דולי פרטון הייתה משהו אחר. פורצת דרך ושוברת תקרות זכוכית עם חיוך ובלונד. היא כתבה ושרה על דברים שבזמנם ובתוך הז’אנר של קאנטרי, היו בועטים ונוקבים. לפעמים מתחבאים מאחורי מוזיקה “רגילה”, אבל היא הייתה מצליחה להפחיד איתם תחנות רדיו, מנהלים ולייבלים.
אם הייתי צריך להשוות את היצירה שלה לעולם הפוליטי, הייתי אומר שהיא הרוזה פארקס של הקאנטרי. כי דולי פשוט סירבה לעשות מה שמצפים ממנה. בגדול היא סירבה להיות הבלונדה המושכת ששרה רק בשביל לספק את כולם. בדיוק כמו השיר הראשון באלבום הראשון שלה מ-1967, שנפתח עם Dumb Blonde, בו היא אומרת את זה לכולם ומזהירה שלא יחשבו עליה ככה.
היא שרה על היריון לא רצוי של נערה מתבגרת שגורשה מהבית ב-Down From Dover. מספרת בדימוי חודר וכואב על נראות כלפי חוץ של נשים שעזבו אותן בגירושים או לב שבור עם The Bargain Store. חושפת מהסיפור האישי שלה ב-Coat of Many Colors ושמה את עניין הפמיניזם בקול גדול דרך Just Because I’m A Woman. ויש עוד כל כך הרבה שירים וסיפורים כאלה.
דולי פרטון הגיעה מכלום והפכה לאייקון ואחד הקולות המשפיעים ביותר במוזיקה האמריקנית. ממש לא רק בז’אנר שלה. השירים שלה חצו לא מעט סגנונות ודורות. דרך וויטני יוסטון או ה-White Stripes והרבה אחרים. והם כמובן פה כדי להישאר ולייצג קריירה של מעל שישה עשורים. בינואר האחרון הקדשתי לה תכנית לרגל יום הולדתה השמונים. לא חשבתי שגם אספיד אותה מאוחר יותר באותה שנה. אבל הנה זה קורה. תודה על האומץ וההשפעה על כ”כ הרבה קולות שאני משמיע וכותב עליהם כל שנה, והאלבומים והשירים שימשיכו להיות כוח גם אחרייך. Cause this dumb blonde ain’t nobody’s fool 
מוזמנות/ים להאזין לפלייליסט פרידה מדולי שערכתי, עם שעתיים ורבע מהקריירה שלה. שירים אהובים, שיתופי פעולה, קאברים אהובים לשיריה וגם שלה:
