השנה הזו ממשיכה להוציא אלבומים שאני מצפה להם בכמויות. זו אחת מפתיחות השנה הכי פוריות מבחינת הוצאות שאני מחכה להן. וזה רק הולך לעלות במרץ ואפריל. בעוד פחות משבוע אני טס לטיול ארוך והרבה מהאלבומים הקרובים אני אשמע בדרכים בארה”ב ואפילו אתפוס בהופעות חלק מהאמנים שמוציאים אותם. כולל כמה שאני כותב עליהם פה בסיקור אלבומים בולטים שני שלי לשנה זו, הפעם של חודש פברואר.
לפני שאגש אליהם, הנה תקציר או סיכומון קטן של חודש פברואר בבלוג עם מספר דברים בולטים שכתבתי\שידרתי בו:
החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.
בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.
באמצע שנת 1968, אחרי כל סאגת Sweetheart of the Rodeo, אלבום שהיתה לו עליו השפעה עצומה, גראם פרסונס עזב את ה-Byrds. אחרי שבילה עם הרולינג סטונס באנגליה (ופיתח קשר חם עם קית’ ריצ’רדס שנחזור אליו אחר כך) פרסונס חזר לארה”ב לתחנה הבאה שלו בקריירה. זו שתיקח אותו הכי גבוה שאפשר ואיתה הוא ימצא את הסאונד המושלם ששאף אליו. הוא לקח איתו מה-Byrds את כריס הילמן והם הקימו יחד את The Flying Burrito Brothers.
ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.
אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.
סיקור אלבומים ראשון בבלוג ל-2019! עם כמה מאלבומי ינואר שפתחתי איתם את השנה והנעימו את זמני החודש. ביניהם שני שמות שחוזרים אחרי הפסקה של חמש שנים, שם אחר שתפס אותי בתקופה המתאימה, הרכב שממשיך סבבה בשלו ואלבום בכורה אחד שכדאי לשים אליו לב. קראו והאזינו.
The Delines – The Imperial
לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, ועכשיו חזר עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח).
החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.
לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.
היום בדיוק לפני 40 שנה נהרג כריס בל, המוזיקאי כנראה הכי בלתי מוערך במסגרת “מועדון ה-27”. בל היה חבר מקורי ומהמייסדים של להקת Big Star האהובה עליי מאוד. אמנם הרבה פעמים אלכס צ’ילטון היה בולט יותר בפרונט וגם בל היה בעיקרון שותף רק לאלבום הראשון של הלהקה, אבל היה זה כריס בל שהתחיל את הכל. הוא זה שהזמין את אלכס צ’ילטון להצטרף להרכב Icewater שלו, שעם התוספת של צ’ילטון הפך בעיקרון לליין-אפ המוכר של ביג סטאר והוציא אותה לדרך.
@Joel Bernstein
התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.
את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.
סיכום שנה – הקדמה:
וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.
בעוד שבוע יגיע פוסט אלבומי השנה המסורתי שלי, עם 50 אלבומי האולפן שעשו לי את השנה. עם מסורת של השנים האחרונות, אני מציג כאן קודם לכן את פוסט החימום, או המנה הראשונה, עם ההוצאות המיוחדות של השנה שלי. כל המארזים, ההוצאות המחודשות או מורחבות, EP’s, לייב, Box Sets וכדומה.
היו השנה האמת המון כאלו שאהבתי ועניינו אותי, ככה שהרחבתי את הפוסט המקדים הזה והכנסתי לכאן 20 הוצאות (או 22 יחד עם עוד צמד שמשוחררים עוד כמה ימים ולא שמעתי עדיין כפי שצריך במלואם). בניגוד לפוסט הראשי, אין פה דירוגים. כן יש הרבה מוזיקה, לינקים והוצאות מעניינות ששוחררו במהלך 2018 שאולי תגלו שפספסתם\ן, או אפילו יגלו אמנים חדשים-ישנים.