ספיישל ג’ני לואיס

לכבוד יציאת אלבום הסולו החמישי של ג’ני לואיס – Joy’All, הקדשתי לג’ני ספיישל סוקר קריירה. עם נציגים מכל האלבומים ותחנות בדיסקוגרפיה, פלוס חוויות מההופעות שלה שראיתי. ג’ני היא אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי בשנות האלפיים וכל אלבום חדש שלה שונה מקודמו, עם סטייל וסגנון משלו. היה כיף של ספיישל, שאפשר להאזין לו בכל זמן באתר הקצה וגם כאן למטה:

ג'ני לואיס

פלייליסט:

Jenny Lewis – Run Devil Run -> Psychos
Rilo Kiley – Science Vs. Romance
Jenny Lewis – Melt Your Heart
Jenny Lewis – Pretty Bird
Jenny Lewis – Head Underwater
Jenny Lewis – Heads Gonna Roll
Jenny Lewis – Apples And Oranges
Rilo Kiley – Portions For Foxes
Jenny Lewis – Rise Up With Fists!!!
Jenny Lewis – Acid Tongue
Jenny & Johnny – Big Wave
Jenny Lewis – You Can’t Outrun ‘Em
Jenny Lewis – Red Bull & Hennessy
Jenny Lewis – The Next Messiah
Jenny Lewis – Born Secular
Jenny Lewis – Chains of Tears
Jenny Lewis – Hollywood Lawn
Rilo Kiley – With Arms Outstretched
Jenny Lewis – You Are What You Love
Jenny Lewis – Late Bloomer
Nice As F**k – Door
Jenny Lewis – See Fernando
Jenny Lewis – Essence of Life

אהבתם? שתפו את זה:

הופעות השנה 2019

זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.

כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.



Craig Finn
תאריך: 17 באוקטובר.
מיקום: Oslo Hackney, לונדון.

ההופעה אולי שהכי חיכיתי לחוות השנה. כי בזמן הזה כבר ידעתי שקרייג פין אחראי על אלבום השנה שלי. עבודת הסולו של קרייג מאוד קרובה לליבי, במיוחד האלבום I Need A New War שיצא השנה, שמבחינתי זה גם האלבום הכי טוב שהוציא והוא גם נועל טרילוגיית סולו של קרייג בצורה נפלאה. זה אלבום שנכנס לי עמוק ללב עם כל הבדידות, עצב, יופי, תשוקה, חיפוש ותקווה שהוא מכיל. כבר כתבתי בהרחבה ומאוד לעומק על החיבור האישי שלי לאלבום הזה במקום הראשון בפוסט אלבומי השנה שלי.






אלבומי השנה 2019

סיכום שנה, הקדמה:

עשר שנים של סיכומים. פאק. זו לגמרי תחנה מרגשת בבלוג שלי. בשנת 2010 העליתי את הסיכום השנתי הראשון שלי פה ועכשיו אני משלים עם הנוכחי עשור שלם של שיאים שנתיים, עם הפוסטים המושקעים והאישיים הללו שנועלים כל שנה של הבלוג. תהיה לזה השפעה מסוימת בסיכום שמוצג לפניכן\ם, כי קשה להסתכל על השנה הזו מבלי להתבונן גם על העשור שננעל עוד רגע יחד איתה.

יהיו כמה רפרנסים או קריצות לסיכומי עבר, נפגוש מספר חברים מוזיקליים ותיקים שהיו פה בסיכום הראשון וגם בתחנות אחרות לאורך העשור של הרמוניה דרומית, וכמובן יהיו פה גם שמות חדשים, לא מעט קולות נשיים שמובילים אלבומים ודגש מרכזי על האמנים והאלבומים שעשו לי את השנה הזו. כל זה כרגיל עם טקסטים מפורטים, לינקים לשירים ונציגים אהובים, החיבורים האישיים ובסוף גם פלייליסט בספוטיפיי שמאגד את כל השמות יחד עם מוזיקה בלבד.

לפני שניגשים להכל, מזכיר את המנה הראשונה שהעליתי בשבוע שעבר עם פוסט ההוצאות המיוחדות של השנה שלי, שכולל אלבומי הופעה, EP’s, ,אלבומי ארכיון, הוצאות מחודשות\מורחבות, Box Sets וכדומה. כמו כן מוזמנים ומוזמנות לבקר ולתת לייק לדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, בו אני כותב כל השנה וכמעט כל יום על מלא מוזיקה ועדכונים חדשים. ואפשר גם לקפוץ לעמוד התכניות שלי ברדיו הקצה שם אני משדר בקביעות את תכנית הרדיו של הרמוניה דרומית מדי יום ראשון בשעה 11:00 (בנוסף לספיישלים ועניינים אחרים).

אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להגיד גם תודה. לכל הקוראים, העוקבים, המשתפים, המגיבים והמאזינים של הרמוניה דרומית. בין אם הייתן\ם פה איתי לאורך כל עשר השנים האחרונות, או רק עשרה חודשים, או אפילו אם גיליתם אותי לפני עשר דקות. תודה רבה רבה שאתם ואתן פה, בפורמטים השונים ועדיין נהנים או צמאים למה שיש לי לכתוב או להשמיע. כל פידבק, תגובה, שיתוף או איזו הודעה פרטית גרמו לי להרבה חיוכים וכיף לאורך עשר השנים הללו.

היה לי עשור מטורף לחלוטין. עם פרידות, אבידות, שברוני לב, מוות קרוב, אתגרים, חיפושים ותקופות לא קלות. עם זאת זה היה גם עשור של הרפתקאות מלהיבות, הגשמת חלומות, טיולים, אין-ספור הופעות אדירות, רגעי אושר טהורים, שינויים, למידה והרבה אנשים מדהימים שליוו אותי או נכנסו לחיי. מוזיקה תמיד היתה שם בשבילי, בכל הרגעים והתקופות, וכמו כל שנה הנציגים הנבחרים שלה בפוסט הזה מגיעים מאותם חיבורים אישיים שהשפיעו עלי. כשסיימתי לכתוב את 1300 המילים רק על אלבום השנה שלי, שתגיעו אליהן ואליו פה למטה בסוף, העיניים שלי דמעו. זה הרגיש כמו איזה שחרור מטורף.

מקווה שתקראו אותן וגם את כל מה שמגיע לפניהן שמייצג את מה שמוזיקה עשתה לי השנה. רגע לפני, נראה לי מן הראוי שניזכר שניה בכל סיכומי העבר של הבלוג בעשור הזה, אם תרצו אחר כך לקפוץ לשם שוב או להמשיך לנבור:

אלבומי השנה 2018
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010


ועכשיו אפשר לצאת לדרך. מקווה שתיהנו לקרוא, כי אני לגמרי נהניתי לכתוב.

























עוד חלום אחד קטן: ג’ני לואיס בלונדון

אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.

מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.

IMG_20180814_211936_HHT

כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.

ג’ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג’ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג’ינג’ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

אלבום הסולו הראשון בקרייריה הזו – Rabbit Fur Coat, מציין בדיוק היום עשור ליציאתו. יחד עם יום ההולדת העגול של ג’ני מוקדם יותר החודש, זה זמן מצוין בשבילי לחגוג את האירועים עם פוסט + מיקס (פה בסוף) סוקרי קריירה של אחד מהקולות הנשיים הכי אהובים עלי בשנות האלפיים.

“It’s bound to melt your heart one way or another”

תמיד חיבבתי את ריילו קיילי, אבל אלו היו אלבומי הסולו של ג’ני שגרמו לי ממש להתאהב בה ובמוזיקה. במיוחד אלבום ספציפי, אבל המשיכה החלה קצת לפניו, בדיוק לפני עשור ב-2006. אחרי שבע שנים בהן הצעידה את ריילו קיילי להצלחה ופריצה בכל הקשור לאינדי-פופ\רוק בתחילת שנות האלפיים, היא עברה לפורמט סולו טיפה שונה. מגובה ע”י ההרמוניות וקולות הרקע של התאומות ווטסון, לואיס לחלוטין העצימה את הכתיבה והיופי שבמוזיקה שלה. Rabbit Fur Coat הוא אלבום סולו ראשון שהגיע אחרי מספיק ניסיון בתוך להקה, לקח את כל הדברים הטובים שנשארו משם והוסיף עליהם השפעות חדשות, עוד עומק וסאונד טרי.

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

הקיץ שהיה וכמעט היה

אז הקיץ עוד שניה מסתיים (מבחינת התאריכים, פחות עם מזג האוויר). מאז חודש יוני לא כתבתי פוסט חדש, לאחר שהקודם סיים פרוייקט מרגש שהוביל בסוף לאכזבה מקומית. עבר מאז המון. אז חודשיים אחרי, הנה סיכום קיץ קטן שלי, עם כמה אירועים שהיו, מקומיים ואישיים, והאלבומים הבולטים כמובן שעשו לי שהנעימו לי את הימים והלילות החמים.

חודש יוני

אז מה היה לנו?

הרולינג סטונס ו-מ. וורד פותחים את מה שאז היה אמור להיות בערך הקיץ הכי טוב פה מבחינת הופעות חו”ל. התחיל המונדיאל. הולנד דופקת חמישיה מול ספרד. אני מאושר. עזבתי את העבודה לחופש מאוד מוצרך. פרוייקט ניל יאנג שלי בבלוג מגיע לשיאו לקראת ההופעה בארץ. ההתרגשות עולה.

אלבומים בולטים:

Rich Robinson – The Ceaseless Sight
the ceaseless sight

אלבום סולו שלישי לריץ’ רובינסון, שלוש שנים לאחר קודמו ואחד שהתעלה על הציפיות שלי ממנו. נראה שכך פעם שריץ’ חוזר לכתוב שירים לבד ונמצא בפרונט הוא רק הולך ומשתפר. זו לדעתי ההוצאה הטובה ביותר שלו בינתיים. אלבום שלם בהרגשה, עשיר מוזיקלית, עם גיבוי טוב מאחוריו. השירים של ריץ’ מאוד מהודקים ויש פה הרבה מההשפעות עליו, הגיטרה שבחיים לא ימאס לי ממנה והמוזיקה שיודעת לנוע היטב בין הסגנונות השונים שברצועות. בינתיים מבחינתי ריץ’ מנצח את אחיו השנה והאלבום החדש של ה-Brotherhood של כריס. יש בו משהו הרבה יותר מחובר ואחיד.

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I’m Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג’ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג’ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.