לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.
Sarah Jarosz – World On The Ground
שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.
יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.
Pay It No Mind
I’ll Be Gone
Phoebe Bridgers – Punisher
מאז שפיבי ברידג’רס שחררה ב-2017 את אלבום הבכורה היפהפה שלה, Stranger In The Alps, היא המשיכה לשחרר כל שנה עוד מוזיקה בכיכובה, אבל בפרויקטים שונים. ב-2018 היה זה ה-EP בטריו של Boygenius יחד עם לוסי דייקיס וג’וליאן בייקר ושנה שעברה עם קונור אוברסט כצמד תחת השם Better Oblivion Community Center. שתי ההוצאות הללו גם היו אצלי בסיכומי שנה. אבל הציפיה האמיתית היתה לאלבום הסולו השני שלה. זה שהגיע עכשיו.
כשיצא אלבום הבכורה דאז, הגעתי אליו טיפה מאוחר. בגלל זה הוא לא היה אצלי בסיכום 2017 (אבל קיבל פיצוי כשנכנס גם הוא ל-100 הגדולים בסיכום העשור של הבלוג). הפעם הגעתי ל-Punisher בשניה שיצא, בהתלהבות הראויה. אהבתי אותו כבר בהאזנה ראשונה והוא סיפק הרבה מהציפיות שהתעצמו לקראת צאתו. אני חושב שאני מתאהב בו קצת יותר בכל האזנה נוספת. למרות הפרויקטים הקצת שונים ואחרים באמצע ולמרות שעברו שלוש שנים ועבר גם לא מעט על פיבי בדרך (ועלינו והעולם), Punisher מרגיש לי לגמרי כמו פולו-אפ ישיר ל-Stranger In The Alps. וזה מדהים לדעתי כשזה קורה ככה.
עוד משהו שקרה על ההאזנה הראשונה אליו, היה שאהבתי מאוד את היופי, הכאב והרגש של הרצועות, עד שהגעתי לשיר האחרון והתאהבתי בו קשות. ישר בשמיעה הראשונה של I Know The End הוא הפך לפייבוריט מובהק שלי באלבום וגם לאחד משירי סיום האלבומים הטובים ביותר של 2020 עד כה. אם פיבי תיתן לנו כאלו אלבומי סולו כל שלוש שנים אני אהיה מרוצה. בינתיים כל מה שהיא נוגעת בו ממשיך להיות זהב מבחינתי. במיוחד כשהיא לבדה.
I Know The End
Graceland Too
Norah Jones – Pick Me Up Off The Floor
זו תקופה נהדרת בקריירה של נורה ג’ונס לדעתי. אחרי האלבום היפה של השנה שעברה, היא חזרה מוקדם יותר השנה עם האלבום של ההרכב הנשי Puss N Boots ועכשיו משחררת אלבום סולו נוסף. אלבום שלא ממש היה אמור לצאת, כי הוא עשוי משאריות ורצועות של השנים האחרונות שהיא לא עשתה איתן כלום עד שהחליטה להקליט ולאגד אותן יחד.
התוצאה היא סוג-של פולו-אפ שקט יותר לאלבום Day Breaks של 2016, עם הרבה שירי פסנתר, אווירה יותר ג’אזית וכזו שגם הולכת אחורה לשורשים שלה. יש משהו באלבום הזה שבהאזנה אליו הרגשתי שהוא איזה שילוב מוצלח עם הצד הפופי של נורה בבכורה של Come Away with Me פוגש את הצד הג’אזי ב-Court And Spark של ג’וני מיטשל. בכל אופן, הוא באווירה די שונה מקודמו, איטית ושקטה, וצריך אולי לשמוע אותו בזמנים ספציפיים. אולי בלילה ברקע באיזו אווירה רומנטית או מלנכולית מסוימת. לפחות אצלי הוא פועל ככה נהדר. מהאלבומים האלה שצריכים את ה-Mood וכוס היין הנכונה לידם. אני שמח שנורה ממשיכה לעשות מה שבא לה בשלב הזה בקריירה.
Hurts To Be Alone
Flame Twin
Sammy Brue – Crash Test Kid
האלבום שמגיע עכשיו הוא של מישהו שרק נולד בשנה בה יצא אלבום הבכורה של נורה ג’ונס. זה היה ב-2002. מוקדם יותר השנה כתבתי קצת על סמי ברו אחרי שראיתי אותו פותח הופעה למרקוס קינג. הוא בן 18 בלבד והוציא עכשיו את אלבומו השני, Crash Test Kid (הראשון יצא כשהיה בן 15). אלבום שממשיך את הפולק-רוק\אמריקנה הכשרוני שלו, בשילוב של קטעים חזקים יותר שנוגעים אפילו טיפה בפאנק-רוק.
ציינתי אז שהכתיבה שלו קצת מקדימה את זמנו והוא הזכיר לי את ג’סיקה לי מייפילד שהיתה גם כן טינאייג’רית באלבום הבכורה שלה וגם עליה כתבתי בתחילת הדרך (והרבה מאז במעקב אחר הקריירה שלה). גם פה יש שירים פשוטים שעובדים יחד עם כמה רצועות שחשתי שהן בוגרות יותר ויפות ואולי מעט מוציאות את סמי גם מה-Singer/Songwriter המקובע שכותב על אותם הנושאים. בכל אופן, למישהו בן 18 עם אלבום שני ביד זו אחלה של הוצאה שאפשר גם לראות בה קצת התקדמות בסאונד מהאלבום הראשון.
Teenage Mayhem
Crash Test Kid
Neil Young – Homegrown
ניל יאנג שחרר סוף סוף את Homegrown, פנינה ענקית שחיכיתי לה שנים רבות. אלבום הפרידה שלו מקארי סנודגרס שנגנז ב-1975 וישב בכספת ארבעה עשורים וחצי. עד עכשיו. לפני שש שנים, באחד הפוסטים הראשונים ששיתפתי במסגרת פרויקט יאנג של הבלוג שהיה אז בחיתולים, כתבתי על Homegrown. קראתי לפוסט ההוא “הלב של האלבום שנשבר”. ביום יציאתו של ה-Holy Grail הזה של יאנג בחודש שעבר, כתבתי את פוסט ההמשך – “האלבום שנשבר ונבנה מחדש”. אז לא ארחיב פה, כי כתבתי שם בעומק ובהרחבה על כל שירי האלבום וחוויית ההאזנה אליהם לראשונה בבית המקורי שלהם.
בנוסף גם שידרתי ספיישל של שעה על האלבום בתכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. אז יש פה חבילה שלמה של קריאה והאזנה.
Vacancy
Separate Ways
Ray LaMontagne – MONOVISION
האלבום השמיני של ריי למונטיין, שמיד על הצלילים והשירים הראשונים שלו הרגיש לי כמו חזרה הביתה. כי בשלושת האלבומים האחרונים שלו (שכולם היו אצלי בסיכומי שנה), למונטיין מאוד התנסה מוזיקלית ואהבתי זאת נורא. הוא זנח את הצלילים היותר שורשיים-פולקיים ושילב המון סאונד כבד יותר, אחר ואף פסיכדלי. שניים מהאלבומים הללו גם הופקו ע”י דן אורבך וג’ים ג’יימס לסירוגין. אז אחרי טרילוגיית אלבומים ניסיוניים יותר בשבילו, הוא חזר אחורה למוזיקה שהתחיל איתה את הקריירה ואף יותר אחורנית.
זה קורה אחרי עשור שלם מאז שחרר את האלבום האחרון בסגנון היותר פולקי על אדמת ה-Singer/Songwriter הקלאסי שלו. וכפי שאהבתי את השינויים והחיפושים המוזיקליים שלו באלבומים הקודמים, כך גם אהבתי את השיבה שלו הביתה לסאונד היותר פשוט. זה שנמצא לכל אורך MONOVISION הטרי שמציב את למונטיין שוב על קו ההשפעות של ניל יאנג, ואן מוריסון, טים באקלי ואחרים. אבל בעיקר את עצמו בצד השורשי והפשוט יותר שהאמת טיפה התגעגעתי אליו.
‘Rocky Mountain Healin
Roll Me Mama, Roll Me
Blackberry Smoke – Live From Capricorn Sound Studios
עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה על Blackberry Smoke. הם שחררו כעת EP ממש נחמד של קאברים, שמביא מחווה יפה ללייבל של Capricon והאולפנים שלהם במייקון, ג’ורג’יה. היכן שלא מעט להקות ואמנים דרומיים שהם הושפעו מהם, הקליטו אלבומים קלאסים בשנות השבעים. יש פה חצי שעה של שישה קטעים, בין השאר עם טייקים שלהם על ה-Allman Brothers (בשני נציגים; Revival ו-Midnight Rider) והפנינה של המרשל טאקר בנד (Take The Highway).
אבל לדעתי הרגעים היותר טובים מגיעים בקאברים הפחות ברורים אולי. עם Keep On Smiling של Wet Willie ו-Southern Child של ליטל ריצ’רד שנפטר לפני חודשיים. אז יש פה גם מחווה יפה לאובדן שלו.
Southern Child
Keep On Smiling
כפי שהבטחתי בתחילת הפוסט, סיכמתי לאחרונה גם את החצי הראשון של 2020 עם פלייליסט של 50 שירים נבחרים. קרוב לארבע שעות של קטעים אהובים מהוצאות של 2020. לרבות אלבומי אולפן חדשים, אבל גם עם קצת קאברים שחיבבתי, הוצאות ארכיון וסינגלים.
אפשר להאזין לפלייליסט הסיכום פה למטה ובתקווה שהחצי השני של השנה הזו יביא איתו הרבה יותר רגעים ותקופות משמחים וחיוביים.