וואי, איך החיים שלנו השתנו מאז פוסט סיקור האלבומים החדשים הקודם פה. העולם השתנה ואנחנו באמצע תקופה די מטורפת. אבל לפחות מוזיקה חדשה ממשיכה לצאת כרגיל ויש הרבה זמן בבית לשמוע אותה. אז הנה כמה מהאלבומים שיותר בלטו אצלי במהלך חודש מרץ. מקווה שיפיקו לכם\ן קצת הפוגה והנאה גם כן.
Waxahatchee – Saint Cloud
לכבוד עשר שנים לקיומו של הבלוג, שידרתי תכנית ספיישל חגיגית המוקדשת לכל הקוראים והקוראות של הבלוג במהלך השנים. חגיגה של שלוש שעות עם איחולים שכתבו לי ובקשות ששידרתי, יחד עם שירים שהקדשתי חזרה, סיפורים ולא מעט מיקירי הבלוג שהשמעתי וכמה מהשירים האהובים עלי ביותר בעולם. ספיישל שכולו הוקדש לכן ולכם.
תודה רבה לכולכן\ם, על קריאה והאזנה, תגובות, שיתופים ומה לא. בין אם אתם קוראים את דפי הבלוג בכל תקופת עשר השנים בו הוא קיים, או הצטרפתם רק בעשר הדקות האחרונות.
את הספיישל אפשר לשמוע באתר הקצה ובדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:
פלייליסט:
היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.
התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.
בתחילת שנות התשעים ג’וני קאש היה לגמרי מחוץ לזרקורים. התקשורת ועולם המוזיקה כמעט ומחקו אותו לגמרי. בגילו המתקדם, עם בעיות בריאותיות ואחרי עוד התמכרויות וגמילה, הוא נחשב כוכב מזדקן שכבר איבד מהתהילה שלו. ואז ב-1993 הגיע המפיק ריק רובין והציע לו לשתף פעולה.
התוצאה היתה האלבום American Recordings המפתיע ששוחרר ב-1994, היה הצלחה מסחררת ונתן לג’וני קאש חיים חדשים בגיל 61.
האלבום הזה הוביל לסדרה של אלבומי המשך מדהימים לא פחות במה שמכונה ה-American Recordings Series של קאש עם ריק רובין. שלושה חלקים נוספים יצאו עד מותו של קאש ב-2003 ואחריהם גם Box Set מיוחדת ועוד שני חלקי פוסט-מוות בסדרה, כשהאחרון והסופי יצא השבוע לפני עשור, ב-2010.
החודש לפני 30 שנה, חמישה בחורים צעירים מלהקה שהוקמה באטלנטה, ג’ורג’יה, שחררו אלבום בכורה. עשור וקצת אחר כך הם ישנו את החיים של בחור צעיר מישראל שטייל איתם לגן-עדן ובחזרה. פיזית בדרכים ולבד עם המוזיקה.
להיות מעריץ אדוק של המוזיקה של The Black Crowes היה כמו להיות קשור על רכבת הרים מרגשת, מלהיבה ומטורפת של עליות ומורדות. היו תקופות מסוימות שהחבר’ה האלה על הבמה היו הלהקה הכי טובה בעולם. בפעמים אחרות זה גם לפעמים היה עצוב וכואב. כי הקרואוז, בליין-אפים השונים שלהם, תמיד עשו מה שבא להם מבלי להסתכל לצדדים או “לספק” אנשים מסוימים או קהל מסוים. לטוב ולרע. עם כל החופש וההפתעות על הבמה ומחוצה לה. אבל לרוב זה פשוט היה לי מסע מוזיקלי מדהים.
ב-9 בפברואר 1970 שוחרר Morrison Hotel, האלבום החמישי של The Doors, זה שהחזיר אותם לסאונד הבלוז הפסכידלי היותר בסיסי ומעולה של הלהקה. זה קרה אחרי הסאונד היותר ניסיוני וג’אזי של קודמו, The Soft Parade ושנת 1969 שהיתה לא קלה ללהקה וראתה את ג’ים מוריסון מסתבך ונכנע יותר ויותר לאלכוהול. מוריסון הוטל מבחינתי החזיר את ה-Doors לאיזה שיא מוזיקלי חדש וגם תמיד היה האלבום האהוב עלי שלהם.
לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
40.
Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
(2018)
שני אלבומי הסולו של קורטני הצליחו להיכנס לסיכום הזה. מסתבר שאני עדיין מאוד אוהב את שניהם. מי שנמצא במיקום גבוה יותר הוא השני שבהם והנציג פה. מההתחלה היה לי איתו חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי את קורטני גם בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים כאן שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. הוא גם היה פסקול מעולה שבילה איתי שבוע קייצי באנגליה בזמנו.
לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)
60.
Sarah Jarosz – Undercurrent
(2016)
שרה ג’ארוז החלה את הקריירה שלה מאוד מוקדם. חודש אחרי יום הולדתה ה-18 כבר שחררה את אלבום הבכורה שלה. זה היה ב-2009. אחריו היא הוציאה עוד שלושה אלבומים נהדרים בעשור החולף, כשהאחרון מביניהם, Undercurrent, הוא גם לדעתי הטוב ביותר שלה. הנשמה המוזיקלית של ג’ארוז היא כזו ששואבת השפעות מהדרום וגריניץ’ ווילאג’ של הסיקסטיז גם יחד. האלבום הזה מייצג אותה הכי טוב וכולל קצת מעל חצי שעה עם השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה.
