ארכיון התג: 1973

ספיישל Time Fades Away

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.

אלבום שנלקח מההופעות הללו של תחילת 1973, עם שורה של שירים חדשים, שונים לגמרי מ-Harvest, אותם הוא ניגן לראשונה מול הקהל שציפה לראות כל ערב את Heart of Gold. לציון 50 שנה ליציאתו הרשמית של Time Fades Away, הקדשתי לו ספיישל של שעתיים, עם ההופעות והשירים של התקופה, שנכנסו לאלבום וגם שלא. כאלו שמייצגים היטב את התקופה הזו של יאנג מסביב לאלבום ההופעה ששנים הוא התכחש לו, בזמן שקיבל סטטוס של אלבום חשוב ואהוב על המעריצים.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:

למטה קישורים לכל הפרקים הקודמים בסדרת היובל לאלבומי יאנג + אחרים הקשורים ליאנג גם כן.

פלייליסט:

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Pat Garrett & Billy The Kid

פורסם בתאריך על ידי
4

בתחילת 1973 בוב דילן היה בהפסקה הכי ארוכה שלו דאז ללא מוזיקה חדשה. עברו 3 שנים כמעט מאז New Morning והסינגל האחרון יצא בסוף 1971. ואז הגיע פרויקט חדש, ראשון מסוגו לדילן בקריירה. זה קרה כאשר חברו התסריטאי רודי וורליצר כתב לו תפקיד קטן במערבון החדש Pat Garrett & Billy The Kid עם הבמאי סם פקינפה.

זה היה התפקיד הקולנועי הראשון של דילן ועל הדרך הוא נבחר גם לכתוב את המוזיקה של הסרט.כל זה הוביל ליציאת פס הקול של Pat Garrett & Billy The Kid ביולי 1973, השבוע לפני 50 שנה, מה שמתפקד גם כאלבום אולפן של דילן לכל דבר. עם קטעים אינסטרומנטליים שמתאימים לאווירת המערבון ומספר שירים חדשים, כולל אחד שיהפוך ליותר מוכרים שלו בקריירה.

בוב דילן Pat Garrett & Billy The Kid


לציון יובל שנים לפסקול/אלבום הזה של דילן, שידרתי ספיישל על פאט גארט ובילי דה קיד, עם הקטעים שנכנסו וגם לא נכנסו לשם, החלק שהושלם שנים אחר כך ע”י להקה אחרת, הסיפורים, הנגנים וכל אווירת ה-Outlaw מסביב להוצאה והמוזיקה החדשה ומקורית של דילן דאז. הבלאדה והספיישל של פאט גארט, בוב דילן ובילי דה קיד. מוזמנות/ים להאזין באתר הקצה וגם פה:

פלייליסט:




רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Houses of the Holy

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השבוע לפני 50 שנה שוחרר האלבום החמישי של לד זפלין – Houses of the Holy. האלבום אולי הכי צבעוני ומגוון שלהם מבחינה מוזיקלית. כזה שעדיין מכיל את הבלוז-רוק של האלבומים הקודמים, אבל גם פוזל להשפעות אחרות, מדו-וואפ ורגאיי ועד ל-Fאנק, עם קצת יותר קלילות ואף הומור בשירים ויצירה.

ועם כל זה, “Houses” לדעתי אלבום נהדר של זפלין. כזה שעם השנים הערכתי יותר ויותר. לציון יובל שנים ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים על כל הדרך שהובילה לאלבום, הסשנים השונים, ההופעות, ה-Outtakes, ההשפעות והסיפורים מסביב. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:

פלייליסט:

Led Zeppelin – No Quarter (Keyboard Overdub – No Vocal)
Led Zeppelin – Houses of the Holy
Led Zeppelin – Next One (Over The Hills And Far Away Guitar Mix Backing Track)
Led Zeppelin – Walter’s Walk
Led Zeppelin – The Overture (The Song Remains The Same Guitar Overdub Mix)
James Brown – Get Up Offa That Thing
Led Zeppelin – The Crunge
Led Zeppelin – Dancing Days (Live 1972)
Led Zeppelin – Over The Hills And Far Away (Live 1972)
Led Zeppelin – The Ocean (Live 1972)
Led Zeppelin – Best One Yet (The Rain Song Mix Minus Piano)
Led Zeppelin – The Rover
Jimmy Page & Robert Plant With The Bombay Orchestra – Four Hands
Jimmy Page & Robert Plant With The Bombay Orchestra – Friends
Rosie And The Originals – Angel Baby
Led Zeppelin – D’yer Mak’er
Led Zeppelin – Black Country Woman
Led Zeppelin – The Song Remains The Same (Live 1973)
Led Zeppelin – The Rain Song (Live 1973)
Led Zeppelin – No Quarter (Live 2007)

לד זפלין Houses of the Holy
Permanent link to this post (246 words, 1 image, estimated 59 secs reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה ל-GP של גראם פרסונס

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אחרי האלבום האחד עם ה-Byrds ושני האלבומים הראשונים עם ה-Flying Burrito Brothers, גראם פרסונס רצה לשחרר אלבום סולו. לאחר שבילה עם הסטונס בהקלטות של Exile On Main Streets וגם שם בסוף היה לא רצוי בסביבה בגלל ההשפעה הרעילה שלו על החברים, הוא פגש באנגליה את ריק גרץ’ (Blind Faith) ומצא איתו חיבור חדש.

גרץ’ הסכים להפיק לפרסונס את אלבום הסולו המדובר, ויחד עם הנגנים של אלביס והתגלית החדשה והחיבור המופלא עם אמילו האריס, פרסונס שחרר בינואר 1973 את GP. אלבום הסולו הראשון שלו בקריירה, שיחד עם Sweetheart of the Rodeo ו-The Gilded Palace of Sin, הוא עוד אלבום גדול וקסום בקריירה הקצרה שלו וגם עוד אחד מאלבומי הקאנטרי-רוק הגדולים שיצאו בכלל.

האלבום הזה התברר גם כאחרון שפרסונס שחרר לעולם בעודו בחיים, כי שמונה חודשים לאחר ש-GP יצא לעולם, פרסונס מצא את מותו המוקדם כשהוא בן 26 בלבד.

לכבוד ציון יובל שנים לאלבום הזה של פרסונס, הגעתי לאולפן הקצה כדי להקדיש ספיישל של שעתיים ל-GP, השירים שלו והשנה האחרונה בחייו של גראם פרסונס. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה למטה:

פלייליסט:







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הטרילוגיה של 1973

פורסם בתאריך על ידי
2

אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.

אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ליל בכורה ב-Roxy

פורסם בתאריך על ידי
2

אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.

גם בארי וגם וויטן נפטרו ממנות יתר. המוות של שניהם גרם ליאנג להיכנס למקום מוזר, חשוך ומאוד חשוף, אך עם זאת סופר-יצירתי. האבדנים הללו השפיעו רבות על Tonight’s The Night. האלבום כנראה הכי Loose בקריירה שלו ועם זאת קלאסי בדיסקוגרפיה של ניל. אלבום שהוא סיפור בפני עצמו. כזה ששוחרר לאוויר העולם רק שנתיים אחרי שהוקלט לראשונה. אבל עכשיו הפרק אולי הכי מעניין בסיפור משוחרר רשמית באופן הכי גס, טרי, חי ומלא באווירה המוזרה והמופלאה שהיתה שם בזמן אמת. מיד אחרי שהוקלט באולפן ומתוך הופעות שהן מהיותר מיוחדות על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג.

 

Roxy – Tonight’s The Night Live

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: מהדורה כפולה

פורסם בתאריך על ידי
3

חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.

ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.

בתוך ה-Faces היו כאמור מוזיקאים מוכשרים. ביניהם רוני ווד והגיטרה שלו בתקופה לפני הסטונס, רוד סטיוארט בשנים הטובות שלו (תמיד אמרתי שאני יכול לסבול אותו רק עם הג’ף בק גרופ וה-Faces), הקלידן המעולה איאן מקלגן…אבל החבר האהוב עלי בהרכב תמיד היה רוני ליין. מי שניגן באס, אבל תרם הרבה מהכתיבה האישית שלו ולפעמים גם הקול. ליין, במיוחד באלבום האחרון Ooh La La, היה הלב של הלהקה. הצד השני של האלבום מבחינתי שייך לו ומלא בקסם והיופי של המוזיקאי הרגיש והמוכשר הזה. הצד שנפתח בקטע האינסטרומנטלי Fly In The Onitment וממשיך עם ארבעה שירים של רוני שאחד מהם הוא האהוב עלי ביותר. לא רק השיר האהוב עלי באלבום הספציפי הזה, אלא אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם. ואני מדבר על שלוש הדקות שבהן נמשך השיר Glad And Sorry.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: