ספיישל Time Fades Away

אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.

אלבום שנלקח מההופעות הללו של תחילת 1973, עם שורה של שירים חדשים, שונים לגמרי מ-Harvest, אותם הוא ניגן לראשונה מול הקהל שציפה לראות כל ערב את Heart of Gold. לציון 50 שנה ליציאתו הרשמית של Time Fades Away, הקדשתי לו ספיישל של שעתיים, עם ההופעות והשירים של התקופה, שנכנסו לאלבום וגם שלא. כאלו שמייצגים היטב את התקופה הזו של יאנג מסביב לאלבום ההופעה ששנים הוא התכחש לו, בזמן שקיבל סטטוס של אלבום חשוב ואהוב על המעריצים.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:

למטה קישורים לכל הפרקים הקודמים בסדרת היובל לאלבומי יאנג + אחרים הקשורים ליאנג גם כן.

פלייליסט:

רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.

די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון

אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.

בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.

New Project (3)



“…On that first night”

מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?