היום לפני 70 שנה נולד אלכס צ’ילטון. המייסד והכותב הראשי של Big Star, סולן ומוזיקאי בחסד ואדם מעניין ומתוסבך, גם עם קריירת סולו מגוונת וטובה. לכבוד הציון אני שמח לשתף פעולה עם חברי אורי דביר, מי שמתפעל את הבלוג Ten To Butter Blood Voodoo וגם עורך סטים נפלאים ברדיו הקצה מדי יום ראשון בערב. האהבה המוזיקלית המשותפת אולי הכי גדולה שלי ושל אורי היא Big Star ואלכס צ’ילטון בפרט. נורא רציתי שנעשה משהו יחד ליום הזה והנה זה קורה בפוסט הנוכחי.
אורי ואני בחרנו לכתוב על עשרה אלבומים מהקריירה של צ’ילטון. כאלו שלדעתנו הם מוצרי חובה שקשורים אליו וליצירה שלו, או שיש בהם עניין ומשיכה וההוצאות הכי מומלצות שלנו. כאלו שמופנות גם לחובבי צ’ילטון שאולי לא התעמקו מספיק בתוך הדיסקוגרפיה שלו, ובאותו הזמן משמשות גם אולי כמבוא ודלת פתיחה להיכרות איתו ועם המוזיקה שלו לאורך השנים. בסוף הפוסט גם הכנו פלייליסט מגניב עם 30 שירים וקצת מעל שעה וחצי של סיקור קריירה, עם המון שירים ספציפיים אהובים עלינו.
אז הנה הכל לפניכן/ם. אלכס צ’ילטון – 70 שנה להולדתו ועשור בלעדיו.
Free Again: The “1970” Sessions
אלכס צ’ילטון החל את הקריירה המוזיקלית שלו כבר בגיל 16 בהרכב של ה-Box Tops. הוא זכה איתם להצלחה מסחרית בגיל מאוד צעיר ובילה איתם את שאר שנות העשרה שלו. כשהלהקה התפרקה והוא עזב, החל גם פרק חדש בקריירה הצעירה, אותו פרק מוכר ומופלא שלו עם Big Star. אבל היה עוד משהו שם באמצע. על פתיחת העשור של שנות השבעים ותחילת שנות העשרים האישיות שלו, צ’ילטון הרגיש שהוא יוצא לחופשי בתור אמן סולו, ורגע לפני שהקים את ביג סטאר, הוא נתן לסולו הזה ניסיון.
השירים בהוצאה הזו לקוחים מסשנים בשנת 1970 באולפני Ardent של ממפיס, הבית שלו ושל ביג סטאר. הרבה מהשירים שוחררו כבר בשנות התשעים, אבל בשנת 2012 הם קיבלו את הטיפול וההוצאה הטובה ביותר תחת השם Free Again. עם כל ההקלטות, הדמואים והרצועות האבודות הראשונות של צ’ילטון בתור אמן סולו. השירים שלו פה לגמרי מייצגים את תקופת המעבר הזו בין הסוף של ה-Box Tops ורגע לפני ההתחלה של ביג סטאר. עם ליריקה ונושאים שמייצגים חופש אמנותי שלא היה לו דאז ולקראת חיפושים מוזיקליים חדשים. כאלו שישלטו לכל אורך הקריירה שלו, השינויים ומצבי הרוח שגרמו לו לגיוונים וצלילים אחרים.
האסופה הזו של Free Again היא מסמך מוזיקלי חשוב בתחילת הקריירה של צ’ילטון, עם שנה אחת ספציפית ומייצגת שנעלה דלת אחת ופתחה עולם שלם.
(תומר קופר)
(Free Again (Original Mono Mix
All I Really Want Is Money
Big Star – #1 Record
האלבום שכיום נחשב כיצירה הענקית והמוערכת ביותר אולי בקריירה של צ’ילטון. הבכורה של Big Star, שנכשלה בזמן אמת, אבל עם השנים קיבלה הערכה ממאזינים ומבקרים עם סטטוס יותר ויותר גבוה של קלאסיקה על-זמנית. הרביעייה של צ’ילטון, כריס בל, ג’ודי סטיבנס ואנדי האמל הציגו אלבום מושלם ששילב פופ ורוק נגישים, חלומיים, מרגשים וחזקים. משהו שלא היה רגיל וקל לעיכול בזמן אמת ויצר את אחד מחלוצי ה-“פאוור-פופ”, הז’אנר שביג סטאר הזניקו הכי גבוה שאפשר.
האלבום שילב שירים שכיום הם מאוד Radio-friendly, אבל לא ממש קלילים. התוצר והשילוב הזה של הרביעייה מ-ממפיס בתחילת שנות השבעים היה צריך קצת זמן כדי לקבל את הכבוד הראוי לו. זה היה, ועדיין, האלבום שהראה את הכוח הגדול של צ’ילטון וכריס בל יחד בתור כותבי שירים. עם נציגים כמו “The Ballad of El Goodo”, הרוקנ’רול הקצר של “In The Street” (ששנים אחר כך קיבל הרבה חשיפה בגרסת Cheap Trick בסדרה של That 70’s Show) ואחד משירי התמימות וההתבגרות הטובים בהיסטוריה בדמות Thirteen.
מצטרפים אליהם עוד שורה של שירים מופלאים, שהרבה מהם נמצאים בטופ הכתיבה והביצוע של אלכס צ’ילטון בתור יוצר. כל זה באלבום בכורה של הרכב שלא מצא הרבה מאזינים בשנת יציאתו של 1972, אבל כמעט יובל שנים לאחר מכן עומד בתור אוצר מוזיקלי חשוב ואחד האלבומים המוערכים והמשפיעים ביותר, בסצינת הפאוור-פופ בפרט ועולם המוזיקה בכלל. וכל זה בצדק רב.
(תומר)
Feel
Thirteen
Big Star – Radio City
אלבום הבכורה של Big Star כיוון הכי גבוה ולשם הם גם הגיעו מבחינה אומנותית. אבל בעקבות הכישלון המסחרי והציפיות הגבוהות, כריס בל עזב את הלהקה בתחושה קשה שהיה להם משהו לא רגיל ביד, שלא הגיע למספיק אוזניים. הלהקה הפכה לטריו וב-1973 הם נכנסו להקליט את אלבומם השני, Radio City, יחד עם ג’ון פריי, מי שעבד איתם על אלבום הבכורה באולפני Ardent.
אלכס צ’ילטון הקליט את כל הגיטרות בעצמו, דבר שכבר שינה את הצבע והסאונד של הלהקה, שלפני כן כללה שני גיטריסטים/כותבי שירים. הלחנים קיבלו זווית חדשה ומפותלת, סאונד הגיטרה שלו נהיה קריסטלי ועם אופי ייחודי ותפקידי הגיטרה הפכו יותר מעניינים ומאוד לא שגרתיים. כבר מהפתיחה של “O My Soul” אפשר לשמוע שצ’ילטון דוחף את עצמו קדימה מכל הבחינות, בשיר שיש בו רוקנ’רול והשפעות של סול וגרוב, ולא מזכיר דברים אחרים.
מבחינת הליריקה זה היה האלבום שבו הוא התחיל לגעת במקומות האפלים בנפשו ולחשוף חלקים מהאישיות שלו שהיו חבויים. השירים נהיו מאוד ישירים, חשופים ומלאי כעס ומלנכוליה. בעצם מלבד השיר “September Gurls” (המנון הפאוור פופ המושלם!) ביג סטאר כבר לא כיוונה לאותו מקום פופי והרמוני של אלבום הבכורה. זו הייתה ביג סטאר חדשה שבמרכזה עמד אלכס צ’ילטון בשיאו כיוצר. Radio City שוחרר ב-1974 עם עטיפתו האייקונית של צלם האמריקנה וויליאם אגלסטון, וגם הוא אלבום שסבל מבעיות הפצה ומכירות כמו קודמו. עם השנים צבר מעמד קאלט, הרבה אחרי שהלהקה כבר לא הייתה קיימת.
(אורי דביר)
O My Soul
Daisy Glaze
Ocean Club ’77
בתחילת 1977 הגיע צ’ילטון לניו יורק כדי לקדם את ה-EP הראשון שלו, The Singer Not The Song, שיצא בלייבל העצמאי והחלוצי Ork Records. צ’ילטון חבר לכריס סטיימי (בהמשך ממקימי להקת הניו-ווייב/פאוור פופ The dB’s) וביחד עם עוד מתופף הקימו פאוור טריו בשם Alex Chilton and the Cossacks. הלהקה ניגנה באותם המועדונים בהם ניגנו כל להקות הגל הניו יורקי הראשון של הפאנק והניו-ווייב בזמנו, ואף שלחה דמו של חומרים חדשים למנהלי הלייבל Elektra (שבאותם ימים שמו עין על כמה להקות חמות כמו Television ו-The Dictators). אבל חוזה לא נחתם והלהקה לא שרדה זמן רב.
בשנת 2015 הלייבל Norton Records שחרר לראשונה תיעוד ארכיוני של הטריו במועדון ה-Ocean Club. כזה שתופס רגע מאוד יפה ומעניין בקריירה של אלכס צ’ילטון, על התפר שבין ביג סטאר לתחילת קריירת הסולו שלו. הוא והלהקה נותנים סט שמורכב משירי פאוור פופ ורוקנ’רול, לצד ביצועים לשירים של ביג סטאר וגם כמה קאברים מעולים כמו “I Can’t Seem To Make You Mine” של The Seeds ו-“Wouldn’t It Be Nice” של הביץ’ בויז.
(אורי)
Can’t Seem to Make You Mine
Wouldn’t It Be Nice
Big Star – Complete Third
אחרי שני האלבומים הראשונים של ביג סטאר והעזיבה הסופית של החבר המקורי כריס בל, אלכס צ’ילטון וג’ודי סטיבנס כינסו מוזיקאיים מקומיים בממפיס והחלו להקליט אלבום חדש בסוף 1974, יחד עם המפיק המופלא ג’ים דיקינסון ז”ל. התוצר של ההקלטות הללו הוא האלבום Third, שהיה אמור לצאת לקהל הרחב ב-1975, אבל תסבוכות בהקלטות ובין חברי הלהקה גרמו לו להישאר בכספת. בסוף הוא שוחרר ב-1978 תחת השם Third/Sister Lovers, אחרי שהלהקה כבר התפרקה (ומספר חודשים לפני מותו המוקדם של בל). מאז היו לו כל מיני גרסאות והוא תמיד היה סוג-של פאזל ואוצר אבוד של ביג סטאר, ובעיקר אלכס צ’ילטון, שהרוב המוחלט של השירים, האווירה ומצב-הרוח של האלבום, הגיעו ממנו.
בשנת 2016 האלבום קיבל סוף-סוף את ההוצאה האולטימטיבית שלו, תחת השם Complete Third. עם קופסא משולשת שכוללת 69 רצועות מתוך העבודה וההקלטות של האלבום. עם דמואים מוקדמים של אלכס צ’ילטון, מיקסים שונים של המפיק ג’ים דיקינסון ובסביבות 30 קטעים שלא שוחררו קודם לכן. הוצאת חובה לכל חובב של ביג סטאר, צ’ילטון והאלבום הספציפי הזה, עם מבט קרוב לסשנים והאוצרות היפים והאבודים שהניבו אלבום שהקדים את זמנו.
(תומר)
(Thank You Friends (Demo
Big Black Car
Bach’s Bottom
בסיום הסשנים לאלבום השלישי של ביג סטאר, צ’ילטון עדיין היה בחיפושים אחרי לייבלים שיהיו מוכנים לקחת על עצמם את הוצאת האלבום. באותה שנה היו לו ביד גם שירים חדשים שחיפשו את דרכם לאלבום סולו. מפגש עם מפיק/מבקר מוזיקה ובכיר בחברת התקליטים Chess בשם John Tiven, הוביל ליומיים של סשנים באולפני ארדנט. טיבן העריץ את ביג סטאר ורצה לדחוף את הקריירה של צ’ילטון קדימה בעזרת הקשרים שלו בעולם חברות התקליטים.
ההקלטות היו די כאוטיות, כאשר צ’ילטון שר וניגן מעט קלידים והיה לו חזון ועניין להתרחק מסאונד הגיטרות הג’אנגלי של ביג סטאר וליצור רוקנ’רול יותר מופשט ומשוחרר. המצב הנפשי הלא יציב והזוגיות עם חברתו ליסה אלדריג’ שהידרדרה באותה שנה (ואף הגיעה לאלימות פיזית מצידו) מורגשים מאוד בהקלטות האלה, שהם המשך ישיר ל-Third, פחות במובן המוזיקלי ויותר מבחינת האווירה הקודרת.
ג’ון טיבן הצליח לסגור חוזה עם Ork Records, הלייבל העצמאי הניו יורקי שהתחיל לפעול סביב להקות הפאנק/ניו-ווייב שקמו באותה תקופה (כמו Television, Ramones, Richard Hell) וחלק מהשירים מאותם סשנים מצאו את דרכם ל-EP של חמישה שירים בשם Singer Not The Song. בשנת 1981 טיבן החליט על דעת עצמו להוציא את כל החומרים של אותם סשנים תחת השם Bach’s Bottom והם כוללים את “All Of The Time” הנפלא והפאוור פופי, ביצועים חדשים לשירים “Free Again” ו-“Jesus Christ”, בנוסף לכמה קאברים מצוינים ל-“I’m So Tired” של הביטלס, “Summertime Blues” של אדי קוקרן ואת “Singer Not The Song” של הסטונס.
(אורי)
All of the Time
Jesus Christ
Like Flies On Sherbert
אחרי תקופה בניו יורק הקשוחה, שב צ’ילטון לממפיס עם כוונות להקליט אלבום סולו ראשון. אלו היו שנים לא פשוטות עבורו, מלאות בהרס עצמי ודיכאונות. בזמן הקלטות האלבום ב-1978, נהרג חברו כריס בל בתאונה בה איבד שליטה על הרכב שלו. כל המצב הנפשי המעורער הזה מורגש היטב בסאונד ובשירים של האלבום Like Flies On Sherbert שיצא ב-1979 וכלל שירים חדשים לצד קאברים ולא היה דומה בכלל לשום דבר שצ’ילטון הקליט לפני כן.
בעזרת המפיק והמנטור שלו, ג’ים דיקינסון (שהפיק גם את האלבום השלישי של ביג סטאר), וחבורה של מוזיקאים מקומיים, הוא הקליט את האלבום הכי כאוטי, אפל וקשה בקריירה שלו. הוא רצה במודע שהשירים יישמעו חורקים ושהכלים לא תמיד יהיו מכוונים זה עם זה כדי שתיווצר אווירה מאוד Loose ושהסאונד יהיה צורם. את הגישה ליצירה שלא מתחשבת באיך הקהל והמבקרים יעכלו ויקבלו אותה, הוא ספג מסצינת ה-CGBG ולהקות הפאנק וניו-ווייב של ניו יורק. כשראה את The Cramps מופיעים בתחילת דרכם, הוא חשב שהם הלהקה הכי מטורפת שהוא שמע (לא הרבה אח”כ הוא גם הפיק אותם), מה שפתח אותו גם לכיוון של רוק’בילי פרימיטיבי שאפשר לשמוע באלבום בשיר “Rock Hard” למשל.
ההשפעות הללו היו חזקות גם על האופי שלו וגם על המוזיקה, וזה הוביל אותו ללכת עם החזון שלו עד הסוף באלבום שהוא האנטיתזה למוזיקה המלוטשת של ביג סטאר ולתדמית של כוכב פופ שנכפתה עליו בגיל כל כך צעיר בימים בהם היה חבר ב-The Box Tops. זה לא אלבום שכל מעריצי צ’ילטון מסכימים עליו, אז גם אם לא נפלתם ממנו, לפחות זכיתם לשמוע את הביצוע הכי שבור ונפלא לקלאסיקת הקאנטרי של ארנסט טאב, “Waltz Across Texas”.
(אורי)
My Rival
Waltz Across Texas
Feudalist Tarts
אחרי שהוציא רשמית את קריירת הסולו ב-1980, צ’ילטון די נעלם וחזר באמצע העשור עם ה-EP של Feudalist Tarts. הוא כולל שישה שירים, חצי מקוריים וחצי קאברים, שכולם הוקלטו בארדנט ביום אחד בתחילת אפריל 1985. האווירה השולטת פה היא הצד הג’אזי והבלוזי של צ’ילטון, מגובה בכלי נשיפה, יכולות המפוחית שלו ואווירה כללית של להקת-ברים שמופיעה באמצע הלילה. משהו שקצת מזכיר את האלבום This Note’s For You של ניל יאנג שיצא שלוש שנים מאוחר יותר.
הוא נוגע פה יפה בשירים של אחרים, כמו סלים הארפו (“Tee Ni Nee Ni Noo”) והלהיט “B-A-B-Y” במקור של קרלה תומאס שנכתב ע”י אייזק הייז. אבל הוא משלב איתם את המקוריות שלו בסנכרון מוזיקלי אווירתי, במיוחד עם “Lost My Job” ו-“Paradise” שמסיימים את ה-EP הזה, שהוא גם אולי ההוצאה הכי שורשית שלו בקריירה.
(תומר)
Tee Ni Nee Ni Noo / Tip on In
Paradise
Alan Vega, Alex Chilton & Ben Vaughn – Cubist Blues
בדצמבר 1994 חברו להם אלכס צ’ילטון, אלן ווגה (הפרונטמן האגדי של Suicide) ובן ווהן (סינגר/סונגרייטר אמריקאי) במטרה להקליט אלבום משותף. הדבר היחיד שהיה ברור להם שזה לא הולך להיות אלבום עם שירים שנכתבו מראש, מעבר לכך לא נעשו שום הכנות. הם רצו לתפוס את מה שקורה באותו רגע ובעיקר לסמוך על הספונטניות ולתת לחיבור של שלושה יוצרים לעשות את הקסם שלו. הם שכרו אולפן במנהטן ושם במשך שני לילות רצופים, מלאי עשן סיגריות שאפף את האולפן וחשכה כמעט מוחלטת שמנעה מהם לראות אחד את השני ברוב הזמן (כי ככה היה נראה להם נכון), הם הקליטו שירים שנוצרו במקום תוך כדי נגינה, עד שהבוקר עלה.
שנתיים אחר כך שוחרר האלבום ואפשר לומר שהוא לא ממש נופל תחת ז’אנר אחד ספציפי, אולי משהו כמו סול ביבים מופשט וטורד מנוחה יהיה קרוב לאיך שזה נשמע. צ’ילטון ו-ווהן מנווטים את הסיפור מבחינה מוזיקלית (ומחליפים כלים כמעט בכל שיר) ואלן ווגה נמצא בפרונט ומשתמש בקול ובטקסטים שלו כעוד כלי דומיננטי ומזגזג בטבעיות בין ספוקן וורד לשירה מהפנטת ולא תמיד נעימה, בתדר שנמצא רוב הזמן על סף של קריסה מנטלית. זה האלבום היחיד ברשימה שבו צ’ילטון לא במרכז הפוקוס שלו, אבל הוא נותן זרקור אל הצד באישיות שלו שחיפש ללכת למקומות לא מוכרים ובטוחים וגם נהנה לפעמים לא להיות בפרונט.
(אורי)
Sister
Fat City
A Man Called Destruction
באמצע שנות התשעים אלכס צ’ילטון לגמרי חזר לעניינים ולתקופה יצירתית. זה החל ב-1993 כששחרר אלבום סולו נוסף ובמקביל החזיר ביחד עם ג’ודי סטיבנס את Big Star, אחרי תרדמת של כמעט 20 שנה (את הצמד המקורי של צ’ילטון-סטיבנס השלימו שני נציגים מההרכב של The Posies). התקופה הזו הגיעה לאיזה שיא מסוים עם אלבום סולו נוסף העונה לשם A Man Called Destruction. אלבום מאוחר בקריירה שמייצג מעולה את כל צדדיו של צ’ילטון המוזיקאי; עם פופ, בלוז, סול, R&B ורוק-רך נהדר.
כמיטב המסורת בקריירת הסולו, האלבום מחולק לשישה קטעים מקוריים חדשים לצד שישה קאברים סופר-מעניינים ולא מובנים מאליו. הוא נשמע פה מצוין עם הלהקה שמגבה אותו, מלא אנרגיות וסוג-של Passion מלנכולית חזקה שנמצאת בין הרצועות, הצלילים והמילים. האלבום הזה מייצג אולי תקופת שיא אחרונה מסוימת, לפני שמסלול הסולו של צ’ילטון דעך והוא חזר להישען קצת על העבר עם אלבום הקאמבק של Big Star ב-2005. זו גם הוצאת הסולו האחרונה שלו שכוללת חומרים מקוריים.
כששנות התשעים הסתיימו, כך גם קרה לקריירת הסולו שלו. היה עוד אלבום מאוחר כאמור עם Big Star המחודשים ובשנת 2010 אלכס צ’ילטון נשם את נשימתו האחרונה ומת מהתקף לב כשהוא בן 59. הוא השאיר אחריו קריירה מלאה באוצרות של אחת הנשמות היפות והכואבות של עולם המוזיקה. כזו שלא ידעה הצלחה מסחרית גדולה, אבל מצאה גאולה והערכה אצל המון מאזינים מאז ועד היום.
אם צ’ילטון היה עדיין בחיים, הוא כנראה לא היה חוגג ממש את יום הולדתו ה-70 כיום, אלא מתכנס עם עצמו ושומר על פרופיל נמוך. אבל זו הזכות שלנו לחגוג אותו בתשוקה, יחד עם כל הפנינים המוזיקליות שפרוסות ומתחבאות בתוך קריירה וגוף יצירה שכנראה ראויים ליותר.
(תומר)
Lies
Devil Girl
בנוסף לסקירות מוזמנים/ות להאזין גם לפלייליסט מיוחד שאני ואורי הכנו, עם 30 שירים נבחרים מהקריירה של צ’ילטון, נציגים מכל ההוצאות שכתבנו עליהן, פלוס עוד כמה תוספות:
מקסים ומרגש
את המילה הלא קיימת בעברית “מתוסבך” הייתי מחליפה ב”מורכב”
שרון
תודה על התגובה, שרון. ולמה לא קיימת? בן-אדם בעל תסביכים, או שסובל מהם באופן רשמי. הוא גם מורכב, אבל במקרה שלו זה יותר מ-Complex שאפשר להגיד על המון. התסביכים אצלו היו מאוד ברורים, גם במוזיקה שיצאה ממנו, יותר ממורכבות של אישיות הייתי אומר. מכך הבחירה.