לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
80.
Jenny Lewis – On The Line
(2019)
ג’ני שחררה שני אלבומי סולו בעשור הזה והאמת שזה משהו שאני מעריך אצלה, כי כל הוצאת סולו שהיא מוציאה לחלוטין שונה באיזה משהו וגם מייצגת תקופה מאוד ברורה בחיים שלה. במיקום הנוכחי זה האלבום המאוחר יותר והטרי מאוד שהיא הוציאה בשנה שעברה. אם האלבום שקדם לו, The Voyager, הושפע מהמוות של אביה, הרהורים על יחסים ועל העבר, אז On The Line של 2019 הושפע מהמוות של אמה, סיום יחסים של מעל עשור עם ג’ונתן רייס וחיפושים של ההווה.
הקריצה הזו לג’ני של לפני חמש שנים נמצאת גם בעטיפת האלבום באופן ברור, שממשיכה נורא את זו של הקודם. עם אותו סגנון, רק בצבעים שונים ואולי משהו נועז יותר, פתוח יותר והרפתקני. את The Voyager ג’ני פתחה עם השיר Head Underwater. את On The Line היא פותחת עם Heads Gonna Roll. וכן, גם איתם אפשר למצוא קווים מסוימים, כאלו שמוציאים לדרך התחלות שונות בתקופות שונות שג’ני מוציאה החוצה מוזיקלית. דרישת השלום והעדכון הפרטי על המצב הנפשי האישי.
כל הדברים האלה עברו לי בראש והם פשוט מחשבות בבסיס ואולי ההקדמה של האלבום הזה. כנראה האלבום שהכי ציפיתי לו בשנה שעברה וחששתי שאתאכזב אחרי ההאזנה הראשונה אליו, שלא הכי עשתה לי את זה. הייתי בדרכים כשהוא שוחרר, בג’קסון מיסיסיפי, ללא ספק המקום הכי רחוק מהבית בו נחשפתי למוזיקה חדשה של ג’ני. כזו שבהאזנות חוזרות בטיול התחברה אלי יותר ויותר עד שהפכה לאחת החרישות הקבועות שלי בחודשים שיגיעו לאחר מכן. פתאום Heads Gonna Roll הובן לי הרבה יותר ו-Hollywood Lawn הפך לאחד השירים הכי אהובים עלי של ג’ני בקריירה ואחד משירי השנה החולפת המובהקים שלי. שירים אחרים שחלפו לידי לפני כן, קיבלו פתאום משמעות בין ערים, דרכים, טיסות, אוטובוסים ונופים חדשים מבעד לחלון. וככה החיבור אליו הגיע הכי עמוק, כזה שהשתלט עוד יותר כשתפסתי את ג’ני בפעם השניה בלייב מספר חודשים אחר כך וראיתי את השירים של On The Line מבוצעים בהמון רגש.
Hollywood Lawn
Red Bull & Hennessy
79.
Dean Wareham – Dean Wareham
(2014)
האלבום הזה היה אחת ההפתעות המשמחות שלי ב-2014. מהאלבומים שהיה לי קשה לדעת מה מצפה לי בשמיעה הראשונה שלהם. זה אלבום הסולו הראשון של דין וורהאם, מי שהיה חבר בהרכבים Luna ו-Galaxie 500. ג’ים ג’יימס אחראי פה על ההפקה של הוצאה ממישהו שהגיע לגיל שכבר ראה וחווה בו דברים. בגיל ובמקום הזה נמצא דין וורהאם, עם הרבה דרים-פופ שמעורבב עם רוק-אלטרנטיבי ושילובים שיוצרים מספר שירים מהפנטים ומוצלחים.
יש בו אקלקטיות ובסיס מוזיקלי שג’ים ג’יימס בהחלט אוהב לעבוד בתוכם והשילוב שלו ושל וורהאם יצר משהו באמת יפה. בדרך כלל אני אחד שאוהב יותר הפקות פשוטות, אבל פה דווקא התחברתי לכל מיני משחקים ואפקטים בסטודיו. עבדו לי טוב עם השירים האלה. שנה לאחר מכן וורהאן ובריטה פיליפס גם יצרו את המוזיקה לפס הקול של הסרט “מיסטרס אמריקה” של נוח באומבך וגרטה גרוויק, וזה היה שיחוק רציני. לגמרי תקופה מעולה שהיתה לו באמצע העשור עם האלבום הזה בליבה.
78.
Hurray For The Riff Raff – The Navigator
(2017)
בסיכום של 2014 היה לי העונג לכתוב פה על האלבום Small Town Heroes. להציג אותו ואת הלהקה שיצרה אותו (שעדיין לא הרבה בסביבה הכירו) ובמיוחד את הסולנית הנהדרת אלינדה לי סגרה. אלו היו Hurray For The Riff Raff שחזרו עם הפולו-אפ שלו ב-2017, שהקפיץ אותם מספר דרגות למעלה. מוזיקלית וסגנונית. כי The Navigator הוא לא רק אלבום שלקח אותם צעד אחד קדימה. אפילו כמה צעדים. הוא אלבום קונספט בועט ואף מקורי וראיתי בו לא מעט מיוחדות.
אם הקודם היה מאוד שורשי ועם דגש של השפעות פולק-בלוז, אז ה-Navigator מכניס מספר רבדים עליו. הוא יותר ניסיוני ועם קול הרבה יותר חזק. כזה שצועק בלי להחריש אוזניים. הקונספט שלו נודד עם נערה משכונת מצוקה ומעמד בינוני מינוס, החיים בתוך מדינה או מקום שלא רוצים אותה, דימויים של טיהור אוכלוסיה, בריחה, גזענות, חיפוש זהות וכוח של מיעוט. הכל באיזו עיר דמיונית בהווה או בעתיד הלא רחוק. אך למעשה כל הקונספט והסיפור הזה בין השירים, הוא יריה מכוונת ל-2017 והעולם, או המדינה בה אלינדה סגרה מתגוררת בה כיום. בתור פורטו-ריקנית ומהגרת והמבט הנוקב שלה על מה שקורה סביבנו.
זה אחד האלבומים היותר פוליטיים ונוקבים שיצאו בשנים האחרונות. והוא עושה את זה בעזרת מוזיקה מעולה, שירים שתופסים וקול אחד ענק של אלינדה. באותה שנה שיצא גם ראיתי את ה-Riff Raff בלייב מבצעים הרבה ממנו בהופעה. אלינדה סגרה היא חתיכת Force of Nature שמתחבא בתוך גוף קטנטן. היה מדהים לראות אותה מול הפרצוף שלי, שרה, בועטת, רוקדת וצועקת את המוזיקה הזו. אותה אחת שנפרשת כמקשה אחת מצוינת, שרק מחולקת לרצועות באלבום. והיא פועלת היטב החל מהכניסה אל Living In The City ועד הזעקה האדירה של Pa’lante והסיום.
Hungry Ghost
Pa’lante
77.
Lucero – Among The Ghosts
(2018)
כבר שני עשורים ש-Lucero נמצאים בסביבה. מלהקות הרוק-דרומי\אלט-קאנטרי החביבות עלי ברוב הזמן הזה. והם עדיין חזקים, במיוחד עם Among The Ghosts שבחרתי לייצג כאן ויצא ב-2018. אלבום שכולל הרבה מהאלמנטים שאני אוהב אצלם; בלאדות דרומיות אפלות, רוקנ’רול מלוכלך והקול הצרוד הנהדר הזה של הסולן בן ניקולס, שמגיש מושלם את סוג השירים והמעשיות שנמצאים לאורך האלבומים של Lucero. יש משהו אפילו אפל יותר באלבום הזה, שכ”כ מתאים להם. המון פעמים אני רואה את השירים של ניקולס בתור סצינות בסיפורים אישיים של סרטי אינדי אמריקאים קטנים. משהו מאוד הגיוני, כי הוא עשה את זה לא מעט בקריירה, במיוחד עם מוזיקה בסרטים של אחיו, הבמאי ג’ף ניקולס.
עם כל התחושות הללו, אני עדיין בדעה ש-Among The Ghosts הוא האלבום הכי טוב של Lucero בעשור שעבר והפך לאחד הפייבוריטיים האישיים שלי אצלם. ההוצאה הזו ברמה הכי גבוהה שלהם ואפילו מביאה משהו טיפה שונה מאלבומים מוקדמים. פחות גיטרות מופרעות ויותר מלודיה וצלילים מהודקים. פחות Raw ממה שהלהקה היתה פעם ויותר ישירים וממוקדים, עם אותה המוזיקה רק ממקום מבוגר ושונה ואחר. והיא נשמעת מצוין.
76.
Alabama Shakes – Boys & Girls
(2012)
מאוד ציפיתי ב-2012 לאלבום הבכורה של Alabama Shakes, ההרכב המצוין שמגיע, כמה מפתיע, מאלבמה (יותר ספציפית Athens שבאלבמה. לא להתבלבל עם הסצינה המוזיקלית של Athens שבג’ורג’יה). אני נחשפתי לאלבמה שייקס במהלך 2011, בזכות ה-Drive By Truckers המקורבים אליהם וכמה חברים שלי שם מהדרום שהמליצו עליהם בחום. ה-Shakes פרסמו את עצמם בזכות ההופעות ואף הקליטו ושחררו ב-2011 ארבעה שירים ב-EP שתפס די מהר תאוצה ותיאבון לעוד. ב-2012 יצא התוצר השלם שהיה אצלי בסיכום דאז.
המרכיבים של הלהקה תמיד היו רוק ו-Soul משובחים בטוויסט מודרני שלדעתי מביא להם משהו קצת אחר. אפשר להגיד שהם יושבים על השורשים של ה-R&B והנשמה הדרומית של אמנים כמו ווילסון פיקט וארית’ה פרנקלין, כל ההקלטות הישנות של Muscle Shoals ולוקחים את זה צעד אחד קדימה. קשה לעשות היום מוזיקה חדשנית, אבל אפשר להוסיף על ההיסטוריה וההשפעות טאץ’ שהופך את המוזיקה שלך למשהו שמעורר שוב את חוש השמיעה בסקרנות ונותר מעניין. ומעולה. זה בדיוק מה שהאלבמה שייקס עשו בשני האלבומים הראשונים שלהם.
אני זוכר שבריטני הווארד היתה נראית ממבט ראשון כאיזה חנונית שבטעות מחזיקה גיטרה. אבל הקול שיוצא לה מהפה…מדהים. החיבור בין הקול וההגשה שלה, למוזיקה והמילים של הסגנונות המושרשים אצל הלהקה הזאת, די קרובה למושלמת. שלוש שנים אחרי הבכורה של Boys & Girls הם שחררו אלבום מוצלח נוסף ואז לקחו הפסקה. בריטני שחררה אלבום סולו בשנה שעברה, שפחות התחברתי אליו. מקווה שהיא תחזור להרכב מתישהו בעתיד הקרוב כדי שיופיעו אצלי באיזה עוד סיכום.
75.
Mikal Cronin – MCIII
(2015)
בסיכום האחרון של 2019 כתבתי על האלבום הרביעי של מייקל קרונין ואני עדיין במחשבות אם הוא הכי טוב שלו עד כה, או זה שהגיע לפניו, ב-2015. כרגע אני יותר בכיוון של הנציג מאמצע העשור החולף שגם בחרתי לייצג פה. קרונין ממש סחף אותי על הצלילים הראשונים ב-MCIII, שם האלבום הכי לא דורש מחשבה בעליל שלו שוב (לפחות לרביעי הוא נתן כבר שם מקורי). יש באלבום הזה משהו “נקי” יותר מקודמיו, אם זה בהגשה או הפקה. אך באותו הזמן נשאר הסאונד המלוכלך של קרונין בבסיסו ולא משנה את הסגנון והאווירה המוזיקלית ששלטה גם באלבום הקודם. הוא פשוט לקח את זה לרמה קצת יותר גבוהה לדעתי. יש בנוסף איזה רעיון כאן, עם חצי ראשון אנרגטי, מעורר וכיפי ואז חצי שני שמחולק לאיזה סיפור של שישה שירים עם חיבור כמעט-מחרוזתי מסוים. שם אפשר למצוא גם את קרונין הרך יותר ולא פחות מוצלח.
74.
John Prine – The Tree of Forgiveness
(2018)
לקראת סוף העשור הזה ואחרי גיל 70, ג’ון פריין נכנס לאחת התקופות הטובות בקריירה שלו. הפריחה שלו בשנים האחרונות די מדהימה, והיא הגיעה לשיא ב-2018 עם האלבום The Tree of Forgiveness. אלבום ראשון עם שירים מקוריים מזה 13 שנה. הוא חבר למפיק והחבר הקבוע בסיכומים שלי, דייב קוב, עם אורחים קרובים כמו ג’ייסון איזבל, אמנדה שיירס וברנדי קרלייל. אבל כמו בקלוז-אפ שלו על עטיפת האלבום, הכל כאן זה ג’ון פריין, הכי חשוף וקרוב שאפשר. עם הגיל המבוגר, הניסיון, הקמטים, השבריריות והיופי הגדול שהוא החזיר כאן עם שיריו.
יש פה איזו הילה וקסם של אייקון בז’אנר שלו, כ”כ מבוגר, שמוציא אלבום מאוחר פשוט נפלא. לדעתי Tree of Forgiveness הוא אחד האלבומים הכי טובים של ג’ון פריין בקריירה. הוא שואב אחורה, מסתכל בגאווה קדימה ולא פוחד או שוכח להזכיר מי עומד מאחוריו.
73.
Phoebe Bridgers – Stranger in the Alps
(2017)
אחד מאלבומי הבכורה המדוברים והטובים של העשור החולף שייך לפיבי ברידג’רס, שפרצה איתו בגדול בשנת 2017. מאז היא שחררה את ה-EP של הטריו Boygenius עם ג’וליאן בייקר ולוסי דייקיס ובשנה שעברה היתה אצלי בסיכום עם האלבום המשותף יחד עם קונור אוברסט. אבל הסולו שלה עדיין נשאר חזק כהוצאה הכי טובה של בקריירה הקצרה עד כה.
בעתיד הדי קרוב אמור כנראה להגיע הפולו-אפ שלו. הפעם פיבי תהיה כבר שם מאוד מוכר בהרבה בתים ומאזינים שיצפו לו, ובתקווה הוא יכיל אפילו רק חלק מהיופי הקודר, הכנה, האינטימי והעדין שנמצא ב-Stranger In The Alps. אלבום בכורה שהציג לעולם כותבת ומוזיקאית סופר-מוכשרת, עם דרכים ארוכות שעוד תדרוך עליהן בקריירה. אבל כאלו שנקודת ההתחלה שלהן תמיד תהיה בתחנה הדי מושלמת פה.
Motion Sickness
Smoke Signals
72.
Fly Golden Eagle – Quartz Bijou
(2014)
לא יודע מה נסגר עם הרכב הרוק-פסיכדלי הזה מנאשוויל. כי מאז שיצא האלבום הזה לא ממש שמעתי מהם, או על אלבום נוסף. אבל ב-2014 הם הטריפו אותי עם ההוצאה הזו, שמערבבת פסיכדליה, בלוז ורוקנ’רול מושפע סיקסטיז-סבנטיז. אני חושב שהם יכלו להיות מלהקות ה-Psych/Space-Rock היותר מוערכות היום, אם היו ממשיכים על הגל של האלבום הזה ומקבלים חשיפה. זה כנראה יישאר מכרה זהב קטן שמחכה שיגלו אותו. כזה שאני עדיין נהנה ממנו ממש וכל הצבעים הצבעוניים, חלומיים וטריפיים שהוא זורק בכל האזנה.
Horse’s Mouth
Stepping Stone
71.
Kurt Vile – Smoke Ring For My Halo
(2011)
אלבום האולפן הרביעי של קורט וייל כאמן סולו היה מבחינתי גם נקודת מפנה עבורו. כזו שהזניקה אותו לקהל רחב יותר ובנתה בסיס גם לאלבום הבא והמשך הקריירה שלו עד היום. לאלבום הזה קוראים Smoke Ring For My Halo ואני זוכר כשהוא יצא הוא יכל לעבור לי ברקע בנעימות ובאותה מידה לחדור לי לעצמות ולמגנט אותי אליו. השירים שלו גדלו אצלי ככל שהזמן עבר. הם היו כאלה חביבים-נעימים בהתחלה ולאט לאט קיבלו עוד ועוד עומק עד שהתמסרתי אליהם לגמרי. במיוחד בתקופות שונות שהגיעו בשנים אחרי שהוא שוחרר וגם נכנסתי עוד יותר עמוק למוזיקה של וייל בכלליות. אלבום על הצד היותר קודר ומופשט, שקיבל קונטרה מגניבה עם הפולו-אפ שלו אחר כך. פה זה יותר אלבום לילה שתמיד אהבתי לשמוע בשעות המאוחרות.
Society is My Friend
Baby’s Arms
70.
Mudcrutch – 2
(2016)
אחד האלבומים הכי בולטים אצלי בשנת 2008 היה האלבום הראשון של Mudcrutch. אלבום בכורה שיצא כמעט 40 שנה אחרי הקמת הלהקה…הסיפור שלהם התחיל ב-1970, בתור ההרכב המוקדם של טום פטי, מייק קמפבל ובנמונט טנץ’, לפני שהקימו את ה-Heartbreakers. השניים שמשלימים את Mudcrutch הם הגיטריסט טום לידון והמתופף רנדל מארש. בעשור הקודם כל החמישיה התאחדה והוציאה כאמור אלבום בכורה. שמונה שנים אחרי, הם חזרו שוב עם ממשיכו בעל השם הכי פשוט ובנאלי שיש – “2”.
האלבום הזה הוא לא רק ההוצאה השניה של Mudcrutch, הוא גם לעד יישאר אלבום האולפן האחרון שטום פטי הקליט במהלך חייו. טום נפטר שנה לאחר יציאתו וזו היתה מתנת הפרידה האחרונה שלו בעודו בחיים. ויש פה יופי של שירים חדשים שכתב, קליטים וזורמים, הישר מגיינסוויל, פלורידה של שנות השבעים. מרצועת הפתיחה של Trailer, שיר זניח של ה-Heartbreakers שהיה אמור לצאת באלבום Southern Accents ב-85 ובסוף נשאר בחוץ, עד לסיום המעולה של Hungry No More. אלבום שכולל את כל מה שחובב הלהקה והמוזיקאים שבה רוצה. עם הסאונד, האווירה, ההשפעות מ-The Byrds ועוד הרכבים ישנים דומים. כיף גדול של אלבום שהפך לשירת ברבור לטום פטי היקר והקרוב לליבי.
69.
The Delines – Colfax
(2014)
האלבום הזה סיים אצלי במקום הרביעי בסיכום 2014 והכתרתי אותו בשני תארים באותה שנה; “אלבום הבכורה של השנה” ו”אלבום הלילה של השנה” שלי. ה-Delines הם חבורת מוזיקאים מפורטלנד שחברו יחדיו והוציאו את אחד האלבומים הנוגים והיפים של 2014. במרכז ההרכב עומד ווילי ולאוטין מלהקת Richmond Fontaine. ולאוטין הוא סופר, מוזיקאי והכותב המרכזי של השירים. אבל מי ששר אותם היא איימי בון, הקול הנשי הנפלא שמוביל את השירים. כאלו שהם כמו רצועות שמרכיבות סרט בשבילי. כזה שמחולק לכמה וכמה סיפורים קצרים שונים שמתרחשים באותה העיר בזמן של לילה אחד. לכל סיפור העלילה שלו, הכאב שלו, הכמיהה והמחשבות. אבל כל אחד הוא גם רק חלק מהתמונה הגדולה וכולם מתחברים איכשהו. אם אלו הדמויות, הרקע והצלילים.
זה אלבום שסחף אותי בעיקר בשעות הקטנות. אלו האהובות עלי ביותר, כשבחוץ חשוך ואני לבד. באותן שעות לבנות הסיפור של האלבום פורח ומקבל חיים אצלי. בדיוק כפי שעשה גם האלבום השני של ההרכב, שיצא ב-2019. נשאבתי אליו הרבה פעמים ואיכשהו כל האזנה היתה רצועה אחרת שבלטה אצלי. או שיר. או סיפור קטן. כל פעם מצאתי את עצמי מתהלך עם המחשבות ב-Colfax Avenue, ממתין בקוצר רוח למישהי ב-Flight 31 ומוצא את עצמי בסוף לבד על 82nd Street כשהשמש מתחילה לעלות והלילה והאלבום הזה מסתיימים.
68.
Will Johnson – Hatteras Night, A Good Luck Charm
(2017)
וויל ג’ונסון הוא מוותיקי הבלוג שלי, ואחרי הפירוק של ההרכב שלו, Centro-Matic, הוא התתמקד חזק בקריירת הסולו. ב-2015 הוא הוציא את Swan City Vampires המעולה וב-2017 הוא שחרר עוד סולו חדש. כזה שהוא אלבום יותר רגוע ורך מקודמו. מתמקד המון בצד הרגשי של ג’ונסון שאני נורא אוהב. היו לו עוד כאלו בעבר, אבל איכשהו האלבום הזה ממש בלט לי וגם נבחר מבין הוצאות הסולו השונות שלו להיות מיוצג בסיכום העשור שלי. עדיין יש כאן גם מג’ונסון המלוכלך, כמו ב-Every Single Day of Late, אך הרוב המוחלט של האלבום מלא בקטעים מרגשים\מרחפים. כאלו שמגיעים לשלמות בשיר Filled With A Falcon’s Dream.
הוא גם מסתיים עם יופי גדול בצורת Hatteras. ג’ונסון תמיד מסוגל לקרוע את הלב ולספר סיפור קטן עם מבט עליו מלמעלה כשהצלילים ברקע. הוא עושה זאת פה באופן חלק, ברור ומענג נורא. מאוד ראיתי את האלבום הזה כהמשך ישיר של קודמו, רק עם איזה ספין קטנטן, וזו מחמאה גדולה. בחצי השני של העשור הזה ג’ונסון פשוט נמצא בתקופה נהדרת.
67.
Lucinda Williams – The Ghosts of Highway 20
(2016)
זה היה עשור אדיר בקריירה של לוסינדה ויליאמס. היא שחררה בו שלושה אלבומי אולפן חדשים, שניים מהם כפולים. היתה לי מלחמה פנימית איזה מהם ייכנס לפה, בסוף הלכתי עם האחרון. הנציג שלה מ-2016 שהוא כרגע הכי מחובר אלי. קוראים לו The Ghosts of Highway 20 והוא לא רק הדבר הכי טוב שהיא עשתה לדעתי בעשור החולף, אלא גם בכלל בכל הקריירה. אני כ”כ אוהב את העבודות המאוחרות שלה.
בשמיעות ראשונות בזמנו האלבום הרגיש לי קצת יותר מדי Mellow ברובו. אך זה השתנה עם הזמן ומצבי הרוח בהם הגעתי אליו מאוחר יותר. שיר הפתיחה, Dust, פשוט מצוין, שבע הדקות של שיר הנושא הן ויליאמס במיטבה וגם כאן היא ממשיכה לסיים אלבומים בדרך שאני מאוד אוהב – עם שיר ארוך וקסום. בדמות 12 הדקות של Faith And Grace. באלבום שלפניו היה זה Magnolia. אלבום של לוסינדה במיטבה, במיוחד בנסיעות ועם בריזה מתאימה דרך החלון.
66.
Dylan LeBlanc – Paupers Field
(2010)
על דילן לבלנק כתבתי הרבה בעשור האחרון וכל ארבעת האלבומים ששחרר בו, כולל האחרון בשנה שעברה. אבל האלבום שלו שתמיד יישאר הכי קרוב אלי הוא אלבום הבכורה, שהיה אחת ההפתעות הגדולות שלי בסיכום הראשון של הרמוניה דרומית ב-2010. גיליתי אז אמן בתחילת דרכו, בגיל 20, עם הוצאה ראשונה מלאה בכתיבה מקסימה ושירים שחדרו לי עמוק בפנים. אמילו האריס גם מתארחת פה בשיר אחד, שהוא רק חלק קטן מתוך מכלול של מוזיקאי וכותב ששחרר כאן שירים שנשמעים הרבה יותר בוגרים מגילו.
כל כך שמחתי להמשיך לעקוב אחריו לאורך העשור, במיוחד עם ההתפתחות המוזיקלית שלו והיותר חשמל שהוא הכניס באלבומים האחרונים. אבל הכל התחיל עם Paupers Field, מסוג האלבומים שהכי שמחתי גם לכתוב עליהם בזמן אמת ולגלות לאחרים. אלבום רך ויפהפה שהוציא לדרך קריירה מצוינת שעדיין רצה קדימה.
If the Creek Don’t Rise
Low
65.
Dr. John – Locked Down
(2012)
בשנה שעברה איבדנו את מלקולם רבנאק AKA דוקטור ג’ון. אחת האבידות המצערות מבחינתי של העשור. המוזיקה של הדוקטור תמיד הייתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. האלבום Locked Down היה הוצאה מאוחרת אדירה שלו שביקרה אצלי בסיכום של 2012 והוא גם נשאר אלבומו האחרון של חומרים מקוריים. דן אורבך מהבלאק קיז הפיק את האלבום ומנגן בו. הכימיה ביניהם פשוט נפלאה. הערבוב של הגיטרה של אורבך והסאונד שהוא מביא איתו משתלבים היטב עם המוזיקה של הדוקטור מניו-אורלינס ועם זאת – עדיין מניחים למילים “דוקטור ג’ון” להיות מקדימה.
בחלק מהשירים פה יש קצת הרגשה של הבלאק קיז פוגשים את דוקטור ג’ון הצעיר…כל הז’אנרים מהם הושפע עדיין מתערבבים כאן בעוד מתכון מוזר, צבעוני ונהדר, שבתוספת של אורבך הוא פשוט עובד. Locked Down הוא אלבום שמעלים שוב את מיסטר מלקולם רבנאק ומחזיר בגדול את חציו השני, הדוקטור, לשליטה מלאה, באלבום מאוחר שהוא גם באחד האלבומים היותר טובים בקריירה שלו.
Getaway
My Children, My Angels
64.
Richard Buckner – Surrounded
(2013)
תמיד אהבתי את ריצ’ארד באקנר. יש לו שורה של אלבומים נורא יפה, במיוחד בשנות התשעים. בתחילת העשור המדובר פה הוא עשה איזה קאמבק של יצירה משובחת, עם האלבום Our Blood ואז עם Surrounded המוצג פה, אלבום שנכנס לי לורידים, דפק על הלב וליווה אותי לא מעט עם מסעות רגשיים בשנת 2013. לצערי זה גם עדיין אלבומו האחרון. הלוואי והוא יחזור, כי באקנר כותב ענק, שמשלב את עניין ה-Singer/Songwriter הקלאסי עם הרבה מלנכוליות מוזיקלית שמזכירה קצת את אליוט סמית’, אבל עושה זאת מבחינתי עם יותר Edge ועם פריטת גיטרה מיוחדת ועמוקה יותר.
אני חושב ש-Surrounded הוא לחלוטין אלבום של אווירה, אלבום של תקופה ואלבום של תחושה. לא האזנתי לו זמן מה, אבל האפקט שהוא השאיר עלי לפני שמונה שנים עדיין מהדהד ומרעיד אותי כל פעם שאני חושב עליו, או שומע פתאום איזה נציג ממנו שמחזיר תחושות מסוימות. אלבום יפהפה, שהוא עוד אחד משורה של אלבומים ענקיים שליוו אותי ב-2013 וסיימו אצלי שם בטופ.
Surrounded
When You Tell Me How It Is
63.
Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow
(2019)
לשרון ואן אטן היו כמה נציגים בסיכומי העשור הזה, אבל זה האלבום הכי טרי מביניהם שנמצא אצלי כרגע בטופ שלה. עם Remind Me Tomorrow היא הציגה איזה סאונד אחר שלה, עם קצת הכנסות אלקטרוניות ושילובים ורבדים שלא ממש היו או בלטו קודם לכן. הוא גם מאוד Dark, עם הגשה ואווירה אפלולית. מהסוג שהיא ידעה להוציא מעצמה קודם לכן עם שקים של רגשות, אבל איכשהו ההרגשה הכבדה הזו נמצאת כאן אפילו יותר. אולי בגלל השינויים המוזיקליים שבאים איתה.
בכל אופן, זה משתלב מצוין ויש פה עוד אלבום של שרון שיכול בכיף למוטט ולהרים אותך גם יחד, עם לא מעט משקל רגיש מתחת לצלילים הישנים או החדשים שעוטפים את הכל. אלבום מעולה ויותר ניסיוני של ואן אטן שהתאים לנעילה של עשור מוצלח בקריירה שלה, יחד עם ציפיה גדולה עוד יותר מה יביא השלב הבא שלה בקריירה.
62.
Guy Clark – My Favorite Picture of You
(2013)
אחת האבידות העצובות בשבילי של העשור החולף היתה זו של גיא קלארק. בזמן שהאלבום הזה יצא, זו עדיין לא היתה מחשבה, וזה אלבום שקיבל אצלי משמעות חדשה ככל שהעשור התקדם. קלארק כתב את האלבום אחרי המוות של אשתו סוזאנה, שליוותה אותו במשך 40 שנה. האלבום הזה למעשה היה פרידה ממנה, והוא מרגש ברמות ואחד האלבומים הכי טובים של קלארק בקריירה אצלי.
שלוש שנים אחרי יציאת האלבום, קלארק נפטר. כתבתי לו פרידה אישית עם הרבה רגש בזמנו פה בבלוג. אחרי המוות שלו, האלבום הזה נשאר האחרון, מה שהפך אותו מאלבום פרידה של קלארק לאשתו לאלבום הפרידה של קלארק מהעולם הזה. והוא עדיין שברירי, אנושי ומקסים כפי שיצא ב-2013 ואף יותר, לאור לכתו של גיא קלארק מהעולם לאחר מכן, אחד הטרובאדורים הגדולים שדרכו כאן ובעולם ה-Outlaw-Country בפרט.
Hell Bent On a Heartache
My Favorite Picture оf You
61.
Gary Clark Jr. – This Land
(2019)
גארי קלארק ג’וניור רק עלה והתפתח ככל שהעשור החולף התקדם והגיע לשיאו מבחינתי בשנה שעברה. כבר אחרי האזנה אחת ידעתי ש-This Land הוא האלבום הכי טוב שהוציא עד היום. קלארק ממשיך בו את השילוב הכ”כ מוצלח של בלוז-רוק וגיטרה חשמלית מדהימה יחד עם R&B וסול. ועם זאת מטפס איתו כמה וכמה רמות מוזיקליות מבחינתי. האלבום בעיקרון מתחיל ממש חזק ואז נכנס יותר לשילובים הללו. הוא גם נוקב וישיר, במיוחד בפתיחה עם שיר הנושא שמושפע מ-This Land Is Your Land של וודי גאת’רי ואחריו What About Us.
מסוג האלבומים שהרגישו לי שמתחילים הכי חזק שלהם ואז מגבירים…חזק בכל מיני מובנים, בצלילים, בזעקות והתווים המחשמלים. את קלארק ראיתי לראשונה כחודשיים אחרי יציאת האלבום, בהופעה בשיקגו, העיר המושלמת להביא אליה את כל ההשפעות והז’אנרים שלו עם הבסיס הבלוזי. הוא היה חוויה מדהימה שם. במיוחד עם השירים מכאן. הביצועים ל-Low Down Rolling Stone או Pearl Cadillac פשוט לקחו את העוצמה של האלבום והכפילו אותה. היו שם פיצוצים מוזיקליים כל-כך טובים. כמו אלו שמקיפים את This Land. מסוג האלבומים שאני לא מקנא בהוצאה שתצטרך להיות הפולו-אפ שלהם.