ארכיון התג: מוזיקה

ספיישל המוזיקה והסיפורים של כמעט מפורסמים ברדיו הקצה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

במסגרת חגיגות 20 השנה לסרט האהוב עלי ואחרי הפוסט האישי שפתחתי איתו, מגיע ספיישל ענקי ברדיו הקצה עם כל המוזיקה של הסרט, משולבת עם סיפורים, מידע, פרטי טריוויה, קטעים אישיים ועוד.

שלוש השעות של החלק הראשון שודרו וניתנות פה להאזנה חוזרת. ביום ראשון ה-23.8 ישודר החלק השני.

ספיישל המוזיקה והסיפורים של כמעט מפורסמים – חלק 1 (שודר ב-16.8):
רדיו הקצה
Mixcloud

ספיישל המוזיקה והסיפורים של כמעט מפורסמים – חלק 2 (שודר ב-23.8):
רדיו הקצה
Mixcloud

פלייליסט:
חלק 1:

The Chipmunks – The Chipmunk Song
Brenton Wood – The Oogum Boogum Song
Simon & Garfunkel – America
The Who – Amazing Journey
The Who – Sparks
Iggy & The Stooges – Search And Destroy
Todd Rundgren – It Wouldn’t Have Made Any Difference
Black Sabbath – Paranoid
Jethro Tull – Teacher
Yes – Roundabout
Yes – I’ve Seen All Good People
Joni Mitchell – River
Stillwater – Fever Dog
Black Sabbath – Sweet Leaf
Rod Stewart – Every Picture Tells A Story
(Pete Droge – Small Time Blues (Acoustic
Thunderclap Newman – Something In The Air
Little Feat – Easy To Sleep
Raspberries – Go All The Way
The Seeds – Mr. Farmer
Led Zeppelin – Stairway To Heaven
(The Allman Brothers Band – One Way Out (Live 1971
The Guess Who – Albert Flasher
Stillwater – Love Thing
Lynyrd Skynyrd – Simple Man
Led Zeppelin – That’s The Way
Stillwater – Hour of Need
Neil Young & Crazy Horse – Everybody Knows This Is Nowhere
Fleetwood Mac – Future Games
Deep Purple – Burn
Boldwyn Pig – Dear Jill
Elton John – Tiny Dancer





































רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אני וכמעט מפורסמים: 20 שנה אחרי

פורסם בתאריך על ידי
7

“And if you ever get lonely, just go to the record store and visit your friends”

אני זוכר במדויק את הלילה ההוא. זה היה בחודש מרץ, שנת 2001. כמעט מפורסמים כבר יצא לאקרנים בארה”ב חצי שנה לפני כן. בפרמיירה של פסטיבל טורונטו ואחר כך בהפצה רחבה. אבל לישראל הוא הגיע לבתי הקולנוע רק באותו חודש מרץ. בדיוק בזמן בו הסרט שוחרר גם ב-DVD. בזמנו, הרבה סרטים אמריקאים כבר היו זמינים ב-DVD של זון-1 (זוכרים?) בזמן שהוקרנו פה בקולנוע, או אפילו עוד לא הגיעו לישראל. ובפורמט הזה צפיתי לראשונה בסרט שעמד איכשהו לשנות את חיי. למה לא בקולנוע? אני אגיע לזה עוד רגע.

בתקופה הזו אני הייתי נער אבוד בן 18. בבית, לבד, בלי מסגרת וללא חברים. הדברים שהעסיקו אותי רוב הזמן היו מוזיקה וסרטים. שלוש שנים לפני כן, עזבתי את בית הספר. מקום בו מעולם לא הרגשתי בנוח. התבודדתי, ניתקתי קשר עם כל מי שנחשב אצלי אז “חבר” (רובם לא היו באמת) ובגדול התנתקתי מהעולם. הייתי לבד לגמרי במשך כמה שנים. באותה התקופה הגיע גם החיבור העמוק שלי למוזיקה. שם הוא התחיל. הוא הגיע מבדידות וסקרנות ואיזה מקום כלשהו בו מצאתי את עצמי. עדיין לבד, אבל מוקף בצלילים, הלהקות, האלבומים, האמנים והשירים שהיו בגדול החברים היחידים שלי דאז.

את קמרון קרואו כבר הכרתי וחיבבתי, אחרי שצפיתי בסינגלס וג’רי מגווייר (ל-Say Anything אני זוכר שהגעתי קצת אחרי). ידעתי גם קצת על העבר המוזיקלי שלו בתור עיתונאי מוזיקה, וממה שקראתי הסרט החדש שלו הוא נורא מוזיקלי ומושפע מזה. לקולנוע לא הלכתי בכלל באותה תקופה. כי פשוט לא היה לי עם מי וגם לא היה לי את הביטחון ללכת לבד. פחדתי שיצחקו עלי, יסתכלו עלי ואיכשהו כולם ידעו שאני לבד ואין לי חברים. אז ספריית הוידאו\DVD היתה מקום בו ביקרתי המון.

חזרתי הביתה עם הסרט וחיכיתי לצפות בו בשעות האהובות עלי בתקופה ההיא ועד היום – בלילה. אני זוכר ששאלתי את אחי אם ירצה לצפות איתי, אבל הוא המשיך להתעסק במחשב. אז נכנסתי לחדר העבודה עם מכשיר ה-DVD שלי, הכנתי פופקורן במיקרו ומזגתי מיץ תפוזים. וידאתי שהדלת סגורה עד הסוף שלא יהיה רעש, כי חדר השינה של ההורים היה ממש מול, ואז לחצתי פליי. שעתיים לאחר מכן, כש-Feel Flows של ה-Beach Boys התנגן ברכות על המרקע והכתוביות ירדו, ישבתי ללא תזוזה. כל מה שעבר לי בראש באותו רגע ויצא כלפי חוץ מהפה היה “וואו, איזה סרט מקסים”. אבל מבפנים התחולל משהו הרבה יותר עמוק.







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו”ל והדרך בין לבין

פורסם בתאריך על ידי
18

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו”ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של “תראו אותי” או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

על פרק-סרט הפיילוט של Vinyl

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

למרטין סקורסזה תמיד היה חיבור חזק עם מוזיקה ביצירות שלו. ספציפית זו של שנות השישים והשבעים והרוקנ’רול של הסצינה בה הוא מתמקד בפרויקט החדש – המיני סדרה Vinyl. עד היום היצירות המוזיקליות של סקורסזה היוו פסקול לסרטיו וכמובן הדגשים היותר רחבים עם הסרטים הדוקומנטריים שביים; The Last Waltz שתיעד את שירת הברבור של The Band ב-1976, או אלו הביוגרפיים של שנות האלפיים כמו No Direction Home על דילן, Living In The Material World על ג’ורג’ האריסון וכמו כן סרט ההופעה Shine a Light של הרולינג סטונס. הלהקה שתמיד היתה הכי קרובה אליו. כעת, הוא ומיק ג’אגר משתפים יחד פעולה בתור יוצרים ולוקחים את העשייה המוזיקלית צעד אחד קדימה. או בעצם שנים אחורה, היכן שהסדרה החדשה מתרחשת.

אחרי שהיה מהמפיקים של “אימפריית הפשע”, סקורסזה חובר שוב ליוצר שלה טרנס וינטר, ויחד איתו ועם ג’אגר הם מולידים סדרה חדשה. אני שמח שסוף סוף זה מגיע למשהו מוזיקלי-עלילתי בו הטאץ’ של סקורסזה הוא בראש הפירמידה והוא גם מביים את פרק הפיילוט של Vinyl. או אפשר להגיד בעצם סרט הפיילוט. מכיוון שהוא באורך של לא פחות משעתיים (שאר פרקי הסדרה יהיו באורך נורמלי יותר של שעה).

הבייבי החדש של סקורסזה וג’אגר (תמונה: באדיבות yes)

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2015

פורסם בתאריך על ידי
10

וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ”כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.

זו היתה שנה מלאה בתקופות שונות לחלוטין וסימני שאלה אצלי. חיפשתי עבודה, חגגתי את החופש, אנשים וחברים הכניסו אותי לפרספקטיבות שונות, עברתי דירה ובין לבין ארזתי פיזית ומנטלית כמה דברים שהמשיכו איתי וחלק אחר שנשאר מאחור. גם עם כל המוזיקה שליוותה אותי היו שמות שבסוף לא עברו איתי את השנה או נשארו עדיין בתוך ארגז שלא פתחתי וגיליתי. לא היה חשק לכמה שמות אהובים שהוציאו אלבום השנה, כמו מארק אולסון, לורה מארלינג, בוב דילן או וורן היינס. היו כאלה שרציתי ופשוט לא הספקתי להגיע אליהם וגם כמה שכן הגיעו אלי, אך לא הצליחו להיכנס בסוף ל-50, כמו סטיב ארל וה-Punch Brothers. היתה גם הפתעה עם קורט וייל שממש לא תפס אותי ונשאר בחוץ, אחרי ששני אלבומיו הקודמים כיכבו אצלי בעשיריה בסיכומים קודמים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Pearl Jam Twenty

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

קרואו הוא אחד הבמאים היותר אהובים עלי כבר לא מעט שנים. חוץ מהנפילה בסרט העלילתי האחרון שלו, “Elizabethtown” מ-2005, יצא שאני די אוהב את כל מה שעשה לפניו; “ג’רי מגווייר” סרט שתמיד אהבתי. סרטו הראשון כבמאי “Say Anything” הוא מהסרטים הרומנטים היותר אהובים עלי. “סינגלס” מצויין (וגם נחזור אליו אחר כך). “כמעט מפורסמים” הוא סרט הקולנוע האהוב עלי, בכלליות, ואפילו למדתי לאהוב את “ונילה סקי”, הגרסה האמריקאית של קרואו לסרט הספרדי “פקח את עיניך” של אלחנדרו אמנאבר.

אבל עזבו את הרומן שלי עם היצירות שלו – הדבר הבולט תמיד בסרטיו של קרואו ובחייו היא המוזיקה. הפסקולים שלו תמיד מצויינים וזה משהו שנשאב אצלו מהרבה שנים לפני, כאשר היה כתב של המגזין “רולינג סטון” כבר בגיל 15. אירוע ותקופה שהעביר, יחד עם עוד הרבה סיפורים אישיים מחייו שלו ושל משפחתו, לסרט “כמעט מפורסמים”.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומן מסע מוזיקלי – הסוף

פורסם בתאריך על ידי
3

אפילוג – “Last Time Again”

ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…

מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ’סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות “Evening With” של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.

הכותרת המקורית של האפילוג שלי הייתה – “May Your Song Keep You Alive”. תכננתי לכתוב שאין לי מושג עכשיו מתי אראה את הקרואוז בפעם הבאה ואיך הם מילאו אותי באנרגיות מוזיקליות שיספיקו עד שיחזרו, בעוד שנתיים, שלוש, ארבע…מי יודע. רציתי להוסיף גם שבינתיים השירים וההקלטות הרבות יחזיקו אותי, כמו תמיד, עד לחווייה הבאה.

המשפט בכותרת לקוח מאחד השירים הכי אהובים עלי שלהם – Bring On, Bring On, ולראות אותו בהופעה היה אחד מהרגעים הגדולים הרבים שלי איתם בתפוח הגדול. המשפט המלא הוא:

“…It’s hard waiting for heaven, may your song keep you alive”

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומן מסע מוזיקלי – חלק שלישי

פורסם בתאריך על ידי
3

יומן מסע מוזיקלי

חלק שלישי – “The Secret to a Happy Ending”

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם  החוויות המוזיקליות.

החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה”ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.

“…Another song, another mile”

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומן מסע מוזיקלי – חלק ראשון

פורסם בתאריך על ידי
6

יומן מסע מוזיקלי

חלק ראשון – “Welcome to the Goodtimes”

יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.

אחרי היציאה מביקורות הדרכונים והכל שעברו די מהר וחלק בלי שום בעיה (“יש, הויזה שלי בסדר!”), פגשתי את ריק שחיכה לי בקבלת הקהל המגיע לניו יורק. עוד אחד מבין אוהבי הבלאק קרואוז הרבים מארה”ב שכ”כ שמחו שעשיתי את הנסיעה הזו ועם זאת היו גם כ”כ נחמדים. התכנון הוא שאני וריק ניסע יחד לאטלנטיק סיטי להופעה בערב ושם בין השאר אפגוש גם את דייב וג’ן שמארחים אותי בביתם בניו ג’רזי בכל זמן שהותי בניו יורק, ואעשה איתם את הדרך חזרה. הדבר הראשון אגב שריק אמר לי אחרי שנחתתי הוא האם התעדכנתי בסט ליסט של ההופעה אתמול בפילדלפיה…אמרתי שלא והוא אמר לי שהם ניגנו שם את Tornado (שיר די נדיר של הלהקה שמעולם לא בוצע בהופעה לפני). הגבתי בהתלהבות וכבר התחלתי לפנטז על ביצוע שני בניו יורק בשבוע הקרוב. ההתרגשות של פעם ראשונה במקום הזה + ההופעות התחילה ממש לתפוס תאוצה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומן מסע מוזיקלי – ההתחלה

פורסם בתאריך על ידי
7

לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.

השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.

אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.

יומן מסע מוזיקלי

פרולוג – “If music got to free your mind”

יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה”ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: