סיכום שנה, הקדמה:
זה פרסום הסיכום הכי מוזר שהיה, כי מאז השבת הארורה ההיא, חגיגות של סיכומי שנה נראו משהו שולי וכזה שעבר לי בראש גם מה לעשות איתו. האם אנשים רוצים את זה השנה? האם זה מתאים בכלל? הגעתי למסקנה שצריך. ואפילו אם לא למי שיקראו פה ויאזינו, גם בשבילי. התחלתי לעבוד על הסיכום יחסית מאוחר השנה, אחרי השוק של ה-7.10 והכתיבה נתנה לי קצת משהו להתרכז בו בתקופה הנוראית ועם מה שקורה כאן מסביבנו.
שנת 2023 של לפני אוקטובר הייתה שנה מוזיקלית פשוט מעולה. היה לי ממש קשה לצמצם ל-50 אלבומי השנה שלי. אהבתי השנה עוד המון מעבר. אבל כרגיל, אלו שנכנסו לכאן הם הכי מתאימים לי בתקופה הנוכחית ומייצגים חיבורים אישיים. כמובן שהאירועים של השבת ההיא והתקופה הנוכחית בארץ נוכחים פה גם ואני מתייחס להכל, בערבוב הזה של המוזיקה והמציאות.
אז כרגיל, מציג פה את 50 אלבומי השנה, עם הטקסטים, הלינקים, השירים והחיבורים האלה שלי שאני תמיד משתף וחושף. כאלו שמסבירים אולי למה שמות, צלילים ומילים נכנסו לרשימה. בסוף גם פלייליסט בספוטיפיי עם נציגים מכולם.
לפני שצוללים, מוזמנות/ים לבדוק גם את הסיכומים המושקעים המקדימים בבלוג, עם הקאברים של השנה שלי, הופעות השנה, וגם ההוצאות המיוחדות של השנה. במשך כל הזנה מוזמנים/ות גם לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, עם עדכונים יומיים על מלא מוזיקה. כמו כן בקרו גם בדף השדרן שלי ברדיו הקצה, לכל התכניות והספיישלים שאני משדר בתחנה.
ואם אתם/ן חושבים וחושבות שיש עוד אנשים וחברים שישמחו לגלות את הסיכום הזה, אז גם אני אשמח אם תשתפו אותו ותובילו לפה עוד קוראים ומאזינות שאולי יגלו דברים חדשים וטובים.
הנה גם קישורים לכל הסיכומים בשנים קודמות של הרמוניה דרומית:
אלבומי השנה 2022
ההוצאות המיוחדות של השנה 2022
הופעות השנה 2022
הקאברים של השנה 2022
אלבומי השנה 2021
ההוצאות המיוחדות של השנה 2021
הקאברים של השנה 2021
אלבומי השנה 2020
ההוצאות המיוחדות של השנה 2020
הקאברים של השנה 2020
אלבומי העשור 2010-2019 (חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 / חלק 4 / חלק 5)
הופעות השנה 2019
אלבומי השנה 2019
ההוצאות המיוחדות של השנה 2019
אלבומי השנה 2018
ההוצאות המיוחדות של השנה 2018
אלבומי השנה 2017
ההוצאות המיוחדות של השנה 2017
אלבומי השנה 2016
ההוצאות המיוחדות של השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
ועכשיו אפשר להתחיל. אלבומי השנה 2023:
.50
Deer Tick – Emotional Contracts
כבר כמעט 20 שנה ש-Deer Tick בסביבה. מההרכבים שאני כותב עליהם מאז שהבלוג הזה קיים. עברו שש שנים מאז האלבום (הכפול) האחרון ששחררו וזה מספיק זמן להתגעגע. תמיד אהבתי את הסאונד הקצת מלוכלך שלהם, השפעות הגאראג’-רוק והאמריקנה יחד. באלבום החדש הם לגמרי בולטים גם בצדדים היותר רכים שלהם, אלו שמושפעים מז’אנרים אחרים. בקטעים הללו כאן הם מזכירים קצת את הצד של הסול ב-Exile On Main Street של הסטונס. וכשהקטעים הללו משולבים בגיטרות והחשמל הרגיל שלהם, זה תענוג.
.49
Wilco – Cousin
היו לי הרבה תהפוכות עם וילקו בעשור האחרון. בין 2016 לשנה שעברה הם קצת התרחקו ממני, שמעתי אותם פחות וגם האלבום Ode To Joy לא עשה לי את זה ממש. אבל אז הגיע Cruel Country בשנה שעברה, שהחזיר בגדול את האהבה שלי אליהם. זה היה מאוד כיף וגם החזיר את החשק לראותם שוב בלייב, מה שקרה השנה, בהופעה מצוינת. לא ראיתי אותם מאז 2014 והיה כ”כ כיף לחזור ולחוות עונג גדול מהמוזיקה.
כל ההרגשה הזו נשארה איתי גם עם האלבום ששחררו השנה, שהפיקה להם בהפתעה קייט לה בון (ועבדה גם על האלבומים האחרונים של קורט וייל, קורטני ברנט וג’ון גרנט). זו פעם ראשונה שוילקו לוקחים מפיק/ה חיצוני לעבוד איתם מאז Sky Blue Sky של 2007. ההשפעה שלה נשמעת, במיוחד בקטעים היותר אקספרימנטליים, ביחד עם הסאונד היותר “רגיל” שלהם. כזה שבתקופה הנוכחית עשה לי טוב גם כן, עם צלילים מנחמים.
Infinite Surprise
Pittsburgh
.48
Grainne Duffy – Dirt Woman Blues
לאלבום הזה הגעתי בגלל מארק פורד, שהפיק וגם מנגן פה. הגיטרה שלו חוברת לזו של גריינה דאפי, ששחררה את אחד מאלבומי הבלוז-רוק היותר חביבים עליי השנה. אלבום חזק, עם חשמל נפלא וקול נשי שאני נורא שמח שמפיץ את סוג המוזיקה הזו. היא מזכירה לי קצת את האלבומים המוקדמים של סוזן טדסקי, עם קצת יותר אנרגיות אפילו. השירים של דאפי עושים את העבודה, במיוחד כשהיא מוקפת בלהקה משובחת, שכוללת חוץ ממארק גם את בנו אלייז’ה פורד וג’יי ג’יי ג’ונסון, שהם חלק מלהקת הגיבוי של גארי קלארק ג’וניור.
.47
Steve Salett – First Landing
סטיב סיילט הוא כותב שירים נהדר שיותר צריכים להכיר. הוא היה במספר הרכבים באיזור מיניאפוליס לפני שעבר בניו יורק ואז אשתו נפטרה מסרטן לפני עשור וקצת. הוא נשאר אב יחיד לשני ילדים קטנים, שם את המוזיקה בצד והתמקד במשפחה. כמה שנים אחר כך הוא התחיל לכתוב שוב ובפרק זמן לא קצר בנה את השירים שבסוף יצרו את אלבום הסולו הזה שיצא השנה. אלבום שמלא בכאב ואמת, אבל גם באור ויופי. מהאלבומים האלה שסוחבים איתם המון משקל יצירתי. קרייג פין כתב את ההקדמה לאלבום, בתור אחד שמכיר את סטיב ומעריך אותו נורא בתור יוצר. והאלבום הזה בהחלט מומלץ למי שאוהבים את סגנון אלבומי הסולו של קרייג.
.46
Amanda Shires & Bobbie Nelson – Loving You
בשנה שעברה הלכה לעולמה בובי נלסון. הקלידנית הנפלאה ואחותו הגדולה של ווילי, שניגנה איתו הרבה שנים בהרכב המשפחתי המורחב שלהם. היא הייתה בת 91 במותה. לפני שהלכה מאיתנו, אמנדה שיירס האהובה רצתה לשתף איתה פעולה. הן הקליטו יחד אלבום ששוחרר השנה. אלבום שמלא בקאברים מקסימים לשירים שבובי ביצעה לא מעט עם משפחת נלסון. גם ווילי, שחגג השנה 90, מתארח פה בגרסה מרגשת ל-Summertime. אבל האלבום כולו הוא מפגש מצוין של שתי מוזיקאיות מדורות שונים ומתפקד גם כפרידה ראויה לבובי נלסון והצלילים היפים שהפסנתר שלה הוציא כל השנים.
Angel Flying Too Close To The Ground
Always On My Mind
.45
Heavy Blanket – Moon Is
יצאו השנה כמה וכמה אלבומים אינסטרומנטליים מעניינים, ביניהם שיתופי הפעולה בין סטיב סלבידג’ (הולד סטדי) ולות’ר דיקינסון וגם סטיב גאן עם דייויד מור. הייתה גם את קורטני ברנט. אבל האינסטרומנטלי שהכי עשה לי את זה שייך לגיטרה של ג’יי מסקיס ו-Heavy Blanket, הלהקה שהקים עם חבריו מימי התיכון. האלבום הזה יוצא 11 שנים אחרי אלבומם הראשון (ו-9 שנים אחרי האלבום המשותף שלהם עם Earthless). אלבום אינסטרומנטלי עם קטעים חשמליים-מלוכלכים ומלא מהגיטרה האהובה של מסקיס. קטעים שבקלות יכלו להפוך לשירים מפוצצים של דינוזאור ג’וניור. פרויקט צדדי מגניב של מסקיס, אמנם בלי מילים, אך עם המון מהסגנון הנותן בראש שלו, שאפשר להעריך פה אולי בדרך קצת שונה.
.44
Fruit Bats – A River Running To Your Heart
אני מקבל בברכה כל הוצאה נוספת של Fruit Bats מאז הקאמבק הנפלא של 2016 להרכב של אריק ד. ג’ונסון. את האלבום הזה אהבתי עוד לפני, אבל כשחזרתי אליו לקראת הסיכום ואחרי אירועי אוקטובר, הוא חימם לי ממש את הלב. יש בו את ההרגשה של הסבנטיז יחד עם הרכות המיוחדת בהגשה והסאונד של ג’ונסון והלהקה. אלבום שמרגיש מוכר והתקבל אצלי גם בתור משהו חדש לנשמה. וכמו שמו, הוא לגמרי הזרים המון לתוך הלב שהשתנה אצלי בחודשיים האחרונים, ומוקדם יותר השנה היה זקוק לחום הזה גם כן.
It All Comes Back
Rushin’ River Valley
.43
The War And Treaty – Lover’s Game
אם כבר מדברים על חום מוזיקלי, אז זה לחלוטין אלבום לקפוץ אליו. האחרון שיצא לזוג המקסים של The War And Treaty. הצמד ביצירה ובחיים – מייקל וטניה טרוטר, עם עוד אלבום מלא בחום ורגש, אמריקנה וסול ובלוז והמון המון אהבה. מאוד מחבב אותם ועדיין עולה בי חיוך כל פעם שאני נזכר בהופעה שלהם באלבמה לפני ארבע שנים. הם פשוט מדבקים עם הלב הרחב שלהם, שיוצא גם כל הזמן דרך הצלילים והקולות. זה אחד האלבומים הכי מחבקים שלהם, ולעזאזל כמה הייתי צריך את זה השנה.
Have You A Heart
Blank Page
.42
The Band of Heathens – Simple Things
בשנה שעברה ה-Band of Heathens שחררו אלבום קאברים יפה, וחזרו ב-2023 עם אלבום אולפן טרי של מוזיקה מקורית. כבר עשר שנים שאני עוקב אחרי ההרכב הזה והם תמיד מרוממים אותי. זה בהחלט קרה גם עם ההוצאה הזאת. מלאה באמריקנה, רוקנ’רול ולא מעט Soulfulness. אני שומע פה הרבה השפעות סול-רוק ישנות מהסבנטיז. כמו Shine A Light של הסטונס וקטעים דומים. אלבום שטוב לבלות איתו איזה שישי-שבת צהריים, או להתחבר לכמה קטעים ממקום שזקוק להם, לא משנה מה השעה ביום.
Don’t Let The Darkness
Damaged Goods
.41
!Bettye LaVette – LaVette
אחרי שהקדישה אלבום שלם לשירי בוב דילן ב-2018, הפעם בטי לאבט הקדישה אלבום לשירים של מוזיקאי הרבה פחות מוכר. מדובר על רנדל ברמבלט. נגן אולפן ותוספת להרכבים בדרכים לרוב, שניגן סקסופון וקלידים בעיקר ותרם מכישרונו בעבר לשמות כמו ה-Allman Brothers, הסולו של גרג אולמן, בוני ברמבלט, Gov’t Mule, טראפיק, סטיב וינווד ועוד. וינווד מתארח גם באלבום פה של בטי, שכרגיל קשה לדעת שהיא מבצעת ושוקעת בשירים שהם לא שלה, אבל הופכים לכאלו. לאבט חגגה 77 ממש בתחילת השנה, וכל אלבום כזה שמשלב סול-רוק-בלוז-R&B הוא מבורך. במיוחד מאחד הקולות האהובים עליי בשנות האלפיים. זה של בטי לאבט, שזכתה להכרה והצלחה רק בעשור השביעי לחייה.
Sooner Or Later
Plan B
.40
Brad – In The Moment That You’re Born
כמה שמחתי כשהאלבום הזה יצא השנה. את אהבתי ללהקת הצד של סטון גוסארד מפרל ג’אם כבר שיתפתי בעבר. ובפעם הקודמת ש-Brad ביקרו פה זה היה בסיכום של 2012, אז גם יצא אלבומם הקודם. תמיד חשבתי שיגיע עוד אחד והיו גם דיבורים על זה בעשור האחרון, אבל בסוף הוא יצא עם צד קצת עצוב. הסולן של הלהקה מתחילת הדרך, שון סמית’, נפטר ב-2019. הלהקה הספיקה להקליט שירים חדשים איתו לפני כן, אלו שבסוף יצרו את In The Moment That You’re Born, האלבום האחרון כנראה של Brad שהוא גם פרידה מהסולן שלה.
יש פה ערבוב פשוט מצוין בין הרוק הניינטיזי שלהם לבין שירים רכים ושקטים יותר. וכולם יפים בדרכם. השנה גם ציינו שלושה עשורים בדיוק לאלבום הבכורה של בראד – Shame, שיצא ב-1993. אז זה ממש יצר Full Circle. שלושים שנה בדיוק מההתחלה, מגיע הסוף. והוא סוף יפה שמשאיר טעם לעוד.
In The Moment That You’re Burn
Pieces of Sky In My Hand
.39
Mikaela Davis – And Southern Star
לאלבום הזה אני חייב קרדיט לנועה לוי היקרה שמשדרת איתי ברדיו הקצה. שמעתי את מיקאלה דייויס לראשונה אצלה, בתכנית המעולה קטיפה כחולה. ואז הגעתי לאלבום והוא תפס אותי מצוין על ההאזנה הראשונה. דייויס היא נגנית נבל במקור, אבל האלבום הזה לחלוטין לא נשמע כאילו מגיע ממישהי שזה הכלי המרכזי שלה. היא מגובה ע”י ההרכב Southern Star (מפה שם האלבום), שלוקח אותה למחוזות של אלט-קאנטרי, רוקנ’רול ואפילו מעט פסיכדליה. תחשבו על ערבוב של מארי לאטימור פוגשת את הצלילים של דיקי בטס מה-Allman Brothers, פוגשים את ה-Flying Burrito Brothers של גראם פרסונס.
לגמרי האלבום הכי טוב ששמעתי שמשלב צלילים של נבל ופדל-סטיל. והוא גם כולל את אחד משירי הסיום האהובים עליי של השנה עם Leave It Alone, שלגמרי לוקח את האלבום למחוזות של צבעים מוזיקליים אחרים.
.38
Lucero – Should’ve Learned By Now
אלבום חדש ל-Lucero זה תמיד משהו משמח. עוד אחד מהרכבי האמריקנה-אלטרנטיב-רוק שאני נוהג לציין, להשמיע ולכתוב עליו לא מעט שנים. בהוצאה החדשה אפשר לשמוע את Lucero הקלאסים, היותר מחוספסים ומשוחררים, יחד עם האווירה של האלבומים האחרונים (שממש אהבתי), הפקה סבבה ולא מעט מהגיטרות והלכלוך יחד עם הצד הקצת יותר רגיש. מהלהקות שיכולות להוציא את הרומנטיקן השקט שבי וגם את הצד הפאנק-רוק שרוצה לצרוח באותו הזמן, ולפעמים זה קורה באותו השיר.
.One Last F.U
Should’ve Learned By Now
.37
Jenny O. – Spectra
כבר עברו עשר שנים מאז שכתבתי כאן לראשונה על .Jenny O. זה קרה בזמנו בסיכום של 2013 עם האלבום Automechanic. היה כיף ממש להמשיך לעקוב אחריה גם באלבומים הבאים, והשנה היא שחררה אלבום מצוין נוסף. המוזיקה של ג’ני מגיעה בשלל צבעים. יש לה שילוב יפהפה של פופ ורוק עם כל מיני פזילות יותר פסיכדליות טיפה (באלבום הנוכחי יש כמה קטעים אפילו שהכניסו לי לראש את ה-Byrds של Fifth Dimension). קיצר, אלבום מעולה שלה, למי שעוקבים כמוני מתחילת הקריירה וכבר אוהבים, וגם למי שלא, וימצאו פה מקום טוב להידלקות.
.36
Natural Child – Be M’Guest
יש אלבומים שאני מחשיב אותם אלבומי לילה מושלמים, ויש כאלה שמתאימים גם לעונות. במקרה של Natural Child, הם לגמרי להקת קיץ. עם סוג מוזיקה שפשוט כיף לשמוע בימים חמים, במיוחד בחוץ. לפני שבע שנים הם ביקרו אצלי פה גם, והשנה הוציאו עוד “אלבום קיץ” מצוין. עם גרוב סטונרי, רוק חללי וטריפ מוזיקלי מגניב שהסאונד שלהם תמיד שואב אותי אליו. מהאלבומים שהיה לי קצת קשה לחזור אליהם בתקופה השחורה האחרונה, כי זה מהאלבומים שאני שומע כשאני יותר שמח. אבל האפקט מזמן היציאה נשאר ממש טוב, והוא גם אסקפיזם מעולה.
.35
H.C. McEntire – Every Acre
עוד מישהי שעברו כבר עשר שנים מאז שכתבתי עליה כאן לראשונה. הפעם הת’ר מק’נטייר, שהייתה הסולנית של ההרכב Mount Moriah. לפני חמש שנים היא יצאה לקריירת סולו וכמובן ששני אלבומיה הקודמים ביקרו פה גם. עכשיו מגיע הסולו השלישי, Every Acre, ואמנם הוא לא מחדש יותר מדי, אבל מי שאהבו את מה שעשתה קודם, ימצאו מקום טוב להתנחם בו ולאהוב. והאמת, גם מי שלא מכירות או מכירים אותה, זה אחלה מקום להתחיל בו, כמו הסולואים הקודמים.
הקאנטרי-רוק של מק’נטייר יכול לדבר להרבה. לחובבי פופ, אוהבי רוק, מעריכי אמריקנה ובעיקר לאוהבי מוזיקה כנה, ישר מהלב, אינטימית ועם תשוקה. יחד עם לא מעט רגש, אבל גם שיודעת לתת קצת בראש כשצריך. וכשהכל מגיע יחד אצל מק’נטייר זה תענוג לאוזניים. כמו למשל בשיר Turpentine שמיד על ההאזנה הראשונה הפך אצלי לאחד הפייבוריטיים שלה.
.34
Dylan LeBlanc – Coyote
אחד מותיקי ויקירי הבלוג שלי, דילן לבלנק, הוציא השנה אלבום שהתאים לי בול. גם בזמן היציאה וגם בסגנון. הוא שוחרר שבועיים אחרי הטבח והיה מהאלבומים שהתאימו לי בדיוק למצב הרוח כשחזרתי לשמוע מוזיקה חדשה. מהאלבומים המחבקים האלה, עם סגנון שאני ממש שמח שלבלנק חזר אליו, פשוט בגלל הטיימינג הזה. בהוצאה הקודמת הוא יצר סאונד חזק יותר, עם עוד חשמל ורוקנ’רול. הפעם הוא הלך יותר אחורה, עם שירים בנויים היטב, מלודיות מלטפות ומקום מאוד בוגר כבר של כתיבה והגשה. עשה לי טוב בתקופה נוראית, עם מוזיקה מנחמת יפה שגם שידרתי הרבה בתכניות של אוקטובר והאווירה שהייתה מסביב.
Wicked Kind
Dust
.33
Lillie Mae – Festival Eyes
איך אני אוהב את לילי מיי, וכמה היא הגיעה לי טוב השנה. אלבום שיצא לפני אוקטובר, אבל הביא לי ניחומים מוזיקליים מהצד האישי, לפני הכללי שמסביב. יש פה מקשה שלמה שמלאה באהבה והרגשה של יחד. מהסוגים שאנחנו רוצים וגם מאלו שיש לנו. ראיתי בו הרבה רצון לחוסר ותודה על מה שיש. הכל יחד, עם כל הרגשות הכלולות בזה. משתלב שם נהדר הקאבר היפה שלה ל-Razor Love, מהשירים היותר אהובים עליי של ניל יאנג. שימוש מעולה בשיר שמוקף פה בחומר מקורי ואישי, דוקר בלב, וגם כזה שמרחיב אותו.
Love Is Love
Cold June
.32
Freeman DeJongh – Dreadful Feelings
אלבום בכורה נהדר שיצא השנה ושייך לפרימן דיונג, שמגיע מאיזור ההרים של איידהו. אלבום סינגר-סונגרייטר על טהרת האמריקנה-ווסטרן עם קצת השפעות ג’אז-פסיכדלי. הרבה אווירה של הסיקסטיז-סבנטיז ואלבום שלוקח אחורה לג’ין קלארק, דני וויטן או אלבומי הסולו של ג’רי גרסיה. שמח ממש שמישהו מייצר כזו מוזיקה מקורית וחדשה כיום. אמן ואלבום שהם לגמרי מהתגליות החביבות עליי של 2023.
.31
Rival Sons – DARKFIGHTER / LIGHTBRINGER
אחד מהרכבי הבלוז-רוקנ’רול האהובים עליי בעשור האחרון חזרו השנה עם שני אלבומים. קודם כל הוציאו את Darkfighter, שלבד כבר עשה את העבודה. אלבום שלוקח תפנית קצת יותר חדה למוזיקה חזקה יותר. הארד-רוק ששואב מהקטעים הרועשים יותר של זפלין או האנרגיות של Ten Years After בלייב. יש כאן שמונה קטעים באמת Tight שיוצרים אחלה של מקשה אחת. מאוחר יותר בשנה הגיע גם האלבום הנוסף Lightbringer, שאם כבר הזכרתי את זפלין, אז הוא יותר שואב מהאלבומם השלישי, עם השפעות אקוסטיות. פחות טוב מהראשון, אבל יש לו איזו השלמה עם הצד היותר מתון, למרות שמכיל גם כן כמה קטעים יפים. יחד זו אחלה חבילה ש-Rival Sons סיפקו השנה.
Mirrors
Darkfighter
.30
Julie Byrne – The Greater Wings
אלבומה השלישי של ג’ולי ביירן הגיע השנה והוא היה איזו נשימת רווחה. עברו כבר שש שנים מאז קודמו היפהפה, והציפייה לנוכחי בהחלט הייתה שם והתחממה. ג’ולי לא מאכזבת, עם הקול הרך והשירים הדי פשוטים, אבל מלאים בהמון כובד וחן, במיוחד כשאני שומע אותם בזמן הנכון. בניגוד לאלבום הקודם, פה לא היו לי שירים שבלטו מעל השאר. כל פעם כשחזרתי אל The Greater Wings, כולו הרגיש לי כרצועה אחת ארוכה. כזו שבהחלט חיבקה וסיפקה גם געגוע על הדרך.
.29
Teenage Fanclub – Nothing Lasts Forever
אין ספק ש-Teenage Fanclub מההרכבים שבחיים לא הייתי חושב לפני עשור שאכתוב על אלבומים חדשים שלהם בעשור השלישי של המילניום הזה. אבל איזה כיף שזה קורה והם עדיין פה. לא כהרכב שמתבסס על הנוסטלגיה שלו, אלא כזה שהתפתח וממשיך להנעים עם עוד ועוד מוזיקה מקורית וטרייה. אני חושב שהאלבום הזה הוא קצת יותר מתון מקודמו. יותר איטי, או לפחות ככה הוא השתחל לאוזניים ולנשמה שלי. הפאוור-פופ שלהם עדיין שם, אבל מצאתי בו משהו עדין ומעודד יותר והיכולות הללו שלו באו בזמן הנכון.
Tired of Being Alone
Foreign Land
.28
Jess Williamson – Time Ain’t Accidental
בשנה שעברה כתבתי פה על האלבום של Plains, הפרויקט המשותף של Waxahatchee עם ג’ס ויליאמסון. השנה ויליאמסון חזרה לאלבום סולו, שבשבילי הוא הטוב ביותר שלה עד כה. הוא הרגיש לי מאוד כאלבום מסע, או חיפוש מסוים. עם לב שבור ורצון להגיע לאיזה מקום שיקבל אותך או תרגיש בו עצמך. חשתי את זה עם כמה שירים. יש לי הרגשה שויליאמסון כבר נמצאת בסביבה הרבה זמן, למרות שאלבומה הראשון יצא רק לפני שבע שנים. אבל אז חשבתי לעצמי שאולי שם נמצא הקסם שלה. ההרגשה הבוגרת הזו ויוצרת שאתה מרגיש שחווית איתה כבר לא מעט, למרות שתכלס אני לא מאזין לה הרבה שנים.
זה הוסיף הרבה משקל לרצועות ביצירה הזו, ששיקפה לי גם איזה מסע אישי. ולא יודע מה היא חשבה או הרגישה כשכתבה את השירים וסיימה להקליט אותם, אבל בשבילי המסע שלה פה הגיע לפסגה ממש טובה.
.27
Lucinda Williams – Stories From A Rock N Roll Heart
לפני שלוש שנים לוסינדה ויליאמס כבשה אצלי פה את המקום הראשון. מאז גילו על השבץ שהיא עברה ושלימדה את עצמה שוב לנגן בגיטרה ולעבוד על הקול המחוספס הידוע שלה. השנה היא גם שחררה את האוטוביוגרפיה האישית והיפה שלה. וגם האלבום שהוציאה, Stories From A Rock N Roll Heart, מתכתב מאוד עם הספר. גם בשמו וגם בעטיפה והצבעים, כולל חלק מהשירים, שגם הם מסעות וזיכרונות שלוסינדה אספה.
יש כאן את שיר הפרידה שלה מטום פטי (Stolen Moments), את שיתוף הפעולה עם ברוס ספרינגסטין ב-New York Comeback (ולא האחרונה בה הבוס מתארח בסיכום הזה), ושירים נפלאים על הבגרות שלה, הופעות, החיפוש המוזיקלי וכמובן גם העבר. שנה יצירתית מאוד ללוסינדה, גם במוזיקה וגם במילה הכתובה. והאלבום הזה הוא עוד חותמת למה היא כ”כ חשובה כאן בסביבה ועדיין יש לה עוד המון מה להגיד.
New York Comeback
Stolen Moments
.26
Last Wolf In The Woods – Raised on Losing Ground
פגשנו את Lucero מוקדם יותר בסיכום, אבל הדבר היותר מגניב שקשור אליהם השנה מבחינתי הוא הפרויקט של Last Wolf In The Woods. משהו שהחל כרומן גראפי שסולן הלהקה, בן ניקולס, עבד עליו. ועד שהוא כנראה ישלים אותו, הוא החליט להפוך את היצירה לשירים ואלבום. מצטרפת אליו פה ג’וסלין מילבורן, הבת שלו. ויחד הם יצרו אלבום אווירתי, גות’י, אפלולי ופואטי. מלא במוזיקה מעולה שפוזלת לכל מיני צדדים. הרגיש לי לפעמים כאילו מריסה נדלר החזירה לחיים אדגר אלן פו, ויחד עם יצרו שירים בבית של משפחת אדאמס ואז שלחו אותם לסטרג’יל סימפסון כדי שיהפוך את ההקלטות לאחד האלבומים האקספרימנטליים שלו. הפתעה שתפסה אותי ממש לטובה, והראתה לי עוד צד של בן ניקולס, שונה ודי מגניב.
.25
Allison Russell – The Returner
לפני שנתיים אליסון ראסל הגיעה למקום השישי בסיכום 2021 שלי. זה קרה עם אלבום הסולו הראשון שלה, שהיה מסע אישי, נפלא ומרגש. השנה הגיע הפולו-אפ שלו, אלבום הסולו השני שלה – The Returner. עוד אלבום שורשי, אישי, מגוון ומלא צבעים של פולק, מוזיקת עולם והרבה לב ונשמה. לא קל לפעמים להיות אלבום שני אחרי בכורה כל כך מוצלחת, אבל ראסל הצליחה גם להשאיר את הבסיס המוזיקלי של קודמו, ובנוסף להביא לו עוד איזו פנייה קטנה הצידה, עם הסיפורים ובאמת המסעות של חייה שהיא מעבירה ליצירות מוזיקליות. מהיוצרות היותר מעניינות ומקוריות מבחינתי בשנים הראשונות של העשור הזה.
.24
Duane Betts – Wild & Precious Life
דוויין בטס, הבן של דיקי מה-Allman Brothers, כבר לא מעט שנים משתתף בכל מיני פרויקטים והופעות שקשורות לשושלת וההיסטוריה של האולמנים. אבל השנה הוא הגיע סוף סוף להקליט משהו שלא רק מראה את כוחו הגדול, אלא מספק לחלוטין אוהד מושבע כמוני של האולמנים, עם הדבר הטוב ביותר ששמעתי מאז שהם לא איתנו. באמת, אני חושב שזו ההוצאה בסגנון האולמנים הכי טובה מאז שהם התפרקו ב-2014, או אפילו מאז אלבום האולפן האחרון שלהם לפני 20 שנה. כל חובב של הלהקה ההיא מבחינתי צריך להיות גאה במה שדוויין בטס והלהקה שלו עשו פה. לא רק המשכיות של הסאונד הזה, הגיטרות, הסולואים הארוכים והרוק הדרומי בתפארתו. אלא גם משהו שמרגיש Fresh.
אם זה לא מספיק, אז גם דרק טראקס ומרקוס קינג מתארחים פה בקטעים ומוסיפים עוד כישרון דרומי לאלבום שגם בלעדיהם עומד בגאווה עם כמה מהאלבומים הקלאסים שהוקלטו עם המקור של שמו הפרטי של בטס עליו הוא מבוסס. הוצאת חובה מבחינתי לחובבי הרוק הדרומי בכלל, והאולמנים ומשפחתם המורחבת בפרט.
.23
Lydia Loveless – Nothing’s Gonna Stand In My Way Again
לא תמיד אני אוהב להשתמש במילה “בוגר” על אלבומים, אבל זה לגמרי משהו שקפץ לי לראש בהאזנות לאלבום האחרון של לידיה לאבלס האהובה. היא כבר מזמן לא המוזיקאית שגיליתי בשנות העשרים המוקדמות שלה. אבל היא תמיד כתבה ושרה על האמת שלה, לא פחדה לגעת בנושאים שהם קצת טאבו בעולם המוזיקה, והייתה חשופה עם היצירה שלה ועם עצמה. באלבום הטרי היא עדיין יודעת לתת בראש כשצריך עם האלטרנטיב רוק המדבק שלה, ועולה דרגה אולי בקטעים היותר רכים והכי כנים שאפשר.
Toothache
Feel
.22
Triptides – Starlight
ההרכב של Triptides החליט לקחת כמה סיבובים מוזיקליים מאוד חדים באלבומים האחרונים. אם So Many Days של השנה שעברה היה באווירת פולק-רוק, אז האלבום של השנה זינק למקום שדי הפתיע אותי. ממקום יחסית שורשי, הם זינקו למימד ששואב מפיוז’ן וסול אלקטרוני ובנו אלבום חללי, מלא בגרוב וחתיכת כדור מסובב שהם זרקו לאוזניים, הישר ממגרש בייסבול במולטיוורס המוזיקלי שהם נעים בו. בהאזנה ראשונה ושניה זה היה לי טיפה מוזר, אבל אחר כך נשאבתי עמוק פנימה. מאוד מעריך אמנים שיכולים להשתנות ככה בסאונד ועדיין לצאת טובים בכל ז’אנר וסגנון שמתנסים בו.
.21
boygenius – the record
משער שזה האלבום אצלי השנה שיופיע גם במלא רשימות אחרות. האלבום המלא הראשון של boygenius, הטריו של פיבי ברידג’רס, לוסי דייקיס וג’וליין בייקר היה מאוד מצופה השנה וסיפק את הסחורה. לפני חמש שנים הן שחררו EP נפלא, אבל עכשיו הגיעה היצירה השלמה, כזו שמלאה בכל הרגשות השונות שלהן והמוזיקה הסוחפת. אחד משיתופי הפעולה, או הסופר-גרופס המלהיבים של התקופה, ללא ספק. וכמה כיף ששלושת הקולות והכישרונות הללו החליטו להמשיך ולשחרר יצירה שלמה שנוגעת בהרבה רגש ויופי, כשכל אחת מוסיפה את הקסם שלה וביחד הן מרגישות בלתי ניתנות לעצירה. באוגוסט ראיתי אותן גם בלייב עם כל השירים פה, מה שללא ספק נתן לאלבום עוד נקודות אצלי.
True Blue
Anti-Curse
.20
The Hold Steady – The Price of Progress
אחד הרגעים שהעלו בי חיוך גדול השנה, היה להופיע בוידאו-קליפ הרשמי ל-Grand Junction של ההולד סטדי. זה שצולם איתי ועוד הרבה חברים בלונדון בחודש מרץ, ממש לפני ששוחרר האלבום אותו הוא פותח. וזה האלבום התשיעי של ההולד סטדי שיצא לעולם וזו כמובן סיבה למסיבה אצלי. ראיתי אותם מבצעים חצי מהאלבום הזה כבר בלייב, אבל זה לא הוריד מהגילוי של יצירה חדשה של הלהקה הזו שאני כ”כ אוהב. אני חושב שזה האלבום הכי Mellow של הלהקה עד כה. רחוק מאוד מהחצי הראשון של הקריירה שלה ואפילו שונה קצת מהאלבום הקודם לפני שנתיים. יש בו שירים שמרגישים יותר כאילו מתאימים לקריירת הסולו של קרייג, אבל אחרי כמה האזנות הם מחלחלים יותר יפה פנימה. במיוחד כשעוברים על המילים וקולטים את הניואנסים הקטנים.
אני עדיין חושב ש-The Price of Progress הוא אחד האלבומים המעניינים של הלהקה, שחגגה ב-2023 עשרים שנה להיווסדה ותחילת הדרך. כיף גדול שהם עדיין פה בכל הכוח, וגם נחמד לי שהם משתנים עדיין מאלבום לאלבום ובאמת מייצגים מוזיקלית את המקום שהם נמצאים בו כרגע בקריירה ובחיים. ועם כל זה, הרגעים הקטנים, משפטים וריפים של גיטרה מסוימים תמיד משאירים עדיין את הלהקה שהתאהבתי בה לפני כל השנים הללו.
Sixers
Understudies
.19
Rhiannon Giddens – You’re The One
אחרי שני אלבומים יחד עם הפרטנר שלה, פרנצ’סקו טוריסי, ריהנון גידנס חזרה לקריירת הסולו, שש שנים אחרי אלבומה השני Freedom Highway. למרות שאהבתי את האלבומים המשותפים האחרונים, שמחתי מאוד שהיא חזרה להיות לבד במרכז הבמה. ועם You’re The One היא לחלוטין מייצגת את צדדיה המוזיקליים, ההשפעות והז’אנרים שהיא מערבבת היטב. היא מסוגלת לקחת את המוזיקה השורשית שלה, עם הקאנטרי-בלוז ואמריקנה, ולטבול אותם עם קצת פופ מודרני, מוזיקת עולם ואיזה קו מנחה בין-דורות, כזה שעובר מאליזבת’ קוטן, נינה סימון ופטסי קליין, עד לאלישיה קיז או וויטני יוסטון. והיא עושה הכל ביצירה שלה, הקול והזהות שתמיד מנופפת בה בגאווה דרך הצלילים.
.18
Will Johnson – No Ordinary Crown
עוד אחד מיקירי הבלוג שלי. שם שאני כותב עליו הרבה בעשור וחצי האחרון. והשנה הוא ממש ממש ראוי. כי וויל ג’ונסון שחרר ב-2023 את אחד האלבומים הכי חזקים שלו לדעתי. כזה שלא רק מרגיש כמקשה אחת ורצועות ממש יפות, אלא יש בו גם אווירה של משהו גדול יותר. למרות שההפקה לא ממש מיוחדת וגם מי שמכירים, מזהים מיד שזה הוא. אבל חשתי איתו משהו מיוחד יותר מאלבומי הסולו הקודמים, שתמיד הרגישו לי כתיבות אוצר קטנות שכדאי מאוד לגלות. וזו הרגשה מאוד חיובית ויש מצב אפילו שההוצאה הנוכחית נגישה יותר לקהל טיפה יותר רחב. אולי זה רק אני, אבל וואלה, הייתי ממליץ כיום עליו למאזין המתחיל הרבה יותר מאהובים אחרים. אחלה וויל ג’ונסון.
.17
Jenny Lewis – Joy’All
עד כמה שאני אוהב את ג’ני לואיס, ככה אני אוהב איך כל אלבום שלה נשמע אחרת. ויש בו אווירה שונה, הוא משתייך לצבעים שונים (שג’ני תמיד דואגת להראות בלבוש ועיצוב על הבמה) ונשמע כמו תחנה מקורית וצלולה בקריירה. עם Joy’All ג’ני פנתה למקום הכי מופשט שלה כנראה בקריירה. עם קצת מעל חצי שעה בלבד ושירים של 3 דקות, נעימים, פשוטים ולא מעט הרגשה של סיקסטיז-סבנטיז. כזו שיכולה להגיע מלורל קניון של אז והשפעות כמו מאמא קאס אליוט או לינדה רונסטאדט. ג’ני הצליחה לשאוב אותי שוב לקסם שלה, עם בלדות פולק-פופ חמימות ורגישות, ועם הקול התמיד-מנחם שלה והמילים והמשפטים שתמיד נדבקים לי לראש, עם הבנה או חיוך קטן.
Apples And Oranges
Psychos
.16
Those Pretty Wrongs – Holiday Camp
בתור חובב גדול של Big Star, אני ממש אוהב את מה שקורה כיום עם השושלת של הלהקה בתור Those Pretty Wrongs. שם שמאחוריו עומדים ארתור ראסל וג’ודי סטיבנס, המתופף המקורי של ביג סטאר. אלבומם הטרי תפס אותי יותר מקודמיו, כנראה גם בזמן המדויק. עם ההמשכיות של הפאוור-פופ והשירים הרגישים ויפים שאלכס צ’ילטון וכריס בל הציגו לעולם לפני חמישה עשורים, יחד עם סטיבנס. אמנם זה משהו אחר, אבל הכי קרוב אולי לחברים שלו שכבר לא איתנו. זה אלבום שהצליח השנה להרגיע אותי, להנעים מאוד ולהפיץ מוזיקה חיובית כזו, שאפילו לא ידעתי שאני אצטרך השנה.
.15
Wednesday – Rat Saw God
לא חשבתי שהאלבום החדש של Wednesday יתפוס כ”כ טוב השנה. כי הם לא נמצאים הרבה זמן בסביבה וגם השם לא היה כזה מוכר. בהתחלה כשיצא חשבתי שהוא יהיה מהדברים שהרבה מגלים פה אצלי בסיכומים, אבל פתאום הוא תפס תאוצה, כיכב בביקורות בעולם וגם פה בארץ ראיתי שלא מעט נתפסו עליו. וראוי שזה יקרה, כי Rat Saw God הוא לחלוטין אלבום הפריצה של ההרכב וכנראה השיא הזה, הוא יצירה שלמה שהם היו צריכים להגיע אליה. הסולנית והכותבת שלהם, קארלי הרצמן, היא חתיכת כישרון. מה שאני נורא אוהב אצלה, אלו הסיפורים הקטנים. כי המוזיקה של Wednesday מגיעה מהמקומות הקטנים של דרום ארה”ב, והמילים של הרצמן מגיעות מהחוויות והתחושות של מישהי שמגיעה משם. כולל הסיפורים האישיים וגם המבט עליה מאלו של ה-Big cities ולפעמים אי-ההבנה, או התפיסה המטעה של אותן העיירות הקטנות.
המוזיקה של Wednesday מושפעת מלא מעט אמנים שאני נורא אוהב. כאלו שהם דיברו ישירות על השפעה שלהם וגם אחרים שאפשר פשוט לשמוע. למעשה הגעתי אל ההרכב בכלל בגלל ה-Drive By Truckers וחברים בחו”ל שהזכירו אותם. הטראקרס לא רק משפיעים, אלא הרצמן גם מזכירה אותם בשיר Bath County. אחד מהשירים באלבום שלגמרי מייצגים את כל מה שכתבתי כאן. והוא מוקף ביופי של רצועות בנוסף, כולל Bull Believer, שהוא אחד מהשירים היותר בולטים שלי והוא גם סוג-של זעקת השנה שלי במוזיקה.
Bath County
Bull Believer
.14
Eric Silverman – Stay In It
מאלבומי הפולק-רוק-פסיכדליה המושלמים שיצאו במהלך 2023. אריק סילברמן אמנם שחרר אותו השנה, אבל מוזיקלית הוא יכל גם להישלף מתחילת הסבנטיז. אלבום ששואב מניל יאנג של טופנגה קניון ב-1970, טי רקס המוקדמים, The Guess Who וגרייטפול דד. הוצאה שכוללת את הקלידן אדם מק’דוגל (הבלאק קרואוז ו-Chris Robinson Brotherhood לשעבר, Circles Around The Sun) ומכילה את קליפורניה לדורות, עם כל המוזיקה שיצאה ממנה מסביב לרוקנ’רול קלאסי וסינגר-סונגרייטר טרובדורי. מי שמחפשים/ות את After The Gold Rush פוגש את Electric Warrior על פינה חשמלית וצבעונית ליד ה-Roxy ב-L.A, ייתכן ותפגשו את המיקס שלהם פה, והכל עם אמן ושירים ששייכים בסופו של דבר להווה.
.13
3rd Secret – 2nd 3rd Secret
בשנה שעברה קיבלנו את הסופר-גרופ של 3rd Secret, שכוללת את קריסט נובוסליץ מנירוונה, המתופף מאט קמרון מפרל ג’אם/סאונדגרדן, הגיטריסט קים ת’ייל מסאונדגרדן והסולניות ג’יליאן ריי וג’ניפר ג’ונסון. ביחד הם שחררו אלבום שמכיל את הסאונד מסצינת הגראנג’ של הניינטיז, יחד עם השפעות רבות של פולק. זה הדליק אותי ממש, אבל מסתבר שזה היה רק הכנה למה שהגיע אחריו, עם אלבומם השני והשם הכי משעשע ולא מקורי לאלבום השנה – 2nd 3rd Secret. אלבום עוד יותר חזק, מלא חשמל, גיטרות מנסרות, מלודיות מלוכלכות טובות ו-Vibe מעולה מתחילתו עד סופו. אני כ”כ אוהב את הסאונד שלהם יחד עם הקולות הנשיים. אלבום שתמיד היה לי כיף גדול לחזור אליו, בדרך כלל בווליום גבוה.
State of Mind
Climb Aboard
.12
The Lemon Twigs – Everything Harmony
את ה-Lemon Twigs אני מחבב מאוד, אבל השנה הגיע איתם הקליק המיוחד הזה. כשפתאום החיבור גדל ומשהו מושך אותך עמוק יותר לצלילים וההרגשה. כל זה קרה לי עם Everything Harmony, מה שלדעתי הוא האלבום הכי טוב של הלמון טוויגס עד כה. מסוג האלבומים שהגיעו אליי בול בזמן וגם עשו לי את זה יותר מקודמיו. עם השפעות הפופ המתקדם של האחים לבית D’Addario. יש פה קטעים שהזכירו לי את טוד רנדגרן, הארי נילסון או Surf’s Up של הביץ’ בויז. אין ספק שהם חלק מההשפעות, אך ללמון טוויגס יש את הקסם המקורי שלהם. כזה שהשנה הצליח לזרום לי לתוך הורידים. אלבום חלומי, עוטף וכזה שמעלה חיוך כשהוא באוזניות ויוצאים מהבית ישר לשמש שיוצאת מעליך באותו הזמן.
.11
Caroline Rose – The Art of Forgetting
אחד האלבומים שכמעט נכנסו אצלי לסיכום של 2020 היה Superstar של קרוליין רוז. בסוף הוא פחות התאים לי, היה חסר איזה משהו שיביא לי את ה-Hook המוצרך והסופי. מסתבר שהוא פשוט נדחה אצלי בשלוש שנים, כי את The Art of Forgetting אהבתי מהרגע הראשון והוא משך אותי הרבה יותר. רוז היא מוזיקאית שהחלה יותר פולקית-סינגר-סונגרייטר, אבל עברה איזה מהפך בדרך לכיוון של יותר פופ. עם האלבום הטרי היא שילבה מצוין פופ-אינדי-רוק, עם שירים שמשלימים אחד את השני וכולם נכתבו בעקבות תקופת פרידה ודיכאון. יש בו משהו אישי, אבל גם מאוד רועש, מלא תשוקה ואיזו זעקה מוזיקלית שיוצאת מתחנה בחיים שהרבה מאיתנו עברנו. עם סאונד קצת קודר ברקע וכזה שגם נורא משחרר.
.10
Eyelids – A Colossal Waste of Light
מאז שכתבתי עליהם לראשונה ב-2017, ההרכב של Eyelids רק משתבח מהוצאה להוצאה. אני כ”כ אוהב את המוזיקה המשחררת שלהם, כזו שנעה בין פאוור-פופ חדש לאלטרנטיב רוק של R.E.M באייטיז. מזכיר שוב את האווירה הזו, כי גם באלבום החדש פיטר באק הפיק איתם וגם מנגן. זה באמת אחד האלבומים היותר מלאי שמחה וכיף שיצאו השנה. משהו שהיה קשה להרגיש או לחזור אליו אחרי ה-7 באוקטובר, אבל נשאר כנחמה גדולה. במימד אחר Eyelids הם כבר להקה גדולה ומוכרת ברמה של R.E.M בניינטיז. פה הם עדיין די קטנים, אבל נשארים אור שמש גדול שמפלס את דרכו בשמיים אפורים. כזה שצריך למצוא אותו ולקבל קצת חום מעלה חיוך.
Crawling Off Your Pages
Swinging In The Circus
.9
Meg Baird – Furling
אחד האלבומים שפתחתי איתם את השנה הזו, וגם סיפק מלא מהציפייה אליו. אלבום הסולו החדש של מג ביירד. חברת ה-Espers לשעבר, ששחררה בינואר סולו ראשון מזה שמונה שנים. בזמן הזה היא הספיקה להוציא אלבום אדיר עם ההרכב Heron Oblivion וגם אלבום משותף (ושונה לגמרי באווירה) עם מארי לטימור. אבל השנה היא חזרה עם Furling, כשהיא שוב בקדמת הבמה, וזה פשוט נפלא.
עם הפולק המוכר והמרחף שלה, המאוד אקספרימנטלי, חם וסוחף, היא הוציאה פה את אחד הדברים היותר טובים שלה בקריירה. סולו או עם אחרים. הוא פשוט מענג וסיפק לי את כל מה שרציתי לשמוע עם סולו טרי של מג, אחרי הרבה זמן. מהצלילים והקולות שהכי הנעימו לי את החודשים הראשונים של 2023, וכאלה שאחר כך הפכו לעוד חיבוק מוזיקלי מוצרך.
?Will You Follow Me Home
Star Hill Song
.8
Jason Isbell & The 400 Unit – Weathervanes
ג’ייסון איזבל ציין השנה עשור ל-Southeastern, אלבום הפריצה וה-Sobriety שלו ומה שגם היה אלבום השנה שלי 2013 ואלבום העשור הקודם. בנוסף הוא שחרר גם את האלבום החדש Weathervanes, מה שמבחינתי הוא הדבר הכי טוב שהוא הוציא מאז אותו Southeastern (ואפילו לפניו). אלבום שמכיל את כל מה שאני אוהב באיזבל משני צדדיו; הטרובדור ומספר הסיפורים המוכשר על הצד היותר רגיש, יחד עם הגיטרה והחשמל, אלו שהתאהבתי בהם בתקופה שלו עם הטראקרס.
הצד הראשון מורגש בשירים מרגשים ונפלאים כמו If You Insist או Death Wish, כאשר הצד השני מגיח מדי פעם, ובמיוחד בשני שירי הסיום האדירים בדמות This Ain’t It ו-Miles. שירים בהם הגיטרות של איזבל וסדלר ויידן מה-400 Unit מזכירים את מפגש החשמליות של דווין אולמן-דיקי בטס או ניל יאנג-דני וויטן. כל זה, יחד עם הפן האישי והכתיבה התמיד משובחת, איזבל באמת יצר את אחד מאלבומיו הטובים ביותר בקריירת הסולו. ואני כ”כ שמח שכמעט שני עשורים אחרי שהוא נכנס לחיי, הוא עדיין מסוגל למחוץ לי את הלב ולגרום לי להתלהב מאיזה סולו All at Once.
If You Insist
Miles
.7
Sunny War – Anarchist Gospel
לפני חמש שנים הצגתי פה את סאני וור עם אלבום הבכורה שלה, With The Sun, שכיכב די גבוה בסיכום 2018. מאז היא התקדמה, שחררה עוד שני אלבומים (שלאחד פחות התחברתי והקודם שאהבתי מאוד) ועכשיו אפשר להגיד הגיעה לפסגת היצירה שלה לדעתי. זה קורה עם Anarchist Gospel, אלבום שמאוד מראה את השינויים וההתקדמות שעשתה עם היצירה והמוזיקה שלה. עם טכניקת הפריטה המיוחדת שלה, שמשלבת את השורשי יחד עם בלוז-פולק יותר מודרני.
בהוצאה הנוכחית היא מכניסה לא מעט צלילים חדשים לסאונד שנשענת עליו וזה פשוט נהדר. בנוסף, מי שמוסיפים עוד צבע לאלבום הם האורחים שמשתפים איתה פעולה. כאלו שאני מאוד אוהב. אם זו אליסון ראסל הנפלאה שהייתה פה קודם בשני שירים (כולל הפתיחה המעולה של Love’s Death Bed), דיוויד רולינגס האדיר בשלושה קטעים וג’ים ג’יימס (ברצועה Earth ששומעים שם את ההשפעה שלו). ולמרות השמות הללו, הם ממש לא לוקחים את מרכז הבמה מסאני וור, שכרגע אחראית פה על האלבום הכי טוב שלה בקריירה הלא ארוכה עד כה.
Love’s Death Bed
Whole
.6
The Gaslight Anthem – History Books
הקאמבק של השנה מבחינתי שייך ל-The Gaslight Anthem. הרכב שלא היה לי מושג כמה התגעגעתי אליו עד שפתאום הופיע פה, 9 שנים אחרי האלבום הקודם ותקופת פירוק. והם חזרו עם כל הכוח. עם האינדי-פאנק-רוק החזק, עם הליריקה המשובחת וההשפעות בסאונד שאני כ”כ אוהב. אלו שנעים מההולד סטדי לטום פטי ובמיוחד ברוס ספרינגסטין, שגם מתארח בשיר אחד באלבום (והספיק עם השנים להתיידד ממש עם הלהקה, בתור עוד נציגות מצוינת של ניו ג’רזי).
חוץ מלעשות לי טוב עם המוזיקה, האלבום הזה עשה לי עוד משהו חשוב. הוא היה הראשון שהצליח לשחרר אותי קצת אחרי השבת הארורה ההיא. הוא שוחרר 20 יום אחרי ה-7.10 והוא היה האלבום החדש הראשון שגרם לי ליהנות קצת ממוזיקה “רועשת”, או לא ממש עצובה וקשורה לאווירה סביבנו. והיו בו גם שירים שממש התאימו לי לתקופה, כמו Empires והיופי של Michigan, 1975. לצד הרצועות שניערו אותי בדיוק כשהייתי צריך, כגון שיר הנושא עם הבוס ובמיוחד Positive Charge, שהכניס משהו טיפה אופטימי לתקופה שחורה.
Positive Charge
Empires
.5
Anna St. Louis – In The Air
לפני חמש שנים זכינו להכיר את אנה סיינט לואיס באלבום הבכורה שלה. עבר מספיק זמן לעבוד על הפולו-אפ שלו שיצא השנה, ותפס אותי ברמות קשות. הרבה יותר מקודמו. סיינט לואיס מכניסה לי לראש קולות כמו של ג’ודי סיל ובובי ג’נטרי. היא עושה אמנם משהו לא כזה מיוחד היום, אבל היא לחלוטין הייתה השנה מהיוצרות שהצליחו להיכנס לי חזק ללב ולנשמה. הפיק לה את האלבום ג’רביס טרבנייר מ-Woods (שעבד גם עם שאנון ליי ועל האלבום של Purple Mountains/דייויד ברמן לפני כמה שנים) והשילוב ביניהם מושלם.
האלבום השני של אנה סיינט לואיס עשה לי משהו דומה למה שעשה לי Big Time של אנג’ל אולסן בשנה שעברה. כזה שידע לחבק אותי חזק והשירים הפשוטים והיפים שלו ליוו אותי לא מעט. מ-Better Days בימים קודרים ו-Soft Cities בהליכה עם האוזניות בחוץ, המילים והקול של אנה ידעו להרגיע אותי או פשוט איכשהו להבין את מצבי, בין כל המחשבות והצלילים.
Better Days
Soft Cities
.4
Josh Ritter – Spectral Lines
קשה מאוד לטעות עם ג’וש ריטר. אני עדיין אמשיך להגיד לכולם שהוא אחד מהכותבים הכי מוכשרים בעשרים השנים האחרונות. אני חושב שהאלבום שהוא שחרר השנה נגע בי יותר מכל האחרונים שלו. יש בו שירים שליוו אותי לא מעט בשנה הזו. במיוחד Horse No Rider, אחד משירי השנה שלי. או Someday, משירי הסיום האהובים עליי של 2023. יש בהם ובאחרים משהו מאוד עדין של ריטר, אך עדיין מלא תשוקה. בין אם הוא משתף את מילותיו תחת הפולק-רוק עם הסאונד הקצבי, או הסאונד האפלולי ומהפנט יותר.
כרגיל יש פה כמה משפטים שנחקקו אצלי, ובכלל, כל האלבום מרגיש כל כך זורם ומחובר. גם אם הסאונד והאווירה לפעמים נשברים באיזה Mood שונה. אלבום שקטע הפתיחה שלו מכיל את המשפט –
“Trust me she’s out there, it’ll just take some time”, ושיר הסיום שלו כולל את המילים –
“And if we’re gonna make it things are gonna have to change”
אני חושב שההאזנות ל-Spectral Lines כיסו לגמרי את כל התחושות והתחנות השונות שלי בשנה הזו, עם כל מה שעברתי. יש פה איזה שיר לכל תרחיש, וכולם עברו אצלי באוזניים וחדרו ישר ללב. ואני לא חושב שיש ערבוב שירים כאלו השנה, כמו הציטוטים שהבאתי, שייצגו גם את התחושות האישיות שלי בחיי וגם את ההרגשה הכללית במה שכולנו עברנו השנה יחד.
.3
Margo Price – Strays / Strays II
אני די בטוח שמרגו פרייס ראויה לתואר של כוכבת השנה שלי. היא בלטה לי כ”כ הרבה. מהיציאה של Strays בתחילת השנה, דרך השתתפותה באלבום של לוסינדה ויליאמס והמחווה לליאון ראסל, עד לשני הערבים הנפלאים איתה בלונדון, הפגישה, הקנייה של האוטוביוגרפיה המאוד אישית שלה והיציאה של Strays II. עד כמה שאהבתי את מרגו לפני 2023, זה הוכפל מספר פעמים בשנה האחרונה.
גיליתי איזו מקסימה היא במציאות, איזו אדירה היא בלייב ואיך היא ממשיכה להיות מגוונת במוזיקה ולמשוך אותי ליצירה שלה עוד ועוד. ו-Strays הוא דוגמה כ”כ טובה. מרגו תמיד עשתה מה שרצתה וגם אמרה בקול מאוד רם מה היא חושבת, בתקשורת ודרך השירים. ואני נורא מעריך את החוזק שלה בעניין. ב-Strays יש שירים על הפלות (Lydia) ועל אורגזמה נשית (Light Me Up) בין השאר. ועל הדרכים ורוקנ’רול, עם שיר פתיחה אדיר (גם לאלבום וגם להופעה) בדמות Been To The Mountain, והוא מלא בעוצמה וגם מוזיקה מעצימה מבחינתי. זה האלבום “סטיבי ניקסי” של פרייס, עם תוספת ממכרת של גיטרות ורגש.
יש בו שירים סוחפים וכאלה קרובים לבית. כולם פוגעים בול. זה האלבום הכי סוחף וחשמלי של פרייס והוא נשאר אצלי מושלם בכל חזרה ועונה שעברה לידו. ואחרי שראיתי אותה בהופעה סופר מחשמלת מבצעת את השירים ממנו בלייב, בכלל הוא התחזק רק יותר. לאחר מכן הצטרף אליו גם Strays II, עם עוד קטעים יפים, לורל קניונים ברוחם. אבל הוא עדיין בונוס טוב לאלבום חזק, שלבד מגיע לו להיות פה גבוה וליווה אותי כל השנה הזאת.
.2
Robert Forster – The Candle and the Flame
רוברט פוסטר מלווה אותי הרבה שנים, אבל וואו, כמה שהאלבום שהוציא השנה היה קרוב אליי. כל אלבום חדש שלו זה אירוע שמאוד משמח אותי. במיוחד מאז שהוא חזר בגדול לקריירת הסולו שלו. זה אלבומו השלישי בעשור האחרון ולכל אחד מהם יש איזה קסם שמאוד מעורר אותי. אסופת השירים החדשה של The Candle and the Flame היא לא שונה במובן הזה. אפילו יותר מאלו שקדמו לו.
יש שירים שלא שוכחים איפה שמענו אותם לראשונה. וזה משהו שקרה לי עם The Roads, השיר האהוב עליי מהאלבום ובהחלט משירי השנה שלי. הוא תפס אותי בשדה תעופה ובאמצע הרבה מחשבות כשאני בדרכים. וזה שיר שמאוד התחבר אליי על אותן הדרכים, הפיזיות וגם המנטליות, שמובילות אותנו למקומות שונים ובחזרה הביתה. מה שהבית לא יהיה. עם כל המחשבות והשינויים, החיפושים והתקוות.
השיר הזה מוקף בעוד רצועות חדשות ויפות של פורסטר, שנמצא בשלב מאוד בוגר וטוב בקריירה. שלב שמוציא ממנו הרבה מבטים. אחורה אל העבר, קדימה אל הלא נודע ובעיקר מבט חד, מפוקס, וגם מתובל הומור לפעמים, על ההווה והמקום בו הוא נמצא. כל זה עם השפעות הסרטן שזוגתו התמודדה איתו בזמן העבודה על האלבום (שנפתח עם שיר עליה). מאז שיצא אלבומו The Evengalist ב-2008 תמיד החשבתי אותו כטוב ביותר של פורסטר. השנה יש מצב שזה השתנה. לפחות בחיבור האישי שלי ליצירתו.
The Roads
There’s A Reason To Live
.1
Olivia Jean – Raving Ghost
זו פעם ראשונה בתולדות הסיכומים שלי שאלבום השנה ממש לא מתאים למצב והאווירה שמסביב. ברמה כזו שחששתי או הרגשתי לא נעים אפילו לחגוג אותו ככה, עם כל התחושות שכולנו מרגישים והתקופה היותר קודרת. כזו שמוזיקה “שמחה”, קצבית, חשמלית ומקפיצה, פחות מתאימה. אבל כבר במשך מספר חודשים טובים ידעתי שזה אלבום השנה שלי, ובגלל זה גם יש לי את המקום פה לשתף את התחושות האישיות והכלליות בחיבור שלי איתו.
אוליביה ג’ין הגיעה ללייבל של Third Man Records כשהייתה בת 19 בלבד. זה קרה ב-2009. ג’ק ווייט לקח אותה תחת חסותו והם התחילו לעבוד יחד. היא כתבה את כל השירים לאלבום של ההרכב הנשי שלה, The Black Belles, ב-2011. שלוש שנים אחר כך שחררה את אלבום הסולו הראשון שלה. ווייט והיא מאוד התקרבו ובשנה שעברה הם התחתנו על הבמה, באמצע ההופעה שלו בדטרויט. ואז בחודש מאי השנה הגיע אלבום הסולו השלישי שלה – Raving Ghost. אלבום שמההאזנה הראשונה אליו הייתי מכור.
ג’ין התעסקה תמיד באינדי-רוק קודר, גאראג’י, קצת בלוזי, קצת גותי, ועם Raving Ghost היא יצרה חתיכת מסע חשמלי שלא נח לרגע. עם ריפים שהדליקו אותי, אחד אחרי השני, מלודיות קליטות שכל כך כיף לחזור אליהן ואלבום שחרשתי עליו לאורך כל הקיץ האחרון. אני זוכר כשהשמעתי ממנו קטעים בתכנית הרדיו שלי, תמיד היה לי כ”כ קשה לבחור מה להשמיע. רציתי הכל. הייתי חוזר אליו, וכל שיר פשוט תפס אותי שוב וכל הזמן רצו לי בראש המילים “וואי, זה טוב. וגם זה מעולה, וזה גם, ופאק, מה זה הרצף שירים האדיר הזה”.
הרצף הזה הוא 11 רצועות ו-37 דקות שעשו לי השנה טוב. בין הרבה דברים שעברתי והתמודדתי איתם. אני לא בן אדם שרוקד, אבל זה אלבום שרוצה לגרום לך לתזוזה בלתי פוסקת. הוא הבן אדם הזה שרואה אותך יושב קצת מדוכדך לבד באיזה מפגש חברתי, מגיע אליך עם חיוך, מושיט יד וסוחב איתך איתו ומכריח אותך להוציא חיוך גם כן ולעשות קצת כיף. זה מה שאוליביה ג’ין הייתה בשבילי בהמון תחנות של 2023. ובשביל הבן אדם, או מישהי, שמביאה לך את הרגע הקטן הזה, ייתכן וזה לא ביג דיל. אבל בשבילי זה כן. מהרגעים שזוכרים, ומה יותר מנציח את הכוח של המוזיקה מהחיוך שהיא מביאה לך כשאתה חוזר שוב אל הצלילים והרגעים המוכרים?
אני זוכר שקראתי על ההתמודדות שהייתה לאוליביה ג’ין עם חרדות חברתיות, הרגשתי עוד יותר חיבור קרוב אליה. כי גם אני התמודדתי עם זה בעבר, ובעצם החיבור למוזיקה הוא זה שהצליח לשחרר אותי, להכניס ביטחון ולהכיר חברים חדשים. למעשה בחודש שעבר ציינתי בדיוק 20 שנה לרגע בו זה קרה והתחיל. עם מפגש בימי הפורומים שהיה איזו התחלה של החיים החדשים שלי. וחברים שפגשתי אז ונשארו קרובים אליי עד היום.
כשהייתי באנגליה בסוף אוגוסט ולא מצאתי את התקליט של Raving Ghost בחנויות הרגילות, קפצתי במיוחד לחנות של Third Man בלונדון בשבילו. מכירות/ים את הרגעים הללו שנכנסים לחנות בשביל מטרה ספציפית שמדמיינים אותה לפני כן? ואז נכנסים בדלת, הולכים ישר בין הלקוחות לאיזור בו זה אמור להיות, והמוצר הפיזי והעטיפה שלו מתגלים ואתה אוחז בהם. ואז החיוך ההוא שוב עולה. כי אתה מכיר כבר בעל-פה את מה שבפנים, אבל כשאתה מול זה, פשוט בא לך לחבק חתיכת תקליט ואת העטיפה הסגולה שלו שכבר נצרבה לך בראש בהופעות בספוטיפיי. כמו שאנחנו מכירים בן-אדם מבפנים ואז פשוט נמשכים אליו אוטומטית כשהוא מולנו.
יצאתי עם האלבום מהחנות ולחצתי שוב פליי באוזניות בהליכה באיזור סוהו, וידעתי בבטחה שזה אלבום השנה שלי. פשוט מכל התחושות הטובות שהוא נתן כל פעם. היה בו איזה Hook מוזיקלי שהתבהר סופית. חזרתי איתו ארצה בתחילת ספטמבר, ואז חודש לאחר מכן הכל השתנה.
בסוף אוקטובר/תחילת נובמבר, כשיצאתי יותר מההלם של השבת ההיא, התחלתי לעבוד על סיכום השנה המסורתי הזה. האמת שהכתיבה נתנה לי קצת תעסוקה מהמחשבות והחדשות כל הזמן. עם זאת עלה לי כאמור לראש איך לעזאזל אני מציג אלבום שנה שכל כך לא מתאים לאותן תחושות. ואז גם הבנתי מה קרה ל-Raving Ghost מאז ה-7.10. מאלבום שנה הוא הפך לאלבום בריחה. ובעצם מוזיקה תמיד נותנת לנו את זה, לא משנה באיזה מצב אנחנו נמצאים או מה הסגנון שלה. לברוח לזמן מסוים למקום שונה, להישאב ולהיסחף לשם, לא משנה מה הסיבה לכך. אם סתם לכיף שלנו, לאושר הפנימי, נחמה, או בריחה קלה ממציאות כואבת שמתרחשת כרגע בחוץ.
במקרה הספציפי פה זה הפך מכיף עצום לבריחה קטנה שמזכירה נורמליות. את כל התקופה המשחררת עם השירים הללו עד אוקטובר, ומאז עד כרגע לקפיצה קטנה מהמציאות לעולם אחר. גם אם הקפיצה הזו היא רק ל-37 דקות ואז חזרה לקרקע. וכל זה הזכיר לי בפעם המיליון את כוחה של המוזיקה ואיך היא מלווה אותנו בכל רגע בחיים, ובתוך תחושות כל כך רחוקות לפעמים. אוליביה ג’ין הביאה לי את הכוח המתחלף הזה השנה. של הלפני ואחרי, ושל המטרה והחוויה. כל הסיבות שמובילות לאותה המוזיקה ואותו אלבום שלא משתנה בעצמו, אבל עושה את העבודה שהוא צריך בשבילי באותו הרגע. ועשה אותה בכל סיבה באופן מושלם.
מצורף גם פלייליסט אלבומי השנה, עם נציגים מכל ה-50 וכמעט 4.5 שעות של מוזיקה:
נתראה ב-2024, בתקווה שתהיה הרבה יותר טובה אלינו, בדרכים האישיות, הפיזיות, מנטליות ומסביבנו. שיובילו אותנו רק למקומות טובים.
We know the roads”
Like good friends
They pick us up
And drop us over the bridge
We know their ways
And love them so
They show us things
“That we could never know
אחלה סיכום תומר!
כרגיל אני לא מכיר הרבה דברים מהרשימה כולל את המקום הראשון שלך.
סקרנצ במיוחד עם Eyelids ו- מיקאלה דייויס.
וכיף לראות שמג ברייד מקבלת את הכבוד שמגיע לה.
תודה משה! שמח לסקרן כרגיל, ולגמרי מגיע למג. כל כך שמחתי שחזרה לסולו.
מעולה מעולה מעולה… תודה רבה.. כמה שמות שהתגעגעתי אליהם, והרבה שמות חדשים. מצויין כרגיל.
תודה! תמיד כיף לראות תגובות שלך פה 🙂