ספיישל Broken Arrow

אחרי האלבומים Sleeps With Angels ו-Mirror Ball, ניל יאנג היה בשיאו בקאמבק של שנות התשעים, במיוחד בכל הנוגע ללהקת הגיבוי האגדית שלו, קרייזי הורס. בסוף 1995 נפטר המפיק הענק וחברו הקרוב דייויד בריגס, שהיה איתו מתחילת הדרך כאמן סולו. המוות הזה השפיע על האלבום הבא של יאנג עם הסוסים שהוקלט די במהירות ב-1996 ושוחרר ביוני של אותה שנה, ממש לפני שלושה עשורים.

ניל יאנג Broken Arrow

לאלבום הזה קוראים Broken Arrow. הוא בשבילי אחד האלבומים הכי Underrated בדיסקוגרפיה של יאנג, וגם בפרט עם קרייזי הורס. הוא גם היה בזמנו היתד האחרון שלהם יחד בניינטיז, שמייצג את החוזקה, הלכלוך והחשמל הנהדרים שלהם. הסגנון שמבחינתי יחזור שוב יחד בגדול ובחוזקה רק 16 שנים מאוחר יותר ב-Psychedelic Pill.

ספיישל Blonde On Blonde

אחרי המעבר לחשמל ב-1965, בוב דילן יצא לסיבוב הופעות עם להקת הגיבוי של The Hawks (לעתיד The Band). בזמן שריקות בוז על הבמה וקהל מפולג, דילן כתב גם שלל שירים חדשים. כאלו שהוא החל להקליט לאלבום פולו-אפ לצמד האלבומים החשמליים ששחרר ב-65. בסשנים שהחלו בניו-יורק והסתיימו בנאשוויל בתחילת 1966, בזמן סיבוב ההופעות, דילן השלים את האלבום החדש.

לראשונה בקריירה, זה היה אלבום כפול. יש היגידו אלבום הרוק הכפול הראשון בהיסטוריה, בדיוק בתקופה שאלבומים גם החלו לקבל יותר משמעות כיצירה מלאה. עם 14 שירים וקרוב לשעה ורבע הוא יצר את Blonde On Blonde שיצא לעולם לפני 60 שנה.

ספיישל Rolling Thunder Revue

אחרי שחזר להופיע עם The Band בתחילת 1974, בוב דילן הגשים איזה חזון שהיה לו לסיבוב הופעות מיוחד. סוג-של קרנבל או קרקס נודד של מוזיקאים שכל ערב יעלו על במה אחרת, עם הרבה נגנים, צבע, צלילים ושיתופי פעולה. הרעיון קם לחיים תחת השם The Rolling Thunder Revue, הסיבוב שהחל באוקטובר 1975 והסתיים בחציו השני במאי 1976, בדיוק היום לפני חמישים שנה.

בוב דילן Rolling Thunder Revue

בסיבוב האדיר הזה של דילן הוא צירף אליו הרכב מצוין, שכלל בין השאר את הבאסיסט רוב סטונר ונגנית הכינור סקרלט ריברה, שבדיוק הקליטו איתו את האלבום Desire. יחד איתם היו שם גם בוב ניווירת’, מיק רונסון, טי בון ברנט, ג’ואן באאז, רוג’ר מקגווין, רמבלינג ג’ק אליוט, המשורר אלן גינצבורג ואחרים. גם ג’וני מיטשל הצטרפה על הדרך וביחד כולם יצרו חווייה מוזיקלית חופשית וגדולה, כמו צוענים בדרכים.

ספיישל האלבום Pearl Jam

אחרי יציאת האלבום Riot Act ב-2002, פרל ג’אם לקחה את הזמן הארוך ביותר דאז בקריירה שלה עד הפולו-אפ שלו. זה לקח 4 שנים, בהן הלהקה ביצעה מספר סיבובי הופעות (כולל כמה מההופעות המיוחדות וגדולות שלה ב-2003), הגיבה פוליטית למלחמה של ארה”ב פוסט-11/9 ונכנסה בסוף לאולפן עם מוזיקה לא גמורה ועבודה על מגוון שירים חדשים.

פרל ג'אם אבוקדו

התוצאה הייתה אלבום Self Titled, ללא שם, עם עטיפה מוזרה ואבוקדו רנדומלי אחד עליה. אבל התוכן היה פרל ג’אם שחוזרת לתת בראש, עם רוב שירים מהירים, חשמליים וקליטים, כאלו ששאבו מהאווירה של Binaural והתערבבו עם השפעות הניינטיז. האלבום הזה יצא לפני 20 שנה וגם כעת אני חושב שהוא האלבום הממש טוב האחרון של החבורה.

Another Song, Another Mile: Chapter 3

גיחת הופעות שאני כ”כ שמח כיום שיצא לי לחוות, התרחשה באפריל 2009. האמת שזו גם הייתה מחוויות הלייב היותר טובות שיצא לי לראות. לתפוס את ההרכב של ה-Derek Trucks Band בשלוש הופעות, במקומות קטנים, ולעמוד סנטימטרים מול דרק טראקס למשך ערב שלם ולבהות בקסם הזה.

דרק טראקס בנד

ההרכב הזה היה מאוד מיוחד. עם שילוב של הרבה היסטוריה של חברי הלהקה וז’אנרים והשפעות שונות. מרוק דרומי, בלוז וג’אם בנד עד לג’אז, מוזיקה אינדיאנית והודית ישנה, שורשיות ועוד. פרק 3 בסדרה Another Song, Another Mile שלי. הפעם החוויות, הסיפוורים והזיכרונות עם הדרק טראקס בנד באנגליה. ההרכב המופלא ההוא שכבר לא יחזור.

ספיישל Presence

אחרי השחרור של Physical Graffiti וההופעות ב-Earle’s Court ב-1975, ללד זפלין היו תכניות גדולות ל-1976 עם טור עולמי והמשך נשיאת הדגל כלהקת הרוק הגדולה בעולם בערך באותו הזמן. אבל כל התכניות הללו נעצרו בקיץ של 75 בשל תאונת דרכים קשה של רוברט פלאנט.

במקום זאת, פייג’ ופלאנט כתבו ויצרו שירים חדשים שהוקלטו די מהר במינכן ועברו הפקה מחשמלת של פייג’. השירים הללו היו סוג-של חזרה למקורות, עם ריפים מדליקים ויותר בלוז-רוק שהלהקה נשענה עליו בתחילת דרכה. היה בזה גם משהו יותר ספונטני ומרענן, במיוחד אחרי ההוצאה המאסיבית של Graffiti שהיה אלבום כפול, מול שבעה קטעים בלבד שיצרו ב-1976 את האלבום Presence.

Another Song, Another Mile: Chapter 2

הלהקה הראשונה שהייתי אובססיבי אליה בחיבור העמוק והמוקדם עם מוזיקה, הייתה אירוסמית’. זה התחיל בגיל 14 בערך והמשיך קצת אחר כך כשעזבתי את בית הספר (ואת הדת) והייתי הרבה זמן רק עם עצמי, סגור בחדר בבית, שומע מוזיקה וקורא עליה כל הלילה.

כמה שנים אחר כך, החיבור עם הלהקה גם הוביל אותי לכתוב בפורום שלהם ובפעם הראשונה בחיי להכיר אנשים שחולקים איתי אהבה משותפת למשהו ומדברים איתי באותה השפה המוזיקלית. זה הכיר לי חברים חדשים, לראשונה מזה שנים והתחיל להוציא אותי מתקופה הבדידות והדיכאון הגדולים שהייתי בהם. בעצם החיבור עם הלהקה הזו הוביל אותי לחיים החדשים שיצרתי לעצמי.

Another Song, Another Mile: Chapter 1

היום בדיוק לפני 20 שנה יצאתי למסע מטורף שבמובן מסוים גם שינה לי את החיים. טסתי בפעם הראשונה להופעות בחו”ל. הגשמת החלום המוזיקלי הראשון ותחילתה של דרך ארוכה מלאת חוויות שנמשכת עד היום. 20 שנה אחרי ההופעה הראשונה, הנתון עומד כרגע על 220 ומשהו הופעות (And counting) על הדרכים שהובילו אותי לכ”כ הרבה מקומות והכניסו לי לחיים עוד הרבה יותר מהמוזיקה.

הבלאק קרואוז לונדון 2006

לציון שני עשורים להתחלה הזו, פצחתי השבוע בסדרת ספיישלים מיוחדת שבה אני הולך לסקר כרונולוגית את כל הופעות החו”ל שטסתי אליהן במסע הזה. עם כל החוויות, הסיפורים והחיבורים האישיים, האמנים, הלהקות, החברים, הרגעים המרגשים, החלומות שהוגשמו וכמובן הרגעים המוזיקליים הרבים.

ספיישל Desire

אחרי יציאת Blood On The Tracks ופרידה מאשתו שרה, בוב דילן הקליט בקיץ של 1975 שירים חדשים לאלבומו הבא. את רובם הוא כתב בשיתוף פעולה עם הסופר והמחזאי ז’אק לוי, ויחד עם עם הכנרית המופלאה סקרלט ריברה וקולות הרקע הקסומים של אמילו האריס, דילן יצר את האלבום Desire.

בוב דילן Desire

האלבום שוחרר מיד לאחר החלק הראשון של סיבוב ההופעות של The Rolling Thunder Review, בו הוא גם הציג בלייב חלק מהשירים הטריים. זה קרה בתחילת ינואר של 1976. השבוע לפני 50 שנה. לכבוד יובל של Desire, המשכתי את סדרת התכניות הארוכה על בוב דילן, עם התכנית והספיישל הראשונים שלי ל-2026, שהוקדשו לאלבום ומסביבו.

ספיישל Amorica

אחרי יציאת The Southern Harmony & Musical Companion, הבלאק קרואוז המשיכו חזק הלאה ונכנסו לתקופה הכי מלאת חופש יצירת, מוזיקלי ונסיוני בקריירה. מבלי להסתכל לצדדים או על יצירת להיטים, אלא להוציא כל מה שהיה בתוכם ולפתח את החיבור המדהים על הבמה.

הליין-אפ האדיר ההוא של הלהקה יצר אז המון. עם מפגש הגיטרות של ריץ’ רובינסון ומארק פורד, העוצמה של סטיב גורמן על התופים, הקסם של אדי הארש בקלידים, הבאס של ג’וני קולט והכתיבה והקולות מלאי הנשמה של כריס רובינסון. מסוף 1992 עד 1994 הם עבדו על שורה ארוכה מאוד של שירים חדשים שהיו בהתחלה אמורים לצאת באלבום הגנוז Tall, ואז צומצמו והפכו בסוף לאלבום Amorica שיצא בנובמבר של 94. אלבום שהוא בשבילי נקודת האמצע של התקופה הכי טובה בקריירה של הקרואוז.