אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.
בתחילת 1973 בוב דילן היה בהפסקה הכי ארוכה שלו דאז ללא מוזיקה חדשה. עברו 3 שנים כמעט מאז New Morning והסינגל האחרון יצא בסוף 1971. ואז הגיע פרויקט חדש, ראשון מסוגו לדילן בקריירה. זה קרה כאשר חברו התסריטאי רודי וורליצר כתב לו תפקיד קטן במערבון החדש Pat Garrett & Billy The Kid עם הבמאי סם פקינפה.
זה היה התפקיד הקולנועי הראשון של דילן ועל הדרך הוא נבחר גם לכתוב את המוזיקה של הסרט.כל זה הוביל ליציאת פס הקול של Pat Garrett & Billy The Kid ביולי 1973, השבוע לפני 50 שנה, מה שמתפקד גם כאלבום אולפן של דילן לכל דבר. עם קטעים אינסטרומנטליים שמתאימים לאווירת המערבון ומספר שירים חדשים, כולל אחד שיהפוך ליותר מוכרים שלו בקריירה.
השבוע לפני 50 שנה שוחרר האלבום החמישי של לד זפלין – Houses of the Holy. האלבום אולי הכי צבעוני ומגוון שלהם מבחינה מוזיקלית. כזה שעדיין מכיל את הבלוז-רוק של האלבומים הקודמים, אבל גם פוזל להשפעות אחרות, מדו-וואפ ורגאיי ועד ל-Fאנק, עם קצת יותר קלילות ואף הומור בשירים ויצירה.
ועם כל זה, “Houses” לדעתי אלבום נהדר של זפלין. כזה שעם השנים הערכתי יותר ויותר. לציון יובל שנים ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים על כל הדרך שהובילה לאלבום, הסשנים השונים, ההופעות, ה-Outtakes, ההשפעות והסיפורים מסביב. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט:
אחרי האלבום האחד עם ה-Byrds ושני האלבומים הראשונים עם ה-Flying Burrito Brothers, גראם פרסונס רצה לשחרר אלבום סולו. לאחר שבילה עם הסטונס בהקלטות של Exile On Main Streets וגם שם בסוף היה לא רצוי בסביבה בגלל ההשפעה הרעילה שלו על החברים, הוא פגש באנגליה את ריק גרץ’ (Blind Faith) ומצא איתו חיבור חדש.
גרץ’ הסכים להפיק לפרסונס את אלבום הסולו המדובר, ויחד עם הנגנים של אלביס והתגלית החדשה והחיבור המופלא עם אמילו האריס, פרסונס שחרר בינואר 1973 את GP. אלבום הסולו הראשון שלו בקריירה, שיחד עם Sweetheart of the Rodeo ו-The Gilded Palace of Sin, הוא עוד אלבום גדול וקסום בקריירה הקצרה שלו וגם עוד אחד מאלבומי הקאנטרי-רוק הגדולים שיצאו בכלל.
האלבום הזה התברר גם כאחרון שפרסונס שחרר לעולם בעודו בחיים, כי שמונה חודשים לאחר ש-GP יצא לעולם, פרסונס מצא את מותו המוקדם כשהוא בן 26 בלבד.
לכבוד ציון יובל שנים לאלבום הזה של פרסונס, הגעתי לאולפן הקצה כדי להקדיש ספיישל של שעתיים ל-GP, השירים שלו והשנה האחרונה בחייו של גראם פרסונס. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה למטה:
אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.
אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.
חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.
ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.