לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
20.
The War On Drugs – Lost In The Dream
(2014)
די מדהים מה שקרה עם The War On Drugs בשנת 2014. אחרי שני אלבומים שחיבבתי ובתור הרכב די קטן, הם התפוצצו לחלוטין. זה קרה עם האלבום Lost In The Dream, והאמת? לגמרי הגיע להם. הם עשו עם האלבום הזה קפיצת מדרגה מטורפת. באלבום שלפניו קורט וייל עוד התארח, אך כאן אדם גרנדוסיאל הפך למנהיג האמנותי הבלתי מעורער של הלהקה והוא עושה פה בערך הכל; גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. זה היה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת הסאונד באלבום הזה לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם ומבחינתי גם נשאר הטופ של ההרכב גם כיום, אחרי האלבום המוצלח הנוסף שיצא אחריו.
זה אלבום שמלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה והסטטוס של The War On Drugs בשש השנים האחרונות. לקראת סוף השנה בו יצא האלבום, ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה עליו. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד 2014 הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. אבל הם זכו בזה בצדק עם המוזיקה שיצאה מהם.
Under The Pressure
Eyes To The Wind
19.
Erika Wennerstorm – Sweet Unkown
(2018)
הקול של אריקה וונרסטרום עשה לי הרבה טוב על הלב תמיד עם ההרכב המרכזי שלה, ה-Heartless Bastards. היא כבר יחסית ותיקה אצלי בבלוג ומאוד הסתקרנתי כשהיא שחררה אלבום סולו ראשון ב-2018. אלבום שבסוף אותה שנה תפס אצלי את המקום השני בסיכום. ב-Sweet Unknown אריקה לקחה את הסאונד החזק של ה-Bastards ויצרה איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.
היא קיבלה פה קצת עזרה עם הבאסיסט של ה-Bastarsds שמנגן כאן, וגם מספר מתופפים שונים ברצועות שבאלבום. הבולט ביניהם הוא פטריק הלאהן, חבר My Morning Jacket ואחד המתופפים הכי אהובים עלי בסביבה. אבל הם רק אורחים לרגע. הכוח הגדול שייך לוונרסטרום, שמבחינתי הוציאה פה את אחד הדברים הכי טובים בקריירה שלה. אלבום טוב הרבה יותר מהאחרון של ה-Heartless Bastards שיצא שלוש שנים לפניו. במיוחד עם 10 הדקות של אחד משירי השנה שלי דאז, Good To Be Alone, שעדיין סוחף אותי לחלוטין. יחד עם כל הרצועות החזקות הסובבות אותו בתוך אלבום אדיר של מוזיקאית מופלאה ומדהימה שמגיעה פה לעוד איזה שיא עם הוצאת סולו ראשונה.
Good To Be Alone
Extraordinary Love
18.
Heron Oblivion – Heron Oblivion
(2016)
אחד הדברים הכי מלהיבים לדעתי ב-2016 היה הקמת ההרכב החדש דאז תחת השם Heron Oblivion. הרכב שכולל את מג ביירד מה-Espers, הגיטריסט צ’רלי סאופלי והצמד שממש משך אותי לפרויקט – אית’ן מילר הענק, הסולן\גיטריסט של Comets On Fire וכמובן Howlin’ Rain, ואיתו נואל וון הרמונסון, מי שהיה המתופף של Comets On Fire יחד עם מילר, בלהקה הפסיכדלית המעולה ההיא. בפורמט של הסופר-גרופ הזו היו שינויים מפתיעים בתפקידים, כאשר הרמונסון עובר לגיטרה ומילר זז לעמדת הבאסיסט וקולות הרקע. מה שנתן את הבמה לקול הרך של מג ביירד, שהופך את כל האלבום הזה לפיצוץ נעים לאוזניים שהוא תענוג אחד גדול.
יש כאן פולק-רוק במפגש עם פסיכדליה ונויז שיוצרים קטעים ארוכים די מרהיבים מבחינתי. המפגש הזה עם הרקע של ביירד והסאונד בהרכבים של החברים האחרים, העיף לי את השכל על השמיעה הראשונה בתחילת 2016 ולמשך כל השנה, עד שאלבום הבכורה של Heron Oblivion זכה להיות במקום השני בסיכום השנה ההיא. יש מצב שזה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך 2016. פשוט חרשתי עליו והוא לא נמאס.
שבעת הקטעים באלבום כוללים כאמור גם שלושה ארוכים שאני אוהב במיוחד, עם כל הבניה שלהם, החופש, היופי והחשמל. זה אלבום מכשף שנוגע בך ברכות ואז הופך עגמומי, קודר ומלוכלך, בדיוק במקום בו רציתי אותו. הוא מהפנט לפרקים ונותן בראש כשצריך. מאז היו דיבורים על אלבום שני שעוד לא הגיע. בתקווה שזה עוד יקרה, כי אני אקבל את החבר’ה האהובים הללו שוב יחד בזרועות פתוחות.
17.
Case/Lang/Veirs
(2016)
אם בסופר-גרופס עסקינן, אז היה עוד אחד אדיר כזה ב-2016. הטריו הנשי והמופלא שצמח באותה שנה וכלל שלוש מוזיקאיות מוכשרות; ניקו קייס, ק.ד. לאנג ולורה ויירס. זה ללא ספק מהאלבומים היותר יפים ונעימים שיצאו באותה השנה ומסוג האלבומים שנורא אהבתי בזמן אמת כשיצאו, ורק אהבתי יותר ויותר גם ככל שהשנים עברו מאז יציאתו. המלודיות, ההרמוניות והשירים שמחולקים עם שלושת הקולות הנהדרים הללו, יצרו אלבום די מושלם. וכ”כ מקסים.
אחרי ש-2016 הסתימה, שלושתן חזרו לקריירות הסולו שלהן (לורה ויירס גם שחררה אלבום שהגיע אצלי די גבוה לפני שנתיים) ולא ידוע האם נראה עוד פעם את השלישיה חוזרת לשתף פעולה. וגם אם זה לא יקרה לעולם, הן השאירו אחריהן עם האלבום הזה זיכרון, סימנים ותחנה מוזיקלית נהדרת שתישמע היטב גם בעתיד. מכרה זהב שבתוכו מפגש מוזיקלי נשי מופלא. עם רשימת שירים הדוקים, עדינים ויפים שגורמים להרבה שלווה בכל האזנה לטריו הנשי הקסום וה(עדיין) חד-פעמי הזה.
Greens of June
16.
GospelbeacH – Another Summer of Love
(2017)
ציינתי לפני כן בסיכום הזה את האחים דארן וברנט רדמייקר מ-Beachwood Sparks האהובים עלי עד-מאוד, ואיזה עשור נהדר היה להם מבחינה מוזיקלית. במיוחד לברנט שחזר ב-2017 עם אלבום שני ל-GospelbeacH, ההרכב שהקים באמצע העשור. גם האלבום הזה של ברנט והחברים, שסיים אצלי במקום השני באותה שנה, מענג בפולק-רוק עם האווירה המרחפת ומעט פסיכדלית של שנות השישים המאוחרות, השפעות מה-Byrds ועד לטום פטי ז”ל המוקדם בין השאר, ובאמת איזו חזרה ל-Summer of Love מודרני.
זה היה אלבום הקיץ המושלם שלי בחודשים המתאימים של השנה ההיא ומשהו בו התחבר אלי טוב יותר מקודמו. לא רק זה, אני מחזיק היום בדעה שזה האלבום הכי טוב של ברנט רדמייקר מעבר לאלבומים המוקדמים של Beachwood Sparks בתחילת המילניום הנוכחי. הוא גם הכי קרוב לסאונד שלהם לדעתי. זה אלבום שעובד ממש מצוין בחוץ בנסיעה וגם בבית במזגן או חלון פתוח…נסחפתי איתו הרבה בשלוש השנים מאז שיצא ויש פה לא מעט קטעים טובים לשקוע איתם. אלבום דרכים מעולה, אבל כזה שגם מסתובב בשבילים שבתוך הראש. הוא היה לי בית רחוק מהבית ותפקד אצלי כטרמפיסט מוזיקלי שממתין בצד הדרך. כזה שאני עדיין עוצר לאסוף המון פעמים. סתם כדי להסתובב איתו, בלי יעד ספציפי.
You’re Already Home
15.
J. Mascis – Several Shades of Why
(2011)
דינוזאור ג’וניור שחררו שני אלבומים בעשור הזה, אבל הדבר הכי טוב מבחינתי שג’יי מסקיס שחרר, זה Several Shades of Why. האלבום שכנראה הכי הפתיע אותי ב-2011. מסקיס הוציא אלבום סולו אקוסטי, לגמרי שונה מכל מה שהוא עושה עם ההרכב אותו הוא מנהיג, והתאהבתי בו ברמות מטורפות. פשוט לא חשבתי שהוא יהיה כ”כ טוב. אלבום Singer/Songwriter קלאסי, על טהרת הגיטרה האקוסטית, עם כתיבה חודרת ורצף שירים מקסים מתחילתו עד סופו. הוא מגובה פה בכמה נגנים (ביניהם קורט וייל), אך ההרגשה היא לבד והמילים של מסקיס הצליחו לסחוף ואף לסחרר אותי רגשית מעבר לציפיות.
בתור מי שמת על הרוקנ’רול החזק והמלוכלך של דינוזאור ג’וניור לא ציפיתי לכזה אלבום שונה של מסקיס. ועוד שהוא יהיה כזה מוצלח ועל גבול השלמות. יש פה כמה שירים שליוו אותי מאוד קרוב גם שנים אחרי יציאתו. בנוסף האלבום הזה גם קטף את תואר “עטיפת האלבום האהובה עלי של 2011″. עטיפה יפהפייה עם תוכן מוזיקלי עוד יותר יפה. מסקיס שחרר בהמשך העשור עוד שני אלבומי סולו טובים, אבל “Shades” נשאר הכי קרוב לליבי והגיע גם הכי גבוה ביניהם, כשסיים במקום השלישי פה בסיכום 2011.
14.
Sturgill Simpson – Sound & Fury
(2019)
נראה לי בכל החלקים בסיכום הזה כתבתי על ההתלהבות לראות אמנים שהתפתחו מוזיקלית לאורך העשור עם אלבומים מפתיעים ששחררו. בשנה האחרונה לעשור כנראה הגיע האלבום שהכי מייצג לי את השינוי המוזיקלי המדובר. קוראים לו Sound & Fury, האלבום הרביעי של סטרג’יל סימפסון.
סטרג’יל התחיל את הקריירה ב-2013 עם קאנטרי-רוק מוכר ויחסית פשוט ב-High Top Mountain. שנה לאחר מכן התפתח והוסיף לא מעט רבדים מגניבים שנורא משכו אותי, כאלו שכיניתי קאנטרי-אקספרימנטלי בסיכום של 2014 עם האלבום Metamodern Sounds In Country Music. לפני ארבע שנים הוא הוסיף עוד יותר עומק ופזילות מוזיקליות מפתיעות ב-A Sailor’s Guide To Earth, סוג-של אלבום קונספט שכמובן כיכב אצלי גם כן פה בסיכומים. אבל ב-2019 סטרג’יל לקח את עניין הקונספט, היציאה מהקאנטרי ושילוב של ז’אנרים מוזיקליים למקום הכי מוטרף ורחוק עד כה.
האלבום Sound & Fury העיף לי את השכל שנה שעברה וזרק אותי לתוך גן-עדן מוזיקלי שאוסף אליו שרידים מוזרים מכל מיני עשורים וז’אנרים ואיכשהו מארגן אותם יחד באופן מושלם, כבד, חזק, מלוכלך וסוחף נורא. האלבום הוא גם פס הקול לסרט אנימה שסטרג’יל שחרר השנה בעל אותו שם וכולו נסיעה מטורפת בין צלילים מעולם אחר. באמת שהיה לי נורא קשה להסביר לאנשים או לפרט מה הז’אנר של האלבום, או סגנון המוזיקה שלו. כאילו סימפסון השיג את הדלוריאן מ”בחזרה לעתיד”, חזר איתה ל-1982, גנב קטעי סאונד מהאלבום Trans של ניל יאנג (אפילו העטיפות דומות!), נסע איתם עוד עשור אחורה לסשן ב-Muscle Shoals ונאשוויל, חזר עם הכל להווה, תיבל את זה ב-Swamp-Rock על אסיד וקצת פאנק, ערבב, חיבר לחשמל, הוסיף זיקוקים בלתי חוקיים ממקסיקו והגביר הכל ל-11 בתוך הרדיו של המכונית.
זה אלבום שהוא טרמפ משוגע בכביש החדש שסטרג’יל סימפסון סלל לעצמו. כזה שהגיע אצלי למקום השני בסיכום 2019 ולא מסתכל לצדדים, לא אחורה, לא על אף ז’אנר או בסיס וכמובן לא על אף אחד שבוחן אותו מלמעלה או מצפה למשהו מסוים. הקאנטרי של סימפסון מזמן כבר איבד את המילים “סגנון” או “ז’אנר”. הוא נמצא אלפי מיילים משם, במקום שיצר, שכנראה לא מופיע על שום מפה. לפחות לא בשבילי. Sound & Fury הוא אלבום קונספט שכולו מקשה אחת מובהקת, הוא הדבר הכי טוב שסטרג’יל סימפסון עשה עד כה מבחינתי והוא נסיעה מוזיקלית של 41 דקות ללא מעצורים שעדיין מפוצצת לי את הראש בקטע הכי חיובי שיש.
Fastest Horse In Town
All Said And Done
13.
Ryan Bingham – Junky Star
(2010)
ראיין בינגהם מיקירי הבלוג המובהקים שלי. הוא גם מאוד מושרש בתקופות הראשונות של הבלוג. הוא היה הנושא בפוסט הראשון אי פעם שכתבתי בהרמוניה דרומית, אי-שם לפני עשר שנים בחודש מרץ 2010. בנוסף הוא גם הוכתר כאלבום השנה שלי מאוחר יותר בסיכום השנתי הראשון של הבלוג. זה קרה עם Junky Star, אלבומו השלישי והטוב ביותר שלו לדעתי.
השניים הראשונים מעולים, וגם לאורך העשור החולף הוא ביקר פה עם אלבומים מוצלחים נוספים, אבל ב-Junky Star יש משהו שאין באחרים. סוג של כתיבה מרגשת ויפה שהיה לי קשה להישאר אדיש כלפיה דאז וגם היום. כמה שחרשתי על האלבום הזה ב-2010…ולחזור אליו כיום מכניס בי לא מעט זיכרונות ויופי. עם הקול הצרוד המוכר הזה ואלבום מלא כאב, השלמה, מוות וסיפורים מהדרכים.
12.
Drive-By Truckers – American Band
(2016)
לא מעט מאזינים, מבקרים או אפילו מעריצים, קצת הרימו גבה או הופתעו מהפן הפוליטי של American Band, האלבום האחרון של הטראקרס בעשור הזה. אנשים גילו את הטראקרס ככה ב-2017, או לפחות גילו שהם להקה פוליטית, כי כל האלבום מאוד נוקב ועשה שמות. אבל הם תמיד היו להקה פוליטית. מתחילת הקריירה ולכל אורכה. אם זה מדינית, כלל-עולמית או היסטורית. ההשקפה הפוליטית של הלהקה תמיד יצאה בשירים, כשהרבה מהם מתרחשים על סף ביתם, בדרום, או מההיסטוריה המשפחתית. זו להקה שאף פעם לא פחדה להגיד את מה שהיא רוצה ולספר סיפורים ופרקים בהיסטוריה יותר טוב מרוב האמנים או המורים שהכרתי בחיי. בין אם זה סיפור טראגי עכשווי זניח שהיה בחדשות, פיסת היסטוריה אבודה שנדחקה לדרכים צדדיות עליהן גם נכתבה, או אמרה פוליטית-מדינית שחלחלה לתוך אוזני טוב יותר מכל פוליטיקאי עם כוח ומיקרופון לפניו.
אפשר למצוא את הצד הזה של DBT בכל האלבומים. למשל עם Uncle Frank המוקדם, דרך שירים כמו The Southern Thing ו-The Three Great Alabama Icons (מאחד מאלבומי הקונספט הכי מבריקים שיצאו), הפוליטיקה והמעמד הסוציו-אקונומי המתסכלים של Puttin’ People on the Moon ו-The Righteous Path, פצעי המלחמה של That Man I Shot ועד ל-The Part of Him. ויש עוד הרבה. אליהם הצטרף ב-2017 פשוט אלבום שבו זה יותר בולט, לכל אורכו. עם הרצון להפוך אותו לכזה בשנת בחירות ובחירת השירים וגם בעטיפה החיצונית, שהפכה לקודרת ורצינית לעומת כל העטיפות הציוריות והנפלאות של הלהקה, עליהן היה אחראי האמן האדיר ווס פריד.
בין כל השירים של American Band יש הרבה מטען; אישי, היסטורי, פוליטי. כזה שהלהקה נורא רצתה להוציא החוצה ועשתה זו באופן מבריק לדעתי. ב-2020 הם המשיכו את זה עם הפולו-אפ בדמות The Unraveling. עוד אלבום סופר-פוליטי (אפילו יותר) שיוצא בשנת בחירות נוספת. עוד אחד שהזכיר לי למה אני כ”כ אוהכ את הלהקה הזו, גם אחרי המון שנים עם המוזיקה שלהם, הופעות ושיעורי ההיסטוריה דרך המילים והצלילים. בדיוק כמו מה שעשה לי American Band, שבזכות כל זה זכה להיות אלבום השנה של הבלוג בסיומה של 2016.
11.
Heartless Bastards – Arrow
(2012)
אחד האלבומים שאני הכי שמח שגיליתי בעצמי ולגם לאחרים במהלך כל עשר השנים של הסיכומים, הוא Arrow של ה-Heartless Bastards. ההרכב שמובל ע”י הסולנית אריקה וונרסטרום שציינתי קודם. זו ההוצאה שגילתה לי אותה בזמנו ואת הלהקה המצוינת הזו. זה היה האלבום שהכי הפתיע אותי במהלך 2012, כשהגיע אלי משום מקום והתחבר אלי כ”כ חזק עד שסיים אצלי במקום השלישי בסיכום השנה דאז. חוזק מוזיקלי שמחזיק נורא יפה עד היום.
בזמנו כתבתי עליו שהוא אלבום מפוצץ להיטים שהם לא-להיטים. אני עדיין מחייך כשאני כותב את זה. פשוט כמעט כל רצועה בו יכלה להיות להיט מטורף. עם צלילים קליטים, הפקה במידה הנכונה, ואיזה משהו שתופס אותך בהם. מהסוג שלדעתי יכול לתפוס כל סוג של מאזין, בין אם אלו גיקים של מוזיקה כמוני או סתם מישהו שישמע אותם ברדיו פתאום ברקע. וזו גדולה ממש מוערכת לדעתי לאלבום או איזה מקשה ותוצר של מוזיקה. במיוחד מהרכב לא ממש מוכר.
מעבר לאותה מוזיקה, האלבום הזה גם תמיד יהיה קרוב לליבי בגלל נושא אישי. הוא, או הטקסט שלי עליו בסיכום לפני שמונה שנים, היה הסיבה שהכניסה לחיי חברה מדהימה וקרובה שהשפיעה עלי המון לכמה שנים. מסוג החברויות שאני כ”כ אוהב, שקורות בגלל מוזיקה ואהבה משותפת למשהו. החברה הזו לצערי כבר לא בעולם הזה, אבל המוזיקה שלנו תמיד תישאר. כמו זו של Arrow שחיברה אותנו יחד.
Only For You
Down In The Canyon
10.
Israel Nash – Rain Plans
(2013)
עוד נציג בולט ומוצלח שחשפתי בבלוג ובמיוחד בסיכום של 2013, הוא ישראל נאש, שהיה אצלי בטופ 5 דאז עם אלבומו השלישי Rain Plans. כמו ה-War On Drugs, גם הוא עשה לעצמו זינוק מטורף בסגנון והמוזיקה באלבום שלישי. עם צלילים מרהיבים, סוחפים וחלומיים לכל אורך הרצועות המדבקות של האלבום הצבעוני הזה. עם פדל-סטיל מלטף ומענג לכל אורכו, גיטרות חורכות וההגשה של נאש שמדלגת כל כך טוב לצד המוזיקה.
הוא שחרר עוד שני אלבומים בהמשך העשור הזה, אבל Rain Plans תמיד יישאר הפנינה הגדולה שלו. זו שמצאתי בקרקעית קסומה ב-2013 וכל כך שמחתי לכתוב עליה ולהכיר גם לאחרים. עדיין האלבום הסוחף והטוב ביותר שלו. גם כשמגיעים לצלילים הללו שוב ושוב הם עדיין מושכים פנימה.
9.
Craig Finn – I Need A New War
(2019)
הנה הנציג הכי טרי פה, עם אלבום השנה האחרון שלי נכון לעכשיו. האלבום I Need A New War של קרייג פין שרק לפני חודשיים סיים אצלי הכי גבוה בסיכום האחרון של העשור, זה של 2019. אלבום שנה מאוד מובהק אצלי שכתבתי עליו המון ממש לא מזמן ואני מרגיש שאין לי כ”כ משהו להוסיף או לכתוב עוד, כי לא עבר מספיק זמן כדי שמשהו ישתנה. אז ברשותכם\ן אני אעתיק לפה פשוט את הטקסט הארוך והאישי שמסביר מצוין למה הוא קיבל אצלי את התואר אלבום שנה:
סיפורים. אני אוהב לשמוע אותם, אני אוהב לספר אותם ואני נורא אוהב לאסוף כאלו. ועשיתי את זה המון לאורך העשור החולף. בין אם זה מגיע מחוויות מפתיעות, טיולים, פדיחות, צחוק או כאב, זה לא משנה. גם אם מגיעים ממשהו כביכול שלילי שקרה לך. הדבר הטוב, או ה-Silver Lining בכל דבר, תמיד יכול להוציא ממני “לפחות יהיה לי אחלה סיפור לספר”. וזה משהו שנשאר שלך לכל החיים.
אחד ממספרי הסיפורים הכי אהובים עלי בעולם המוזיקה תמיד היה קרייג פין. במשך המון שנים עם The Hold Steady ואפילו יותר כשהוא עובר למקום האינטימי שלו לבד בתור אמן סולו. בסיכום של 2012 כתבתי על אלבום הסולו הראשון שלו ומאז הוא שחרר שלושה אלבומים נוספים שיצרו טרילוגיה שיותר מלוכדת יחד. כזו שהוקלטה והופקה עם אותם מוזיקאים והסיפורים והדמויות בה משתלבים ונמצאים באותה האווירה ולפעמים אותם המקומות. זה התחיל ב-2015 עם Faith In The Future, המשיך עם We All Want The Same Things ב-2017 והושלם השנה עם I Need A New War. מה שמבחינתי הוא אלבום הסולו הטוב ביותר של קרייג והשיא לא רק של הטרילוגיה, אלא אחד הבולטים שלו בקריירה הכללית ובתור כותב, יוצר ומספר.
אלבומים טובים, אפילו נפלאים ומושלמים מוזיקלית, לא מספיקים כדי להיות מיוצגים אצלי פה בסיכומים, במיוחד במקום גבוה. הם תמיד צריכים לעשות לי משהו. צריך להיות לי איתם חיבור מיוחד, אישי, חזק, רגשי כלשהו. היו פה שנים שאלבום השנה שלי הוחלט ברגע האחרון, בגלל חיבור של תקופה ספציפית. היו פה גם לא מעט שנים בהן זה היה לי ברור מאוד מוקדם, כשאלבומים ליוו אותי תקופה ארוכה בצורה יוצאת דופן במהלך השנה. I Need A New War שייך לחלוטין לקבוצה השניה. אלבומים שהלכו איתי יד ביד למשך תקופה ארוכה וחשובה. מסוג האלבומים שאני אף פעם לא אגיד עליהם שהם הדבר הכי טוב שיצא השנה, כי הוא לא. אבל הוא לגמרי האלבום הכי טוב שיצא השנה בשבילי.
עם ה-Hold Steady קרייג פין בדרך כלל בונה את השירים והמילים על המוזיקה שמגיעה מהלהקה, כשהיא יותר הבסיס. בסולו הוא קודם כל כותב את המילים ובונה את המוזיקה מסביב, שיותר מלווה אותן. הליריקה היא העיקר ובולטת מאוד בטרילוגיה שציינתי. מבחינתי לשמוע אלבומי סולו של קרייג בלי איזה מעבר, קריאה או קליטה של הליריקה, מרגיש קצת בזבוז. בכל רצועה באלבום החדש היה לי לפחות משפט אחד או שניים, או פסקה אחת, או פיסת מילים שלמה שמרכיבה שיר שחדרו לי עמוק מתחת לעור, התחברו לרגשות והגיעו לחדרים הנסתרים ביותר ודפקו על הלב בזמן הנכון.
יותר מקודמיו, באלבום הנוכחי ניו-יורק מאוד מורגשת ומהווה את הרקע לדמויות שמרגישות תקועות איפשהו, עם עצמן או אותו הרקע והעיר. בין אם זה לרגע אחד או תקופה. אך יחד עם הבדידות שמשתקפת בכמה רצועות, יש גם חברים ועזרה ולא מעט רבדים אחרים שנורא התחברו אלי. במיוחד שני שירים ספציפיים באלבום שמגיעים אחד אחרי השני. הראשון שבהם הוא Grant at Galena. שיר שבהאזנה הראשונה גיליתי בו משהו שאני תמיד מאוד אוהב, שזה למצוא בשיר את שם האלבום ואז פתאום להבין את המשמעות האמיתית שלו ומה הוא מייצג. זה גם שיר שכדי להבין את המרכז והרפרנס שלו, כדאי לדעת עליו טיפה רקע.
יוליסס גרנט היה איש צבא מאוד מוכשר, כאילו נולד להיות פעיל במלחמה ולהוביל. הוא שירת בהצטיינות במלחמת מקסיקו-ארה”ב באמצע המאה ה-19 ואז כשנאלץ לפרוש, הוא חזר למשפחה שלו בגלינה, אילינוי. שם במשך שבע שנים הוא איבד את התשוקה שלו, חי בעוני, היה חייב כסף למלא אנשים והחיים לא ממש האירו לו פנים. ואז אחרי שבע שנים נפתחה מלחמת האזרחים. גרנט גויס שוב, עזב את גלינה וחזר לצבא, הוליך את הצפון לניצחון, בעקבות זה הפך לגנרל מוערך ולאחר מכן גם נבחר לנשיא ה-18 של ארה”ב.
הסיפור בשיר הוא על מישהו בימינו שעובר תקופה קשה בחיים. הוא מאחר בתשלומים, מכבים לו את החשמל בבית, הוא חייב ללכת לכל מקום כי אין לו כסף לתחבורה והוא בגדול בדיכאון או פשוט עובר תקופה לא משהו. כזו שבמהלכה הוא אומר לעצמו שהוא כמו שבע השנים של גרנט בגלינה ו-“I need a new war”. מחכה ל-“מלחמה” האישית שלו או הדבר המסוים שפתאום יוציא אותו מהתקופה הרעה ויגרום לו שוב לפרוח ולעמוד על הרגליים.
זה שיר מבריק לדעתי, שהוא גם עצוב וגם מכיל איזו תקווה, ומתקשר לי מאוד לשיר הכנראה יותר אופטימי שמגיע מיד אחריו. ל-Something To Hope For, שאם הייתי חייב לבחור שיר שנה, הוא ללא ספק הבחירה שלי. כנראה השיר ששמעתי הכי הרבה ב-2019 ואחד שהיה לי מקום מאוד גדול להיאחז בו. במהלך מספר רגעים בשנה האישית שלי, כשחשבתי על העתיד או מה קורה עם עצמי ולאן אני הולך, או כשהרגשתי תקוע, מלמלתי לעצמי “I’m just Grant at Galena” ואז הסתכלתי קדימה בקטע חיובי, שהזמן שלי עוד יגיע בדבר הזה שלא מצליח או הצד ההוא בחיים שלי שאני רוצה לשפר וכו’.
זו הגדולה מבחינתי של קרייג פין בתור כותב שירים גאוני. כי כל המקומות שהוא כותב עליהם, הדמויות והסיפורים, הם לחלוטין גם שלנו. ניו-יורק הופכת לעיר מסוימת שאני כרגע נמצא בה, אני רואה את עצמי בתור דמות כלשהי עם חיים אחרים לגמרי והרפרנסים או האזכורים הקטנים שמתגלים פתאום כמשהו הרבה יותר גדול ומשמעותי. רגעים משמעותיים כאלה בתוך שירים. כמו המחשבות שלי לכתוב את השם שלה ב-Magic Marker, כמו שני המשפטים האחרונים של Blankets שעפו לי ישר לפרצוף, או כמו ההתנשאות שהופכת ליופי היום-יומי של המבט מהצד בסיפור מאחורי Her With The Blues.
או כמו A Bathtub In The Kitchen. שיר שניו-יורק משתלטת עליו לגמרי, בתקופה מסוימת בה היא אוכלת אותך או גדולה עליך. משהו שכל עיר האמת יכולה לפעמים לעשות לך, בין אם אתה מחשיב אותה בית או רק מבקר בה. במהלך השיר חוזר המשפט “I can’t keep saying thank you” ובאחת השמיעות השנה לא יכולתי שלא לחשוב אותו משפט כלפי קרייג פין, שדרך הדמויות הללו וכל הטרילוגיה והאלבום הזה ספציפית, נתן לי איזה מפלט וכוח. לצעוד עוד צעד, לכתוב עוד מילה, לנגב עוד דמעה, להגשים עוד חלום, להעז לפנטז על מטרות שעוד לא הושגו ולחשוף עוד חתיכות של אמת, רצונות ורגשות מול אנשים ספציפיים. כן, סיפורים ושירים יגרמו לך לפעמים לעשות את זה.
אני זוכר במדויק את הרגע בו ידעתי ש-I Need A New War יהיה אלבום השנה שלי. הייתי אז בעיר כזו כמו בשירים של קרייג והלכתי בה לבד עם אוזניות ומחשבות, כמו אחת הדמויות שלו. זה היה בחודש יולי, בלונדון. המקום שאני מכיר כ”כ טוב, שבמיוחד בעשור האחרון הפך לבית השני המובהק שלי, עם אין-ספור גיחות להופעות, חברים וחלומות. האזנתי לאלבום עם הרחובות והאנשים שחולפים לידי וכל מה ששמעתי היו השירים והמילים שלהם, בלי ששום דבר אחר יחדור דרכם. למרות שהייתי בין הופעות מדהימות, בעיר שאני מרגיש בה הכי נוח, בדרך לעוד חוויות שחיכיתי להן ופגישות עם חברים אהובים, עדיין איכשהו הרגשתי בודד. ואז זה פגע. כל הרבדים של האלבום שקעו פי מיליון ולא היה לי ספק.
שלושה חודשים לאחר מכן, באותה העיר, השירים האלה עזבו את האוזניות, הרחובות והדמיון, נעמדו מולי הכי קרוב שאפשר וראיתי אותם קמים לתחייה בהופעת סולו של קרייג. אלו היו מהרגעים הכי יפים שלי השנה. מהרגעים בהם הבדידות מתפוגגת והופכת לאנרגיה וכוח שממשיכים איתך הלאה. בסוף ההופעה סיפרתי על זה קצת לקרייג כשדיברנו ליד הדוכן Merch בזמן שהוא חתם לאנשים על דברים. בדיוק קניתי את ספר הליריקה שלו שמכסה את כל השירים בתקופת הטרילוגיה של 2015 עד 2019.
ההופעה נערכה יממה אחרי יום ההולדת שלי וציינתי את זה לקרייג גם כן. ביקשתי ממנו לחתום על שני הדפים בספר שמרכיבים את המילים של Something To Hope For. פשוט הרגיש לי כ”כ נכון. הוא חתם עם הקדשה אישית שכללה גם איחול ליום ההולדת יחד עם האיחול הקבוע שלו – “Stay positive”. כזה שהעלה חיוך והגיע בול בזמן כדי להשפיע עלי באופן שלא היה לו מושג ממנו. הכל יחד היה לי מן חותמת מושלמת לכל החודשים השנה בהם ביליתי עם השירים שלו. באלבום או בלייב.
עם I Need A New War קרייג פין נעל באופן מבריק טרילוגיה אישית שלו, סגר איתה שנה וחתם גם עשור שלם שלי. עשור מלא בסיפורים ואירועים שאולי ימלאו יום אחד דפים ריקים משל עצמי. האלבום הזה היה לי פרק אחרון מושלם וסוג-של מראה שהגיעה בול בזמן. כזו ששיקפה דמיון עם מציאות, הראתה דברים יותר בבהירות ועשתה זאת דרך מילים, תחכום וסיפורים של אחרים. כאלו שיכולים להיות גם שלי ואולי הם בעצם מובילים לאיזה אפילוג שמשאיר איתי המשך בלתי ידוע שיקבל פרק חדש ומסעיר בעשור הבא שבפתח.
בין אם זה פרק נעילה או לא, קרייג והאלבום הזה גרמו לסיפור האישי שלי לקבל חיים חדשים השנה והם עשו זאת עם המון רגש, מילים, לב, עצב, יופי, בדידות וגם לא מעט תקווה.
Something To Hope For
Grant At Galena
8.
Aimee Mann – Mental Illness
(2017)
הנה עוד אלבום שנה, הפעם זה שסיים אצלי הכי גבוה ב-2017. הוא שייך לאיימי מאן וקוראים לו Mental Illness. זה אלבום שהגיע אלי בול בזמן. מעבר לטיבו המוזיקלי המופלא (בשבילי הדבר הכי טוב שאיימי מאן שחררה בקריירה), הוא גם פשוט התחבר אלי ברמה אישית ממש גבוהה. הוא יצא בתקופה שממש הייתי צריך משהו להיאחז בו, או יופי להישען עליו. השירים שלו עטפו אותי בול בזמן והמשיכו לעשות זאת עד שהשנה ההיא הסתיימה.
איימי מאן היתה העוגן שלי ב-2017 ו-Mental Illness היה סוג-של תרופה. עם מרשם שהיה אצלי בכיס כל הזמן. כזה שחזרתי איתו לבדידות המרוחקת של Goose Snow Cone, למחשבות של Stuck in the Past, ליופי המהפנט של You Never Loved Me, להמשכיות של Good For Me, להבנה של Knock It Off, לשיר קטן-גדול כמו Lies of Summer ועד לחיבור החזק של Simple Fix. כזה שאיימי היתה בשבילי במהלך רוב 2017.
כי כמו שכתבתי בזמנו, Mental Illness הוא כבר לא רק אלבום בשבילי. הוא חותמת של תקופה. והוא כנראה יישאר מסוג האלבומים שבהאזנות עתידיות שלהם המחשבות והתחושות של השנה ההיא יגיעו איתן. מושרשות כבר עמוק בתוך השירים והמילים. עם איזה מבט אחורה, אולי קודר, אולי שמח. כנראה משהו עם שניהם יחד. כזה שבטוח יהיה עטוף בחיבוק מוזיקלי גדול של איימי מאן. בדיוק כמו זה שהיא הביאה לי כשהייתי צריך אותו. בדיוק כמו זה שעדיין עושה לי כ”כ טוב.
Simple Fix
You Never Loved Me
7.
Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill
(2012)
ניל יאנג שחרר לא פחות מתשעה אלבומי אולפן חדשים בעשור החולף. וזה עוד בלי להחשיב את כל הוצאות הארכיון וכדומה. חלק נכבד מהאלבומים הללו לא הלהיב אותי ברמות יוצאות דופן, אבל זה גם חלק מהסיבה למה אני כ”כ אוהב את יאנג. כי הוא תמיד עושה מה שבא לו, בין אם אני מתחבר לזה או לא. ובלייב בכל מקרה הוא תמיד מדהים. בשנה שעברה למשל התלהבתי ממש כשקרייזי הורס חזרו להקליט אלבום, בליין-אפ החדש עם נילס לופגרן שהחליף את פונצ’ו. אבל האלבום בסופו של דבר לא עשה לי מה שרציתי שיעשה.
אותו הדבר שציפיתי לו מאלבום של יאנג עם והסוסים, דווקא כן הגיע ובענק בשנת 2012. הם שחררו שני אלבומים באותה השנה; Americana המגניב והמהנה ולצידו את Psychedelic Pill. האלבום שבסוף אותה שנה סיים אצלי במקום השני בסיכום. זה לא רק האלבום הכי טוב לדעתי שיאנג שחרר בעשור הזה, אלא גם בכל שנות האלפיים וידורג אצלי די גבוה גם בדיסקוגרפיה הכללית שלו. הגלולה הפסיכדלית הביאה לי בזמנו כל מה שרציתי מהוצאה חדשה עם קרייזי הורס. את הרוקנ’רול החופשי, הג’אמים המלוכלכים והסאונד שגרם לי להתאהב בשיתוף הפעולה הזה גם באלבומים הקלאסים הישנים שלהם.
זה גם אלבום ששבר כמה שיאים בדיסקוגרפיה של ניל. למשל אלבום האולפן הכפול הראשון של יאנג אי פעם. כמובן שגם הכי ארוך. בנוסף הוא נפתח הכי ניל יאנגי שיש, עם השיר הכי ארוך בקטלוג שלו בדמות 27 הדקות המרהיבות של Driftin’ Back (שעקף בזמנו את 18 הדקות של Ordinary People). בנוסף יש בו עוד שני שירים שמגיעים כל אחד ל-16 דקות. כאלו שמייצגים נהדר את אותו הלכלוך והגיטרות והסאונד האהוב של יאנג והסוסים. במיוחד Ramada Inn שבשבילי הוא עדיין השיר הממש גדול האחרון שניל שחרר והיה לי קלאסיקה מיידית. כל האלבום הזה עדיין עומד אצלי בשורה אחת עם לא מעט קלאסיקות אחרות של יאנג, לא רק עם קרייזי הורס, אלא בכלל בדיסקוגרפיה הארוכה.
Ramada Inn
She’s Always Dancing
6.
The Sadies – Darker Circles
(2010)
הממתק הכי גדול לדעתי שכתבתי עליו בסיכום הראשון בבלוג, היה Darker Circles של The Sadies. מההרכבים היותר אהובים עלי, שגם ביקרו עם אלבומים עתידיים אצלי. אך מה שנשאר האלבום הכי טוב שלהם לדעתי הוא הנציג פה שסיים במקום השני בסיכום 2010 ואם הייתי עורך את אותו סיכום כיום, הוא היה מסיים ראשון. להרכב הקנדי המופלא הזה הגעתי בזמנו בגלל גארי לוריס מה-Jayhawks שהפיק את האלבום ותפס אותי ולא עזב כבר עשר שנים.
האלטרנטיב קאנטרי הפסיכדלי של ה-Sadies נשמע פה באופן מושלם ועד היום הוא מכיל כמה מהשירים הכי אהובים עלי שלהם. כמו Tell Her What I Said שמצליח תמיד לגעת בי ברגש הנכון, או Cut Corners ואיתם השיר שמאז 2010 אני מסיים אותו כל שנה – Another Year Again. עם הצלילים המדבקים, המעברים, שינויי הסאונד והמלודיות הלוכדות, Darker Circles מייצג הכי בשלמות את הלהקה הזו. עם גיטרות מחשמלות ושירים מהודקים ויפים אחד-אחד. כאלו שכבר עשר שנים לא איבדו עשירית אחוז מהיופי והקסם שלהם. ההפך אפילו. הם רק השתבחו עם השנים וההאזנות החוזרות שלי אליהם כל פעם. אלבום פצצה. תמיד.
Another Year Again
Tell Her What I Said
5.
Gillian Welch – The Harrow & The Harvest
(2011)
קופצים שנה קדימה ובמקום החמישי של סיכום העשור האישי שלי אנחנו פוגשים את אחד הקולות הנשיים האהובים עלי בעולם. זה של גיליאן וולש. זה ששחרר את The Harrow & The Harvest. אלבום השנה שלי 2011. זה גם היה אלבום הקאמבק של השנה שלי דאז, כי הוא הגיע שמונה שנים לאחר קודמו. היתה ציפיה עצומה והאלבום הזה עלה על כולה. לא רק עלה, אלא רמס בקול גדול. זה אלבום שמציג את גיליאן במיטבה. עם הכתיבה השורשית המדהימה ורצועות פולק שנוצרו בדרך הכי פשוטה ונשמעות הכי מושלם והכי קסום שאפשר.
לגיליאן (עם הגיבוי של השותף הקבוע דייב רולינגס) יש את היכולת לגעת אצלי ברגשות שלא חשבתי אפילו שקיימים לפני שהכרתי אותה. עד היום ההופעה שלה בסוף אותה שנה ב-Paradiso נחשבת כאחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי. במיוחד כשראיתי אותה מבצעת את כל האלבום הזה חוץ משיר אחד. ואגב שירים, שניים מפה הם גם לגמרי מועמדים לשירי העשור שלי. הראשון הוא The Way It Will Be המהפנט, שכל המילים שלו פוגעות אצלי בול בעצבים ואפילו תיארו לי בול מחשבות ורגשות. שיר כל כך קרוב לליבי…ולצידו Tennessee שמעיף אותי כל שמיעה למחוזות אחרים בראש שלי והוא גם כולל את ציטוט השנה שלי ל-2011 שכמובן עדיין מצמרר אותי ומובן גם כיום:
But of all the little ways I’ve found to hurt myself“
“Well you might be my favorite one of all
גיליאן וולש לא צריכה יותר מהקול והמילים שלה בתוספת גיטרה אקוסטית או באנג’ו כדי לתפוס אותי עם הפולק השורשי שלה כפי שלא הרבה אמנים מצליחים. היא עשתה זאת בענק עם The Harrow & The Harvest, שנכון לכתיבת שורות אלו הוא עדיין לצערי אלבום הסולו האחרון שלה. עברו כבר תשע שנים מאז שיצא, תקופה שבה היא רק שיתפה פעולה באלבומים של החצי השני שלה, דייב רולינגס. מקווה שהיא תוציא עוד אחד. כזה שהציפיה אליו כבר שוב הרקיעה שחקים. אבל אם הוא יכיל אפילו חצי מהיופי של The Harrow & The Harvest אני כנראה אהיה מסופק.
4.
Chris Robinson Brotherhood – Big Moon Ritual
(2012)
בתחילת העשור החולף כריס רובינסון הקים את ה-CRB ובשנה האחרונה של העשור ההרכב סיים את דרכו. זה קרה עם המוות המצער בשנה שעברה של ניל קאסל. מה שחתם כמעט בדיוק עשור של פעילות, אין-ספור הופעות ושישה אלבומי אולפן, שכולם ביקרו אצלי בסיכומי שנה לאורך העשור. אבל האלבום שתמיד היה מעל כולם נשאר הבכורה של ההרכב, Big Moon Ritual, שהיה גם אלבום השנה שלי 2012.
זה אלבום שהביא ל כל מה שרציתי מההרכב הטרי-דאז של כריס. יש בו שבעה קטעים בלבד. כולם ארוכים ומייצגים הכי טוב את הסאונד של הלהקה הזו. עם הרוק הפסיכדלי, החלומי והקוסמי שלהם. ראיתי אותם רק פעם אחת בלייב, בג’קסון מיסיסיפי ב-2014. זו היתה הופעה נפלאה וגם הפעם היחידה בה פגשתי את ניל קאסל. מי שללא ספק היה הנשק הסודי של ה-Chris Robinson Brotherhood (והאמת גם בערך כל הרכב אחר שנטל בו חלק).
כשאני מאזין לאלבום הזה כיום הוא עדיין נשמע כמו מקשה אחת, מהודקת ושלמה. שירים כמו Reflections On A Broken Mirror, Star Or A Stone ו-Beware עדיין עושים לי את אותם הדברים כפי שעשו ב-2012. עדיין מרהיבים עם הבניה שלהם, השינויים ותחילת המסע שהם מייצגים. מסע מוזיקלי של להקה שחרשה את אמריקה לאורך עשור של פעילות ונעצרה עם מוות מפתיע. נקודת הזינוק שלהם אבל תמיד תישאר בשבילי מושלמת, עם כל הכוכבים והצלילים באלבום הבכורה הזה והגיטרה של ניל קאסל, הרבה לפני שמישהו חשב שהוא מסוגל להעלות את עצמו אל אותם הכוכבים ולא לחזור לעולם.
Star Or A Stone
Reflections On A Broken Mirror
2+3.
The Moondoggies – Adios I’m A Ghost
(2013)
The Moondoggies – A Love Sleeps Deep
(2018)
היה לי קשה ממש להחליט מי מקבל איזה מיקום פה, אז שמתי את שני האלבומים הללו יחד במקומות 3 ו-2. על ה-Moondoggies כתבתי לראשונה פה בבלוג בשנת 2010, שנה שבסופה אלבומם השני היה אצלי גם בסיכום שלה. ואז ב-2013 כתבתי על אלבומם השלישי, Adios I’m A Ghost, שהגיע למקום השני בסיכום של 2013. והוא היה גם מסיים אצלי ראשון דאז אם לא היה לי אלבום שנה כ”כ מובהק ואישי באותה שנה. קצת לא היתה לו תחרות.
עם “Adios” הלהקה סחפה אותי לחלוטין באלבום מלודי למופת, עם התקדמות מוזיקלית מאוד בולטת ואחידה. מהאלבומים הללו שציינתי פה קודם ששמחתי נורא לכתוב עליהם, להכיר לאחרים ולתת להם במה. יש בו שירים כ”כ קליטים ויפים וכל האזנה אליו נתנה לי כיף מחודש והרגשה של חופש. שירים כמו Back To The Beginning שאהוב עלי כ”כ גם כיום. מאלו שמייצגים היטב את המוזיקה והסאונד של האלבום. לא מסובכים, לא גרנדיוזים, לא משהו באמת מיוחד. אבל עשויים בול כמו שצריך. אלבום שהוא חתיכת זהב שאני תמיד שמח שמישהו מוצא באיזה מכרה מוזיקלי ענק.
אחרי “Adios” ה-Moondoggies די ירדו מתחת לראדר. אבל חמש שנים לאחר מכן הם חזרו ובענק. זה קרה עם אלבומם הרביעי A Love Sleeps Deep שהפעם טיפס מקום אחד גבוה יותר וזכה בתואר אלבום השנה שלי ל-2018. הם עשו איתו קפיצת מדרגה נוספת שלא חשבתי שאני אתחבר אליה ואתלהב ממנה לפחות באותה מידה כמו האלבום הקודם. אבל זה קרה. עם עוד כמות של שירים שכ”כ קל להיבלע בתוכם ולהיסחף איתם הלאה. וזה בדיוק מה שהאלבום הזה עשה. הוא תפס אותי חזק על ההתחלה וסירב לעזוב.
יש בו רצועות ארוכות יותר, עם פזילות יותר ברורות לרוקנ’רול פסיכדלי ומרחף שעשו לי את זה בענק. אבל עם זאת עדיין משאיר את הלהקה על הקרקע. זו שכ”כ סחפה אותי גם ב-2013. אני רואה באלבום הזה את כל היופי שקודמו הכיל, יחד עם תוספת סאונד חדשה ומרהיבה עליו, מה שגרם לי להתאהב שוב או מחדש באותה הלהקה שנמצאת לצידי ובדפי הבלוג הזה כבר מעל עשור. אותו עשור בו בחצי הראשון שלו ה-Moondoggies נכנסו לי ללב ובחזרה שלהם בחצי השני שלו הם לחלוטין פתחו לי את הראש.
Back to the Beginning
A Lot to Give
Easy Coming
(Underground (A Love Sleeps Deep
1.
Jason Isbell – Southeastern
(2013)
אלבום הסולו הרביעי של ג’ייסון איזבל, זה שהזניק לו את הקריירה, זה שהקליט אחרי שיצא מגמילה וזה ששינה לו את החיים, היה ועודנו אחד האלבומים שהכי מחוברים אלי בעולם. כשכתבתי עליו טקסט מאוד אישי בסיכום של 2013, בו הוא היה אחד מאלבומי השנה הכי מובהקים וברורים שלי בעשור שלם של סיכומים, סיפרתי על אותו חיבור ואיך הוא הגיע אלי בול בזמן וליווה תקופה מטורפת ורגשית של פרידה וכאב. ציינתי כבר שם את כל הסיבות למה והיה די ברור מדוע הוא נבחר לאלבום שנה שלי. כשהתחלתי לחשוב על סיכום העשור הנוכחי כמובן שמיד עלתה השאלה העצמית “אבל האם יש לי אלבום עשור?”. והאמת? תוך שניה ידעתי את התשובה וגם למה.
אני יכול לכתוב פה שוב עד כמה הכתיבה של איזבל ב-Southeastern אישית ומבריקה. בשביל זה אבל אפשר פשוט לחזור לאותו סיכום של 2013 ולקרוא. הסיבה שהוא גם פה במקום הראשון, היא בגלל שהוא המשיך ללוות אותי נורא חזק לא רק באותה השנה, אלא בכל השנים אחריה עד לסיום העשור הזה. עברתי עם המוזיקה של האלבום מסעות רגשיים גדולים בזמנו, אבל מה שהופך אותו לאלבום Timeless מבחינתי היא הסיבה שהמסעות והחיבורים לשירים שלו המשיכו בענק גם הרבה אחר כך, מבלי לאבד שום רגש, חיבור, קסם והרגשה. זה אפילו רק הלך והתעצם עם חלק מהשירים.
ב-2013 כתבתי על מה שחוויתי איתו בשנה שיצא. אך את רוב מה שעברתי איתו בשנים הבאות די השארתי עם עצמי. איך ב-2014 ראיתי את ג’ייסון ו-The 400 Unit מבצעים את כל האלבום בלייב לפי הסדר ב-Ryman האגדי בנאשוויל. בפעם הראשונה והיחידה שאיזבל עשה זאת, וזה היה כל כך יפה עם הרגשה של סגירת מעגל. גם שלו וגם קצת שלי. איך ב-2016 אחרי המוות של לימור מסרטן השיר Elephant (שאהבתי והתרגשתי ממנו ברמות עוד לפני כן) קיבל אצלי חיים חדשים לגמרי. חיים שהגיעו ממוות. איך הוא הוחתם ותמיד יישאר השיר שלה ואיך ב-2017 ראיתי את איזבל מבצע אותו לראשונה בלייב אחרי שהיא נפטרה וזה היה רגע שלא אשכח בחיים.
איך ב-2018 עד היום Traveling Alone ממשיך להיות איתי עוד יותר קרוב ומורגש במסעות בחו”ל ורק נדבק לי לורידים, למחשבות וללב יותר ויותר. ואיך שיר כמו Yvette יישאר לעד עוצמתי באותה מידה והנושא הכואב שהוא מדבר עליו. ואיך Different Days ו-Relatively Easy הפכו הרבה יותר מובנים ככל שהשנים חולפות. איך Live Oak כנראה יישאר לעד שיר פולקי על-זמני או בלדת רצח שתוערך אולי הרבה יותר עם כמה עשורים עליה. איך המשפט ההוא של “?Did we leave our love behind” ב-Flying Over Water עדיין מהדהד בראש וגורם לי לאיזו כמיהה ומחשבות נוספות כשאני על מטוס או בשדות תעופה.
ואיך בכל שבע השנים שחלפו מאז ש-Southeastern יצא, אני רק יותר ויותר עומד מאחורי המסקנה שבעוד עשרים-שלושים שנה אנשים יגלו את האלבום הזה כמו שמאזינים כיום מגלים לראשונה את GP של גראם פרסונס, או את האלבומים הראשונים של ג’ון פריין וגיא קלארק. או כמו לגלות לראשונה את ניק דרייק, או פרד ניל, טאונס ואן זאנדט וטרובאדורים קלאסים אחרים. בניגוד לכמה מהם, אני מקווה שאיזבל יישאר איתנו הרבה שנים ועד גיל מאוד מבוגר. אבל בלי קשר זה אלבום שעם השנים יהפוך מבחינתי לקלאסיקה ופנינה מטורפת של כתיבה, תחכום ויופי מאחד היוצרים הכי מוכשרים בסביבה כיום.
בשבילי הפנינה הזו ששמה Southeastern כבר הפכה לקלאסיקה מזמן. קלאסיקה אישית שמוערכת הכי הרבה אצלי בפנים. איפה שזה הכי חשוב. דופקת תמיד על כל החדרים של הלב ונמצאת שם כל הזמן כדי להזכיר, להוריד דמעה, להבין, לחזק ולתת גם איזה כוח להסתכל קדימה. ולפעמים פשוט לשבת וליהנות שוב מהיופי, הכישרון והמילים שהאלבום הזה תמיד יכיל ושאיזבל תמיד יגיש לי בלחיצת פליי אחת.
Elephant
Flying Over Water
Traveling Alone
And I know every town worth passing through”
“?But what good does knowing do with no one to show it to
רגע, זה עוד לא נגמר. מצורף פה למטה גם פלייליסט מטורף של 150 שירי העשור שלי (לפחות לרגע זה), עם נציגים מכל האלבומים שהיו פה בסיכום בנוסף לאהובים אחרים שהאלבומים שלהם לא נכנסו לרשימה. כדאי להאזין על שאפל, כי זה לא מסודר לפי משהו מיוחד, רק לפי השנים בסדר עולה. שיהיה עשור חדש ומוצלח לכולכן\ם, עם מלא מלא מוזיקה לנשמה.
שירי העשור, Enjoy: