ארכיון הקטגוריה: כללי

אלבומי חודש יולי

פורסם בתאריך על ידי
2

אפשר להגיד שחודש יולי היה עמוס במיוחד עם הוצאות חדשות. אלבומים שציפיתי להם וגם כמה וכמה דברים שהגיעו בהפתעה או ללא התראה מוקדמת. הרבה מוזיקה חדשה להאזין לה. הנה 11 הוצאות שבלטו לי החודש, עם אלבומי אולפן וגם כמה הוצאות מיוחדות. בהמשך לסיקור אלבומי 2020 של הבלוג.


Courtney Marie Andrews – Old Flowers

חיכיתי נורא לרגע שבו אאזין לכל האלבום החדש של קורטני מארי אנדרוז. אלבום שאיכשהו כבר אהבתי עוד לפני ששוחרר. נשמע קצת מוזר, אבל פשוט ידעתי והרגשתי. כי כל סינגל שהיא שחררה מתוכו בחודשים האחרונים, חדר לי ישירות ללב. כתבתי על קורטני בבלוג לפני שנתיים כשהיא היתה אצלי בסיכום שנת 2018 עם האלבום May Your Kindness Remains. לא הרבה אחר כך, היא עברה פרידה מבן-הזוג והבאסיסט הצמוד שלה לאחר יחסים של כמעט עשור.

האלבום Old Flowers הוא פס הקול לשיברון והשלבים שמגיעים איתו אחרי כזה דבר. הוא אלבום פרידה מובהק, אחיד ומלא בליריקה וצלילים שיכולים להפנט ולצמרר מאזינים שנמצאים ב-Mood הנכון, או מבינים נורא את מה ששומעים. בין אם זה מקרה טרי, משקעי עבר או סתם תקופה מכילה כזו. אצלי הוא מאוד הובן. הבסיס והאווירה שלו הגיעו אלי בזמן מתאים. במיוחד עם הרבה משפטים מדויקים ועוד יותר במיוחד כשהוא מגיע משביל ההשפעות של אמילו האריס המוקדמת, עם קצת ג’ני לואיס שנפגשים בפינת River של ג’וני מיטשל.



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל פרידה מפיטר גרין

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

פיטר גרין עזב את העולם הזה בגיל 73. נפטר בשלווה בשנתו, אחרי שנים של אי-שלווה עם עצמו. לגרין היו מחלות נפשיות, איתן התמודד רבות מול העולם ומול עצמו. הוא גם היה אחד הגיטריסטים הגדולים שדרכו כאן. ממייסדי פליטווד מק ומי שהיה הכוח הגדול של הליין-אפ הראשוני של ההרכב. זה של סוף שנות השישים והבלוז-רוק המדהים שיצר. זה שבלט אצלי נורא בתקופות העמוקות הראשונות עם מוזיקה. גרין השפיע רבות על הטעם המוזיקלי שלי בתחילת הדרך.

במוצ”ש האחרון היה לי כבר ספיישל מוכן על Humble Pie שהייתי אמור לשדר בראשון בבוקר, אבל אז הגיעה פתאום הידיעה על מותו של גרין והכל השתנה. ישבתי בלילה ובחרתי שירים וביצועים ספציפיים שליוו אותי לא מעט בחיבור הראשוני עם מוזיקה. כפי שפיטר גרין ופליטווד המוקדמת שלו ידעו לעשות. הגעתי בבוקר לאולפן ודי ספונטנית סידרתי, שידרתי ונפרדתי. פרידה מאחד הגיטריסטים והמוזיקאים הגדולים שהיו כאן ומעמודי התווך של עולם הבלוז-רוק.

התמקדתי בספיישל רק בשירים שגרין כתב\יצר\חיבר, ללא קאברים. כאשר הרוב המוחלט של התכנית מגיע מהשנים הגדולות שלו ושל פליטווד, 1967 עד 1970. אלו שהשפיעו עלי כ”כ. אחרי שסיימתי לשדר את גרסת 24 הדקות האדירה של Rattlesnake Shake, ציינתי ברגש שאם היו אומרים לי לפני עשרים שנה, בחיבור שלי לבד עם המוזיקה הזו, שאני אשב בעוד שני עשורים בתכנית רדיו משלי ואשמיע את הדבר הזה, הייתי בטח צוחק. אבל זה קרה השבוע, וזה החזיר אותי אחורה לתקופה קצת יותר חשוכה ובודדה, כי פיטר גרין היה מהראשונים אצלי בחיבור האמיתי עם מוזיקה ופליטווד מק המוקדמת שלו היו שם בשבילי, עם ההתקדמות והטעמים המוזיקליים האישיים שלי.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש יוני + סיכום חצי שנתי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.


Sarah Jarosz – World On The Ground

שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.

יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.

Pay It No Mind

I’ll Be Gone









רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Uncle Tupelo

פורסם בתאריך על ידי
2

באמצע חודש יוני של 1990 שוחרר אחד מאלבומי הבכורה האהובים עלי ביותר. בזמן שלהקות Hair-Metal ורוק כבד עדיין שלטו בסביבה משנות השמונים וממש בתחילת העלייה של ההרכבים החדשים בסצינה של סיאטל, הגיע הרכב קטן מאילינוי והביא סאונד ואלטרנטיבה חדשים. כאלו שקיבלו את השם שהפך לז’אנר שלם שאוהבים לקרוא לו אלט-קאנטרי.

לאלבום שהביא את זה קוראים 𝗡𝗼 𝗗𝗲𝗽𝗿𝗲𝘀𝘀𝗶𝗼𝗻 ולהרכב שאחראי עליו קוראים 𝗨𝗻𝗰𝗹𝗲 𝗧𝘂𝗽𝗲𝗹𝗼. הטריו שהקימו ג’ף טווידי, ג’יי פרר ומייק היידורן. הם יצרו יחד סאונד שהיה אז פורץ דרך, כזה ששילב קאנטרי-רוק שורשי יחד עם פאנק-רוק וסאונד כבד יותר. הם לקחו בסיס שנשאב מהרכבים כמו ה-Flying Burrito Brothers וה-Byrds וחיברו אותו עם השפעות מלהקות כמו ה-Replacements או ה-Stooges.

הסאונד השורשי-חשמלי-פולקי-כבד הזה נמצא שם לכל אורך No Depression. אלבום בכורה אדיר (שגם על הדרך היה חלק מההשפעה על שמו של מגזין המוזיקה המוכר בעל אותו השם). אבל יותר מזה, הוא יצר משהו חדש ומלהיב שהרבה להקות אלטרנטיביות אחרות הושפעו ממנו עד היום. ההרכב של Uncle Tupelo לא שרד יותר מדי. הם שחררו עוד שלושה אלבומי אולפן ואחרי ריבים בלתי פוסקים בין שני הכותבים הסופר-מוכשרים של טווידי ופרר, הם התפרקו ב-1994. קריירה קצרה של מספר שנים שמכילה בשבילי המון.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

האלבום שנשבר ונבנה מחדש

פורסם בתאריך על ידי
4

לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.

התקופה הרגשית הזו היתה כנראה ההשפעה הגדולה ביותר. הפרידה מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הראשון. סיום היחסים והפחד העצמי והחשוף עם השירים שכתב והקליט שהתעסקו רובם בסיפור הזה ובלב השבור של יאנג. כתבתי כבר על הסיפור והרקע של האלבום בפוסט ההוא, אז לא ארחיב כאן בנושא. במשך שנים Homegrown היה בשבילי (והרבה אחרים) אולי ה-Holy Grail הגדול ביותר מתוך המוזיקה הגנוזה של יאנג והארכיון הגדול. כל השירים שלו שהרבה מהם מעולם לא שוחררו או נשמעו. כאלו שרק הייתי מדמיין את עצמי שומע לראשונה או מגלה את הגרסה המקורית שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש מאי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

די משוגע מה שהולך בעולם כרגע. הקורונה עדיין פה, הרבה מקומות עדיין משותקים ואלימות ומלחמות גזע מתפוצצות מעבר לים וגם לידינו. בתוך כל הטירוף והתסכול הזה, לפחות יש מוזיקה חדשה שממשיכה לצאת ולשמור על שפיות מסוימת. הנה קצת ממנה עם הנבחרים שלי לחודש מאי שבלטו אצלי יותר מאחרים באוזניים.


Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia

שנת בחירות בארה”ב והרבה מהמצב הכללי מוציאים זעקות מוזיקליות ממש טובות ממספר אמנים. זה קרה כבר השנה עם הדרייב ביי טראקרס ולוסינדה ויליאמס ועכשיו תורו של סטיב ארל. כי גם האלבום החדש שלו מאוד מחאתי וחזק. כולו סובב סביב מקרה מוות של 29 עובדים במכרה במערב וירג’יניה שהתרחש לפני עשור. כזה שגילו בו הפרעות בטיחות קשות והרבה אנשים חזקים, ממשלה ופוליטיקה הפנו לו את הגב. זה מגיע הכי חזק בשיר העוצמתי It’s About Blood, אבל נמצא לכל אורך הרצועות באלבום שגם משקפות לא מעט מהמצב של אמריקה כיום, מעמד הביניים, איגוד העובדים והמלחמות של האדם הקטן.

סטיב ארל עובד במרץ בשנים האחרונות. זה אלבום אולפן שישי שלו תוך תשע שנים וכל אחד מהם מוצלח או חשוב, או פשוט טוב. אבל עם Ghosts of West Virginia הוא מוציא החוצה הרבה מהכוח הפוליטי וסוציו-אקונומי שלו ואמריקה של הדרכים הצדדיות שהוא תמיד הכיר כ”כ טוב. וזה נהדר וחשוב, במיוחד עכשיו. כרגיל מגבים אותו פה ה-Dukes המעולים, שכוללים בין השאר את הצמד של ההרכב The Mastersons; כריס מסטרסון ואלינור וויטמור (שעוברת לקדמת הבמה בקולות של השיר If I Could See Your Face Again). הכל יחד יוצר את אחד האלבומים היותר חזקים שארל שחרר בקריירה שלו לדעתי.

It’s About Blood

Time Is Never On Our Side









רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש פברואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

ככל שהשנה הזו מתקדמת נראה שהיא הולכת להיות יותר ויותר מפוצצת באלבומים טובים ומצופים. כאלו שיצאו או רבבות אחרים שעומדים לצאת בחודשים הקרובים. הנה כמה מההוצאות של פברואר שיותר בלטו אצלי באוזניים.


The Secret Sisters – Saturn Return

על האחיות לידיה ולורה רוג’רס אני כותב עוד מהשנה הראשונה של הבלוג ובערך מתחילת דרכן. לפני שלוש שנים אלבומן הקודם אפילו הגיע אצלי למקום הרביעי בסיכום 2017. עכשיו הן חזרו עם אלבום רביעי, Saturn Return, שממשיך את היופי ההרמוני של קודמיו. אם האלבום הקודם הושפע לא מעט מהפרידה של האחיות מהלייבל שלהן שדי כבל אותן והן יצאו לאיזה שחרור וחופש מוזיקלי, הפעם זה אלבום שדי מושפע ממשפחה ומה שעבר על שתיהן בשלוש השנים האחרונות במקומות שיותר קרובים לבית.

את האלבום הנוכחי הפיקה ברנדי קרלייל, שגם מצטרפת לאחיות עם הקול שלה, גיטרה וקלידים. תוספת מבורכת, יחד עם הבאסיסטית האהובה עלי שונה טאקר (לשעבר בדרייב ביי טראקרס) שחוברת אליהן השנה גם כן. אבל הבמה כולה שייכת ל-Secret Sister. ללורה ולידיה, לקולות, לכתיבה הנוגעת וההרמוניות המושלמות שלהן, שכל אלו נשמעים שוב מצוין דרך הרצועות של Saturn Return. אלבום יפהפה נוסף על הדרך המוזיקלית של האחיות.

Cabin

Silver


Eyelids – The Accidental Falls











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 5

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)


20.
The War On Drugs – Lost In The Dream
(2014)

די מדהים מה שקרה עם The War On Drugs בשנת 2014. אחרי שני אלבומים שחיבבתי ובתור הרכב די קטן, הם התפוצצו לחלוטין. זה קרה עם האלבום Lost In The Dream, והאמת? לגמרי הגיע להם. הם עשו עם האלבום הזה קפיצת מדרגה מטורפת. באלבום שלפניו קורט וייל עוד התארח, אך כאן אדם גרנדוסיאל הפך למנהיג האמנותי הבלתי מעורער של הלהקה והוא עושה פה בערך הכל; גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. זה היה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת הסאונד באלבום הזה לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם ומבחינתי גם נשאר הטופ של ההרכב גם כיום, אחרי האלבום המוצלח הנוסף שיצא אחריו.

זה אלבום שמלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה והסטטוס של The War On Drugs בשש השנים האחרונות. לקראת סוף השנה בו יצא האלבום, ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה עליו. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד 2014 הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. אבל הם זכו בזה בצדק עם המוזיקה שיצאה מהם.

Under The Pressure

Eyes To The Wind














רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 4

פורסם בתאריך על ידי
2

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


40.
Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
(2018)

שני אלבומי הסולו של קורטני הצליחו להיכנס לסיכום הזה. מסתבר שאני עדיין מאוד אוהב את שניהם. מי שנמצא במיקום גבוה יותר הוא השני שבהם והנציג פה. מההתחלה היה לי איתו חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי את קורטני גם בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים כאן שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. הוא גם היה פסקול מעולה שבילה איתי שבוע קייצי באנגליה בזמנו.

בחלק הראשון של ההופעה ההיא קורטני ביצעה את כל האלבום לפי הסדר ואז עברה לשירים האחרים. בשבועות הללו לפני ההופעה חיכיתי לחוות גם את “Tell Me” בלייב, אבל לא ציפיתי שהחצי הראשון הזה איתו בהופעה יישאר איתי עוד יותר חזק מהחצי השני עם השירים המוכרים והישנים יותר. הביצוע המלא שלו בלייב היה נפלא ועוצמתי וגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. מהפתיחה של Hopefulessness, דרך שורה של שירים קליטים, יפים ומעט Dark בליריקה והגישה, אך עטופים בהמון חשמל וסאונד נורא חזק. זה בלט הרבה יותר בלייב. הוא מפוצץ בשירים סופר-זורמים ומשחררים שחרשתי עליהם במהלך 2018, במיוחד בתקופת הקיץ ובשבועות לפני ואחרי ההופעה ההיא בה הם קמו לתחייה מול העיניים.








רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש ינואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

תחילת השנה הזו מתמלאת בהמון מוזיקה טובה. זה ילך ויגבר בחודשים הקרובים עם מלא אלבומים שאני מצפה להם. בינתיים תחילת 2020 הביאה איתה כמה דברים נהדרים. הנה שלושה אלבומים שאהבתי במיוחד בינואר, פלוס שני EP’s חדשים גם כן.


Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman

ההפתעה היפה הראשונה של 2020 הגיעה מבחינתי כבר בינואר. זה קורה עם סופר-גרופ קטן שמורכב משלושה מוזיקאים מוכשרים, שניים מהם אהובים עלי מאוד; אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats וג’וש קאופמן, שהפיק לקרייג פין את טרילוגיית אלבומי הסולו האחרונים ומנגן שם וגם שיתף פעולה המון עם ג’וש ריטר ו-Hiss Golden Messenger בעבר. שניהם חברו לאנייס מיטשל, שזכתה בפרס טוני על המוזיקה של Hadestown ויחד הקליטו אלבום שמורכב משירי פולק וגוספל ממש ישנים.

הגדולה של האלבום מבחינתי נמצאת בתוך התחייה מחדש שהם לחלוטין הכניסו לשירים פה. חיים חדשים ומודרניים, עם השילוב המוזיקלי המוכשר של שלושתם והקולות של מיטשל וג’ונסון לסירוגין וביחד שמובילים את השירים. הם יצרו יחד אלבום Dark-Goth-Folk כזה, שנורא משך אותי בהאזנות החוזרות. הייתי מתאר אותו כ-Fruit Bats פוגשים את פטי גריפין בתערובת של בלדות רצח פולקיות ישנות נורא. אלבום יפהפה מבחינתי שמגיע ממפגש של טריו מפוצץ בכישרון.

Bonny Light Horseman

The Roving

Deep In Love


Drive-By Truckers – The Unraveling













רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: