ספיישל Second Helping

חודשיים בלבד אחרי יציאת אלבום הבכורה, Lynyrd Skynyrd כבר התחילו להקליט שירים נוספים לפולו-אפ שלו. כשהם על גל הצלחה של תחילת הדרך, עם הפקה נוספת של אל קופר ומתקפת שלוש הגיטרות של רוזינגטון-קולינס-קינג, הם גיבשו את השירים שיצרו את Second Helping, אלבומם השני שיציין השבוע 50 שנה ליציאתו.

אלבום שנפתח עם הלהיט הגדול של סקינרד, שהיה התשובה של רוני ואן זאנט ל-Southern Man ו-Alabama של ניל יאנג. עם רצון להראות את הצד הטוב והלא גזעני של הדרום. כזה שהרבה חשבו שפתח יריבות עם יאנג, אבל כזו שלמעשה הייתה רק במוזיקה, לצד המון אהדה והערכה בין שני המוזיקאים.

לינרד סקינרד Second Helping

אבל Second Helping הוא ממש לא רק הלהיט ההוא. זה אחד מאלבומי הרוק הדרומי הטובים של הסבנטיז ובכלל, הרבה בגלל כל מה שהגיע אחריו. עם כמעט 7 הדקות המופלאות של I Need You, מהבלאדות הדרומיות היותר בלתי מוערכות של סקינרד מבחינתי. עם הסאונד הקלאסי שלהם ב-Don’t Ask Me No Questions ו-Workin’ For MCA שהגיעו עם ההצלחה והסיפורים האישיים של ההרכב. עם. כל ה-Swamp/Boogie/Rock של The Needle and the Spoon והיופי בהגשה והסיפור של The Ballad of Curtis Loew.

כל זה יחד עם הקלידים האדירים של בילי פאוול ואותו הקול של המנהיג רוני ואן זאנט, בנוסף לסאונד הגיטרות המוכר והקליט. אלו שגם מסיימים את האלבום עם הקאבר הענק ל-Call Me The Breeze של ג’יי ג’יי קייל, שסקינרד הפכו מקאנטרי-רוק רך לפצצה של חשמל מהביצות של ג’קסונוויל, פלורידה, באחד מהקאברים הכי טובים לדעתי שנוצרו. יובל שנים אחרי יציאתו, זה אלבום שנשמע טרי ומצוין.





ספיישל 40 שנה ל-Reckoning

אחרי הצלחת אלבום הבכורה, R.E.M המשיכו מיד לבסס את מעמדם כאחד ההרכבים האלטרנטיביים החדשים הטובים בסביבה. עם שורה ארוכה של שירים טריים (שהיו אופציה גם לאלבום כפול) הם הקליטו בזמן קצר את הפולו-אפ של Murmur. הפעם אף יותר משופשפים באולפן ועם איזה שינוי והתקדמות בכתיבה ומלודיות.

התוצאה הייתה Reckoning, ששוחרר בדיוק היום לפני 40 שנה. האלבום השני הנהדר שהוליד שירי R.E.M קלאסים כמו “So. Central Rain” ו-“Pretty Persuation”, יחד עם הרגש האישי של “Camera”, הסאונד החזק האחר של “Seven Chinese Bros” ו-“Rockville” ושאר הקטעים שהרכיבו פולו-אפ מצוין בדרך למעלה של R.E.M לאורך שנות השמונים.

R.E.M. Reckoning

לכבוד יום הולדת 40 לאלבום, אני והחבר שלומי צ’רקה נפגשנו שוב להמשך סדרת R.E.M שלנו. הפעם עם שעתיים שהוקדשו ל-Reckoning וכל הסיפורים, קטעים נדירים, חיבורים אישיים והמוזיקה של הלהקה ב-1984 מסביב לאלבום השני שלהם, בדיוק ארבעה עשורים לאחר שיצא לאוויר העולם.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ופה למטה. בהמשך קישורים לשאר הספיישלים בסדרה.

פלייליסט:



ספיישל 20 שנה ל-Almost Killed Me

זה היה בסביבות 2005/2006, כשנכנסתי ממש חזק לדרייב ביי טאקרס. מספר פעמים בזמן שיחות עם חברים מהקהילה בפורומים, שאלו אותי – “Are you into The Hold Steady too?”בפעמים הראשונות התשובה שלי הייתה לא, אבל אני כנראה צריך. במיוחד בשיחות על שתי הקהילות של הלהקות והמוזיקה שהיא די שונה, אבל יש בה משהו מדבק משותף.

כשהלכתי סוף סוף לבדוק איך נשמעים הצלילים מאחורי השם שנזרק אליי במשך תקופה, ההולד סטדי בדיוק שחררו את האלבום הרביעי שלהם, Stay Positive. אבל רציתי להתחיל מההתחלה. אז קניתי את האלבום ההוא שאפילו לא ידעתי בהתחלה את שמו, כי לא היה כתוב על העטיפה. אותה עטיפה של קולאז’ מסקרן שנראה שלקוח מאיזה לילה מטורף של מוזיקה, שתייה ומפגשים. מהלילות שמדברים עליהם שנים אחר כך.

החלטתי ללחוץ פליי לראשונה באמצע הליכה ארוכה למסיבת יום הולדת של אחי. הקול של קרייג פין החל להוביל אותי דרך העשורים האחרונים עד לנקודת ה-Meta העצמית והקמת הלהקה שאני בדיוק שומע. ואז הגיע פיצוץ הגיטרות והריפים של טד קובלר שהוביל לחשמל של The Swish, לטירוף של Most People Are DJ’s, מהשירים שהקדימו את זמנם, היופי של Certain Songs עם המיט לוף והבילי ג’ואל ואחד המשפטים הראשונים של ההולד סטדי שדיבר לי ישר ללב:
“Certain songs they get so scratched into our souls”.


ספיישל 50 שנה ל-Radio City

אחרי שאלבום הבכורה שלהם לא זכה למספיק חשיפה והצלחה, חברי Big Star איבדו בסוף 1972 את כריס בל, שעזב את הלהקה עם האכזבה והידרדרות מצבו האישי. אבל הטריו של אלכס צ’ילטון, ג’ודי סטיבנס ואנדי האמיל המשיכו הלאה, עם כתיבת שירים והקלטות. כש-1973 דפקה על הדלת, כבר היו להם מספר שירים חדשים, אותם ביצעו בהופעות והקליטו בסשנים.

בחודש מאי של אותה שנה נערך גם כנס עיתונאי הרוק בממפיס, בו הופיעו, ואחריו קיבלו קצת חשיפה שהיו זקוקים לה. במהלך אותה שנה, בזמן שכריס בל עובד רחוק על מוזיקה משלו, הם גיבשו עם המפיק ג’ון פריי את השירים שבסופו של דבר יבנו את אלבומם השני. האלבום Radio City ששוחרר בפברואר 1974.

ספיישל Radio City ביג סטאר

כמו קודמו, גם הוא לא נתן להם בזמן אמת את רמת ההכרה וההצלחה שבאמת הגיעה להם, וביסס את עצמו כאוצר מוזיקלי, אלבום קלאסי ומשפיע רק שנים אחר כך. לציון 50 שנה ליציאתו, שידרתי ספיישל לאחד האלבומים הכי ראויים לכזה פוקוס, עם שעתיים שהוקדשו ליובל שנים ל-Radio City. הפולו-אפ הנפלא ל-Number One Record, אלבום פאוור-פופ מושלם ותוצר משובח נוסף מבית היוצר של ביג סטאר, מהלהקות הכי Underrated בהיסטוריה.

האזינו באתר הקצה וגם כאן:


פלייליסט:





ספיישל Planet Waves

את שנת 1974 בוב דילן פתח עם לייבל חדש אחרי שעזב את קולומביה רקורדס, ועם אלבום וסיבוב הופעות חדשים שיחזירו אותו לשיתוף פעולה צמוד ומוצלח עם The Band. לאלבום קוראים Planet Waves, ששוחרר היום לפני 50 שנה.

אלבום מצוין עם חברי The Band, שהחזיר את דילן לרמת כתיבה ויצירה של סינגר-סונגרייטר קלאסי, שנעדרה ממנו קצת באלבומים קודמים. מבחינתי האישית זה אחד האלבומים היותר Underrated של דילן בקריירה ושמחתי להקדיש ספיישל של שעתיים לו ולסיבוב ההופעות של 74′ של בוב ודה בנד. עם הסיפורים, חיבורים אישיים, מחשבות וקטעי הלייב מאותה התקופה.

בוב דילן Planet Waves

ניתן להאזין באתר הקצה ופה למטה (בצירוף בסוף עם כל הספיישלים הקודמים שהקדשתי לדילן):

פלייליסט:



ספיישל The Times They’re A-Changin

ארבעה חודשים בלבד אחרי שסיים להקליט את אלבומו השני, בוב דילן כבר התחיל את הסשנים לאלבום הבא. עם ההפקה של טום וילסון, שירים מקוריים בלבד וסגנון ומבט הרבה יותר רציניים, דילן התיישב להקליט בניו יורק את מה שיהפוך ל-The Times They’re A-Changin. אחד משני אלבומים ששחרר ב-1964 וזה שיבסס אותו סופית כקול של דור.

בוב דילן The TImes

עם שירים מחאתיים, פואטיים, רומנטים וקודרים. עם אי-צדק, טרגדיות מהמציאות, אמונה וגם לב שבור וגעגוע, דילן שחרר לעולם בינואר 64′ את אחד מאלבומיו הקלאסים שעד היום עומד בתור אחד מאלבומי הפולק הטובים והחזקים שנכתבו. לציון 60 שנה ליציאתו, הקדשתי לו בספיישל של שעתיים. בהמשך ישיר לספיישל של The Freewheelin ששידרתי בשנה שעברה. עם הסיפורים, החיבורים האישיים והשירים שנשארו רלוונטיים גם שישה עשורים לאחר מכן.

האזינו באתר הקצה ופה למטה, יחד עם ספיישלים נוספים שהקדשתי לדילן בעבר:

פלייליסט:

ספיישל Grievous Angel

אחרי שחרור אלבום הסולו הראשון שלו, GP, בתחילת 1973, גראם פרסונס גיבה אותו בהופעות בחודשים לאחר מכן, ובאותו הזמן כבר עבד על שורה של שירים חדשים לאלבומו הבא. בקיץ של אותה שנה נערכו הסשנים להקלטת אותו אלבום שני. אלבום שימשיך את החיבור ההרמוני המושלם עם אמילו האריס ואת הקאנטרי-רוק הקוסמי שהוא הביא לשיאו.

אבל פרסונס לא זכה לראות את אלבומו השני, Grievous Angel, יוצא לעולם. כי בספטמבר של 1973 הוא בעצמו עזב את העולם הזה, מוקדם מאוד, בגיל 26. ארבעה חודשים לאחר מותו, Grievous Angel יצא בינואר 1974. עם השירים האחרונים שעבד עליהם ועם המון יופי מוזיקלי שהשאיר אחריו ומורשת שעוד תשפיע על כ”כ הרבה אמנים, שנים אחר כך.

גראם פרסונס Grievous Angel

לציון 50 שנה החודש ליציאתו, הקדשתי ספיישל של שעתיים ל-Grievous Angel. כזה שנועל את שורת הספיישלים שלי על פרסונס והתחנות השונות בקריירה הקצרה והמופלאה שלו. עם אחד מאלבומי פוסט המוות הטובים ביותר אי פעם מבחינתי. ניתן להאזין באתר הקצה ופה למטה:

פלייליסט:



אלבומי השנה 2023

סיכום שנה, הקדמה:

זה פרסום הסיכום הכי מוזר שהיה, כי מאז השבת הארורה ההיא, חגיגות של סיכומי שנה נראו משהו שולי וכזה שעבר לי בראש גם מה לעשות איתו. האם אנשים רוצים את זה השנה? האם זה מתאים בכלל? הגעתי למסקנה שצריך. ואפילו אם לא למי שיקראו פה ויאזינו, גם בשבילי. התחלתי לעבוד על הסיכום יחסית מאוחר השנה, אחרי השוק של ה-7.10 והכתיבה נתנה לי קצת משהו להתרכז בו בתקופה הנוראית ועם מה שקורה כאן מסביבנו.

שנת 2023 של לפני אוקטובר הייתה שנה מוזיקלית פשוט מעולה. היה לי ממש קשה לצמצם ל-50 אלבומי השנה שלי. אהבתי השנה עוד המון מעבר. אבל כרגיל, אלו שנכנסו לכאן הם הכי מתאימים לי בתקופה הנוכחית ומייצגים חיבורים אישיים. כמובן שהאירועים של השבת ההיא והתקופה הנוכחית בארץ נוכחים פה גם ואני מתייחס להכל, בערבוב הזה של המוזיקה והמציאות.

אז כרגיל, מציג פה את 50 אלבומי השנה, עם הטקסטים, הלינקים, השירים והחיבורים האלה שלי שאני תמיד משתף וחושף. כאלו שמסבירים אולי למה שמות, צלילים ומילים נכנסו לרשימה. בסוף גם פלייליסט בספוטיפיי עם נציגים מכולם.

לפני שצוללים, מוזמנות/ים לבדוק גם את הסיכומים המושקעים המקדימים בבלוג, עם הקאברים של השנה שלי, הופעות השנה, וגם ההוצאות המיוחדות של השנה. במשך כל הזנה מוזמנים/ות גם לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, עם עדכונים יומיים על מלא מוזיקה. כמו כן בקרו גם בדף השדרן שלי ברדיו הקצה, לכל התכניות והספיישלים שאני משדר בתחנה.

ואם אתם/ן חושבים וחושבות שיש עוד אנשים וחברים שישמחו לגלות את הסיכום הזה, אז גם אני אשמח אם תשתפו אותו ותובילו לפה עוד קוראים ומאזינות שאולי יגלו דברים חדשים וטובים.









ההוצאות המיוחדות של השנה 2023

אחרי פוסט הקאברים ופוסט ההופעות של השנה, מגיעים לפוסט הסיכום השלישי, ממש לפני המרכזי. הפעם עם ההוצאות המיוחדות של השנה. היו הרבה כאלו שאהבתי ב-2023, אבל בחרתי 20 לרשימה. עם אלבומי מחווה, EP’s, הוצאות מחודשות/מורחבות, אלבומי הופעה, ארכיון ועוד. ללא דירוג, אלא סדר אלפביתי. בסוף יש גם פלייליסט הרבה יותר גדול, שכולל נציגים בודדים נוספים מעוד הוצאות מיוחדות/סינגלים שיצאו במהלך השנה ולא נכנסו לפוסט. סך הכל קרוב לשלוש שעות של מוזיקה (מינוס יאנג, מיטשל, הולד סטדי ומארק פורד שלא נמצאים בספוטיפיי. אבל יש כאמור עוד הרבה אחרים שנוספו במקומם).


Angel Olsen – Forever Means

אנגל' אולסן Forever Means

בשנה שעברה אנג’ל אולסן שחררה את Big Time, שהפך לאלבום האהוב עליי שלה. השנה היא המשיכה את האווירה הנהדרת שלו עם ה-EP של Forever Means, שכולל ארבעה שירים מהסשנים של האלבום שלא נכנסו אליו. שירים שמצאו גם כן מקום חם אצלי בלב ויכלו בכיף להשתלב גם בתוך Big Time. יחד עם ההופעה הקסומה של אנג’ל שראיתי השנה, ההוצאה הזו עשתה לי ממש טוב איתה גם במהלך 2023.





Aoife O’Donovan – The Apathy Sessions

אייפה אודונובן

כמו עם אנג’ל, גם אייפה אודונובן שחררה השנה המשך לאלבום נהדר מהשנה שעברה. במקרה שלה, Age of Apathy. ההוצאה של ה-Sessions מגיעה עם דיסק שני שמלא ב-Outtakes והקלטות אלטרנטיביות, לייב או מיוחדות מהאלבום. כולל הקאבר היפה שלה ל-Drover של ביל קלהאן. אחלה תוספת רגישה ומוצלחת לאלבום מצוין.












הופעות השנה 2023

חלק שני בסיכומי 2023 שלי, הפעם עם הופעות השנה. קצת קשה לחשוב כרגע על התקופה הזו, כשיכולנו ליהנות באופן חופשי מהדברים האלה, שאחרי ה-7 באוקטובר נראים כ”כ זניחים וכאילו נלקחו מעולם אחר. אבל אלו הזיכרונות והסיפורים שהיו לי בגיחות המוזיקליות השנה, מתחילתה עד ספטמבר. בחרתי את 10 האהובות, מדורגות. בסוף גם פלייליסט בספוטיפיי עם רגעי השיא מכל אחת.

.10
First Aid Kit – Columbiahalle, Berlin

מתחילים עם הופעת החו”ל הבאמת ראשונה שראיתי ב-2023, אי שם בפברואר. ההופעה בברלין של First Aid Kit. הן היו נהדרות. מאוד אוהב את האלבום האחרון שלהן והשילוב של שיריו עם המוקדמים יותר היה אחלה. מהאחרון בלטו לי Out of My Head ו-Angel וכמובן Wild Horses II, שהוא פייבוריט שלי. ממש לפני הביצוע שלו, קלרה סיפרה עליו ועל הזוג בשיר ששומע את Wild Horses והגבר מעדיף את גרסת הסטונס, שזו הבחירה השגויה, והאישה מעדיפה את גרסת ה-Flying Burrito Brothers עם גראם פרסונס, שזו הבחירה הנכונה 🙂 לגמרי הסכמתי איתה, היה חמוד.

שילוב הקולות של האחיות פשוט נפלא ורואים את זה היטב גם בלייב. עם ההרמוניות המושלמות שלהן וביצועים שלא כאלה שונים ומיוחדים מהאלבומים, אבל עם הרבה יופי על הבמה. שמחתי מאוד לראות גם מ-Ruins את Rebel Heart (עם Outro נפלא) ו-It’s A Shame. וכמובן מאלבומים מוקדמים יותר את Master Pretender ו-The Lion’s Roar ו-Emmylou (שיר שני בסט עם רפרנס לגראם פרסונס). קטע נורא יפה ומרגש היה באמצע, כשהן שרו לבד על הבמה למיקרופון אחד את Songbird של פליטווד מק, לזכרה של קריסטין מקווי שנפטרה בסוף השנה שעברה. מיד אחריו הן ביצעו באותו האופן את Ghost Town הישן, מהאלבום הראשון שלהן. זה היה ממש מרגש. סך הכל שעה וחצי סולידית, הרבה יופי וביצועים מהודקים. כאלו שאם אראה בפעם שניה כנראה לא ילהיבו אותי באותה רמה, אבל לפעם הראשונה עם החוויה של השירים הללו ואיתן בלייב זה היה ממש כיף.