סוף סוף במהלך העשור החדש.
31.
Marissa Nadler – For My Crimes
(2018)
מריסה נדלר המופלאה שחררה ארבעה אלבומי סולו בעשור הזה, אבל דווקא האחרון שבהם נשאר כרגע האהוב עלי ביותר. היא חלק מהאמנים האלה ששומעים שיר או הגשה שלהם ומיד מזהים מי זה או זו. למרות שהיא לא רחוקה בסגנון מהרבה יוצרות אחרות בסביבה, לחלוטין יש לה את הסאונד שלה. כזה שתוך רגע מזהים גם בצלילים הראשונים של For My Crimes, שיר הנושא שפותח את האלבום. עם רצועה אפלה ויפה, שמזכירה מעשיות גותיות או בלאדות רצח קלאסיות כמו Long Black Veil, רק מבוצעות בסטייל של נדלר, עם הקול והצלילים המכשפים שלה. אלו שנמצאים לכל אורך האלבום האפלולי והמעולה הזה.
לנדלר יש איזה צד ששואב אותך לתוך הרצועות ואתה מאבד תחושה של זמן. כפי שהיא תפסה אותי גם בשמיעה הראשונה של האלבום, כשהגיע השיר I Can’t Listen To Gene Clark Anymore. דוגמה מושלמת לכוח ההוא של נדלר וההשפעה עלי, עם פחות מ-3 דקות של שיר פרידה או געגוע ועצב, עם שימוש במוזיקאי אהוב אחר בליריקה באופן מבריק. מסוג השירים שאני שבוי שלהם מהשניה הראשונה ואחד שהוא רק חלק קטן מהאלבומים היותר חזקים שלה בקריירה.
I Can’t Listen to Gene Clark Anymore
30.
Golden Void – Berkana
(2015)
הגענו לנציג שני פה בסיכום העשור שהיה בעבר גם אלבום שנה שלי. בשנת 2015, שהיתה מאוד מבולבלת עבורי בחיים, לא היה לי אלבום שנה מובהק. זה מאוד התקשר לעניין שלא מצאתי את המקום שלי עם עצמי בזמנו. ברוב התקופות דאז ובמיוחד בחודשים האחרונים של השנה, נמשכתי יותר לסאונד חזק. לחשמל, סולואים, דיסטורשן. סוג המוזיקה שתעיף לי את הראש. רציתי משהו מלוכלך יותר. הרגשתי שאני רוצה לצעוק, אבל בלי להשמיע שום קול בעצמי. משהו שינער אותי. את כל הדברים האלה מצאתי ב-Berkana, האלבום השני של Golden Void, שסיים אצלי במקום הראשון בסיכום 2015.
יש שבע רצועות בלבד באלבום, שהעיפו לי את השכל. חלקן ארוכות בדיוק כמו שאני אוהב. רוק-פסיכדלי שלוקח שורה של שירים ומגיש אותם כמקשה אחת ומחלק אותה פשוט לרצועות. כאלו שמשלימות יצירה עם קול ייחודי שזורם לכל אורכה במה שמגדיר מאוד את המילה “אלבום”.
רוב הקטעים ב-Berkana מתפתחים למשהו גדול, במיוחד החצי השני של האלבום. זה מתחיל בסולואים וההתפוצצות הראשונה באמצע שיר הפתיחה Burbank’s Dream ומאוחר יותר ממשיך לקטעים מרחפים ומהפנטים כמו 14 הדקות שמרכיבות את Astral Plane ו-I’ve Been Down. מהקטעים האלה שלא נגמרים ואתה גם לא רוצה שייגמרו, כי הם מעיפים לך את הראש. כשמגיעים לשיר האחרון Storm & Feather האווירה השמימית מסיימת את האלבום בתווים קצת יותר מתונים, אך לא פחות סוחפים. לכל אורך המסע המוזיקלי הזה יש משהו חלומי עם Space-Rock וקטעים מרחפים. כאלו שחיפשתי במהלך 2015 ולקחו אותי איתם יד ביד למקום לא ידוע.
הלב שלי רצה שינערו אותו קצת בכיוון אחר בסיום השנה ההיא וקיבל מ-Golden Void את מבוקשו. על צומת מוזיקלית מלוכלכת, עם גיטרות חותכות וחשמל. רעש ומפגש צלילים מושלם שהביאו לי את מבוקשי דאז ועדיין מעיפים גם כשאני במקום אחר בחיים כיום.
29.
Jim James – Eternally Even
(2016)
אז בזמן שחיכינו ועדיין מחכים לאלבום חדש של מיי מורנינג ג’אקט, חברי הלהקה שחררו מספר אלבומי סולו בשנים האחרונות. האהוב עלי מתוכם הוא עדיין Eternally Even. הסולו השני של ג’ים ג’יימס שסיים אצלי במקום השלישי בסיכום 2016. הוא אלטרנטיבי, פאנקי, פסיכדלי, מאוד אווירתי ויש בו משהו קסום שעטף אותי בכל האזנה. הוא כולל גם את Here In Spirit, שנכתב יחד עם אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats, שהיה משירי השנה שלי דאז.
האלבום הזה גם שחרר אותי קצת במובן מסוים באותה שנה ואני תמיד אזכור לו זאת לטובה. הוא יצא בדיוק בתחילת\אמצע התקופה הקשה ביותר שלי ב-2016 והתמודדות עם אובדן שהשאיר חלל עצום. הוא היה הדבר הראשון שהצליח טיפה לעורר אותי מהריקנות הזו, עם ערבוב של רגשות, קצב, בכי וסאונד מדבק. הוא הצליח איכשהו לפתוח אותי וטיפה לשחרר, לפני שעשו זאת החברים ואנשים בשר ודם מסביבי. אלבום שהיה לי דלת בריחה למקום אחר, בדיוק כשהייתי צריך למצוא אותה. אני עדיין מוצא אותה מדי פעם גם מספר שנים לאחר מכן.
Here In Spirit
28.
Jesse Sykes & The Sweet Hereafter – Marble Son
(2011)
הנה אלבום שהיה אחת ההפתעות הגדולות שלי בסיכום של 2011 וכיום אני מעריך אותו אפילו יותר. תפס אותי בזמנו ממש חזק. ג’סי סייקס היא קול נשי נהדר שמצעידה פה הרכב מוזיקלי ממש מעניין שנע בין אינדי-רוק, פסיכדליה ופולק. מהאלבומים האלה שמגיעים אליך משום מקום ומצליחים לשאוב אותך אליהם על ההתחלה. זה לפחות מה שקרה לי עם אחת מפתיחות האלבומים הטובות ביותר של 2011 בשיר ששמו Hushed By Devotion, שהוא לחלוטין אחד משירי העשור שלי. אחריו מגיעים קטעים בסגנון קצת משתנה. כולם אבל טובים, בין האקוסטיים לניסיוניים יותר, כמו אותה פתיחה. להקה ואלבום שלא יודע כמה יגיעו אליהם, אבל ההוצאה הזו היא עדיין לחלוטין מכרה זהב ששווה לגלות.
27.
Vetiver – Up On High
(2019)
אנדי קאביק ו-Vetiver שלו מאוד ידעו איך לגרום לי להתגעגע אליהם במהלך העשור הזה. הם שחררו בו שלושה אלבומים בלבד, כל פעם עם הפרש של 4 שנים בין כל אחד. האחרון והטרי שביניהם יצא ממש לא מזמן, Up On High שמו והוא נתן לי את כל מה שהתגעגעתי אליו והוא האחד מתוכם שמיוצג פה בסיכום. נכון, הוא גם מאוד טרי והרבה פעמים זה משפיע בגלל התקופה, אבל יש לי הרגשה שהוא יישאר הפייבוריט שלי איתם בעשור הזה גם כמה שנים טובות מהיום.
אלבום שכולל את Vetiver הפשוטה והיפה, את המילים והמלודיות העדינות ואת השירים היותר Mellow שמלאים בלא מעט משקל בתוך הרכות שלהם. מסוג האלבומים שסוחפים אותי בפשטות שלהם לפעמים ומרגשים עד דמעות במילים. Vetiver תמיד ידעו לעשות זאת, ב-Freak Folk המלהיב ולפעמים ניסיוני יותר. קצת אחרי שהאלבום שוחרר ראיתי גם את אנדי קאביק בהופעת סולו מבצע הרבה שירים מפה, כולל את To Who Knows Where שתוך זמן ממש קצר הספיק להיות אחד משירי השנה שעברה שלי. שיר שסיכם אצלי מעולה לא רק שנה, אלא אפילו עשור אישי.
To Who Knows Where
Wanted, Never Asked
26.
Dawes – Nothing Is Wrong
(2011)
כל שנה יש את האלבום שמגיע אליך משום-מקום, נכנס לך ישר ללב ומלווה אותך עם השירים שבו לאורך תקופות. כאילו מצאת חבר קרוב חדש שיש לכם חיבור מיוחד והוא נמצא שם לידך תמיד במרחק לחיצת Play אחת. ציינתי כבר כמה כאלו שעשו לי זאת בזמן אמת וזה קרה גם ב-2011 עם האלבום השני של Dawes. כזה שהיה (ועדיין נשאר) החבר החדש הזה שלי. מבחינת ליריקה הוא היה אחד הבולטים ביותר אצלי בסיכום דאז, עם שירים שתיארו לי בדיוק הרגשות ותקופות אישיות. הוא גרם לי להזיל דמעה והוא גרם לי גם לחייך. מסוג האלבומים שמצאו אותי בול בזמן המתאים.
הדוגמה הבולטת ביותר מתוכו לדברים הללו הוא השיר So Well, שעד היום הוא הפייבוריט שלי פה. לאלבום הזה הגעתי אז בגלל ג’ונתן וילסון, שאחראי על ההפקה. הוא גרם לי להכיר להקה שהמשיכה ללוות אותי גם בשנים הבאות בעשור, אך החיבור הכי גדול נשאר עם Nothing Is Wrong, שסיים אצלי במקום השני ב-2011 ומקבל גם מיקום יפה מבחינתי כאן.
So Well
25.
Strand of Oaks – Eraserland
(2019)
מוקדם יותר בסיכום העשור כתבתי על האלבום HEAL של Strand of Oaks ועכשיו הוא מופיע פה שוב, הפעם עם אלבומו המאוד טרי Eraserland. כזה שהוא חזר איתו לגבהים מחודשים ומטריפים. לא האמנתי שיהיה כזה טוב ויתעלה אצלי אפילו על אותו HEAL. אך זה קרה. עם העזרה של כל חברי My Morning Jacket (מינוס ג’ים ג’יימס) שמנגנים פה, הוא קיבל את אחת מלהקות הגיבוי הכי טובות שיכל למצוא ויחד איתם הוא הוציא אלבום נורא חזק, דרמטי בצורה חיובית, עם קטעים חלומיים וכזה שזרק גבוה ואז הטיח אותי לקרקע אחרת בכל האזנה אליו.
טים שואוולטר מאוד מתמסר למוזיקה שלו, רואים זאת במיוחד בהופעות והחיבור והדבק שלו למילים והצלילים שיוצאים פה החוצה כמו לוע של תותח. עם כל הרגש והעוצמה שמתלווים אליהם. אלבום שקצת קשה לי לבחור מתוכו שירים מייצגים כי אני מאוהב בהרבה מהם. אבל Forever Chords מאוד בלט לי במהלך 2019, כמו גם הייצוג הכי טוב למוזיקה הנבנית והמתפרצת של Strand of Oaks שאפשר למצוא ב-Weird Ways שפותח את האלבום, Visions או Moon Landing. חלק מהרצועות שמרכיבות יצירה בשיאה של אמן אהוב.
24.
Jonathan Wilson – Gentle Spirit
(2011)
האלבום השני של ג’ונתן וילסון והאחד ששם אותו על המפה מבחינת הרבה מאזינים חדשים. Gentle Spirit תופס הכי טוב את וילסון האהוב עלי ביותר. עם הצלילים של לורל קניון, ההשפעות בכלל מקליפורניה של שנות השישים והשבעים וכל החופש הרחב במוזיקה שלו. לאלבום האחרון שהוא שחרר בעשור הזה לא ממש התחברתי (בקרוב משחרר אחד חדש שנשמע טוב יותר), אבל האלבומים הראשונים שלו נהדרים והנציג פה הוא גולת הכותרת. אלבום של דרכים, של אוויר צלול ושל יופי מתמשך ונמתח שמייצג מבחינתי הרבה. מסוג האלבומים שתמיד יעלו חיוך כשאחזור אליהם, גם עשור אחרי שיצאו, במיוחד עם כמה קטעים ארוכים ספציפיים פה, בדיוק כמו אלו שאני מקשר אליהם כאן למטה.
Valley of the Silver Moon
Desert Raven
23.
Josh Ritter – Fever Breaks
(2019)
תמיד יפה מבחינתי איך אמנים שהכרת וחיבבת ברמה מסוימת קודם, פתאום תופסים אותך במקום אחר ללא הכנה. פתאום מגיע חיבור שלא היה שם קודם. זה לגמרי קרה לי עם ג’וש ריטר בשנה האחרונה של העשור. ריטר מוזיקאי וכותב נהדר שהוציא אחלה אלבומים בעבר, אך רק ב-2019 הגיע איתו החיבור הממש עמוק. זה קרה עם האלבום Fever Breaks שתפס אותי ברמות מטורפות ולא הרפה. ריטר מגובה באלבום ע”י ג’ייסון איזבל ו-The 400 Unit שלו. איזבל גם הפיק וזו היתה המשיכה הראשונית שלי לאלבום, אבל מה שהשאיר אותי היה לחלוטין ריטר לבדו.
הכתיבה שלו ושורה של שירים פשוט יפהפיים שיצרו אלבום מדהים לדעתי. תפסתי את ג’וש ב-Union Chapel של לונדון גם בקיץ שעבר וזו היתה הופעה כ”כ מרוממת. מאלו שרואים בהן עד כמה האמן נהנה ושמח לבצע את השירים שלו, עם חיוך תמידי ושמחת חיים. כזו שמדבקת גם את הקהל. כזו גם שהדביקה אותי אליו ול-Fever Breaks השנה ברמות גבוהות של הערכה מפוצצת רגשות. עדיין קשה לי לבחור נציגים ממנו, כי מאוהב לחלוטין בכולם.
Old Black Magic
All Some Kind of Dream
22.
Kathleen Edwards – Voyageur
(2012)
אוי, קת’לין. געגועים. אז ככה – קת’לין אדוארדס הקנדית מוזיקאית נורא אהובה עלי ובשנת 2012 היא שחררה את האלבום הזה, Voyageur, שלא היה לי מושג שהוא יהיה סוג-של פרידה לא מתוכננת וארוכה מהמוזיקה שלה. כי לא הרבה אחרי יציאתו אדוארדס פרשה ממוזיקה ופתחה בית קפה בקנדה. בתקופות האחרונות לשמחתי היא חזרה קצת להופיע וגם עובדת על מוזיקה חדשה, כזו שאני מקווה שתעשה איתה קאמבק בעתיד הקרוב. כי עבר מלא זמן ואני מתגעגע אליה ממש.
האלבום העדיין-אחרון שלה פה הוא יצירה מופלאה, כזו שלגמרי מעלה את המחשבה שהכישרון של קת’לין צריך לחזור, כי עולם המוזיקה צריך אותו. או לפחות אני. זה היה אחד האלבומים הראשונים ששמעתי וקניתי ב-2012. הוא יצא בינואר והיופי שלו הספיק והמשיך להיות קרוב לליבי במשך כל השנה, עד שסיים אצלי בטופ חמש בסיכום דאז. הקסם של השירים, גם שמונה שנים אחרי, נשאר אותו הדבר.
For The Record
Chameleon / Comedian
21.
Ian Noe – Between The Country
(2019)
אחד הדברים הכי אהובים עלי בסיכומים לאורך העשור הזה היה להציג אמן בפעם הראשונה, במיוחד עם אלבום בכורה. אני חושב שהשניים שהכי נהניתי לכתוב עליהם היו אלבומי הבכורה של דילן לבלנק ב-2010 וזה של איאן נו מ-2019. את הבכורה של איאן כ”כ אהבתי שזו היתה גם פעם ראשונה שהיה לי חשוב לתפוס אמן בהופעה בחו”ל פחות מארבעה חודשים אחרי שהוא הוציא את אלבומו הראשון בקריירה.
בהופעה הקטנה שלו שנה שעברה והרבה אחריה עברו לי המון מחשבות בראש. אחת מהן היתה שיש מצב שזכיתי לראות אמן על תחילת הדרך שבעתיד יהפוך לאיזה שם גדול ומצליח. בדיוק כמו שקרה עם קריירת הסולו של ג’ייסון איזבל, שהופיע ב-2012 בדיוק באותו מקום קטנטן בו ראיתי את איאן מול איזה 50-100 איש ושנתיים וחצי אחר כך הוא היה סולד אאוט בשלושה ערבים רצופים ב-Ryman בנאשוויל ועוד שנה וחצי לאחר מכן הוא זכה בשני פרסי גראמי…ככה שאי אפשר לדעת.
איאן ביצע בהופעה את כל השירים של Between The Country חוץ מאחד, כולל שניים משירי השנה שעברה שלי; Letter To Madeline, אחד מנציגי האמריקנה-קאנטרי-רוק הסיפוריים הכי טובים שלו, ואת Meth Head, מהשירים היותר מבריקים שנמצאים באלבום. ובאמת כל האלבום כולל כתיבה חכמה כזו, עם שינויים קטנים בליריקה שנורא עושים לי את זה, הפקה מושלמת לסוג כזה של אלבום עם הנגיעות החשמליות הנכונות לצד הגיטרה האקוסטית שמלווה את המילים והדמויות. אלבום עם שירים קטנים-גדולים. אין לדעת מה יקרה איתו בהמשך הקריירה, אולי הוא יישאר יחסית אנונימי עם קהל קטן ויהיה רק גדול בשבילי (כמו הרבה אמנים שאני כותב עליהם), אבל את הקריירה הזו איאן נו פתח עם אחד מאלבומי הבכורה הכי כשרונים ומקסימים שיצא לי לשמוע מזה זמן רב.
תודה על כל הטוב הזה, תומר.
חלק מהאלבומים כבר נשכחו עם השטף הבלתי נגמר של חומר חדש, חלק קטן – לא זכו מצידי להתייחסות בעבר, ועכשיו הזמן לתקן.
מפעל חשוב!
ממתין לחלק האחרון, והכי חשוב, לפלייליסט…
תודה, יוסי. שמח להביא תזכורת או לחדש. החלק האחרון קצת מתעכב, אבל יגיע בקרוב.