אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.
אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.
כשיאנג הוציא לדרך את סיבוב ההופעות של Time Fades Away בינואר של 73′, היה זה חודשיים בלבד אחרי המוות של דני וויטן. עם הידיעה על מותו שהגיעה ליאנג יממה אחרי שפיטר את אותו וויטן מהחזרות לסיבוב ההופעות הזה. מאוחר יותר באותה שנה יאנג שחרר את האלבום של Time Fades Away ומאז התכחש אליו ולא אהב אותו. באותו הזמן הוא גם הקליט את Tonight’s The Night, שנדחה בסוף בשנתיים. במשך שנים רבות התקופה המוזרה הזו של 1973 היתה כתם שחור בשביל יאנג. כזה שהזכיר לו הרבה דברים שליליים, אבל באותו הזמן סיפק למאזינים מלא מוזיקה חדשה ומצוינת. כזו שנכתבה בהשפעת מוות ודיכאון ועם השנים קיבלה סטטוס של יצירות מופת למעריצים. על הדרך המוזיקה הזו גם יצרה שניים מהאלבומים הכי קלאסים, מיוחדים וטובים בקריירה שלו.
טרילוגיית ההוצאות של 1973.
את Time Fades Away יאנג שחרר שוב במהדורה חדשה על תקליט רק ארבעה עשורים אחרי יציאתו המקורית, באמצע העשור הנוכחי. בנוסף, רק ב-2017 הוא שחרר אותו לראשונה בפורמט של CD. וזה חלק מהשינוי של יאנג בעשור הזה בכל הנוגע לארכיון ההקלטות שלו. השיתוף של התחנות בקריירה שבעבר הוא לא אהב והתפיסה הכי טרייה של המוזיקה שלו על הבמות ומול קהל בתקופות גם לא הכי אהובות עליו אישית. השנים האחרונות מראות זאת הכי טוב שאפשר, במיוחד עם השנה הספציפית ההיא בקריירה. זה קרה עם ההוצאה מחדש של Time Fades Away, ההוצאה של Roxy: Tonight’s The Night Live בשנה שעברה ועכשיו התהליך כנראה הושלם עם היציאה של Tuscaloosa. החלק הכנראה אחרון שמשלים מבחינתי את הטרילוגיה הרשמית של יאנג מ-1973.
בניגוד לרוב החלקים ב-Archive Performance Series, ההוצאה הטרייה של Tuscaloosa לקוחה מהופעה ספציפית אחת של יאנג שהתרחשה ב-5 לפברואר 1973 בטסקלוסה, אלבמה. באותה תקופה ניל הופיע עם ה-Stray Gators ושילב שירים כבר מוכרים מ-After The Gold Rush ו-Harvest יחד עם שירים חדשים לגמרי שמאוחר יותר ימצאו את עצמם בהוצאות עתידיות.
אין בהוצאה הזו דברים כ”כ נדירים, אבל היא כן מייצגת בשבילי את צומת הדרכים של יאנג בשנה ההיא, השינויים שבדרך והקשר לשתי ההוצאות הרשמיות האחרות שהוקלטו באותה שנה. “טסקלוסה” כוללת את השאריות של האלבומים הקודמים עם השירים המוכרים לקהל באותו הזמן, יחד עם שני ביצועים מאוד מוקדמים של New Mama ו-Lookout Joe (שבעה חודשים לפני ההצגה הרשמית של שירי Tonight’s The Night מאוחר יותר ב-73 במועדון ה-Roxy) ושני ביצועים לעוד שני שירים חדשים לגמרי דאז; Don’t Be Denied ו-Time Fades Away, שיהפוך קצת אחר כך לשיר הנושא באלבום ששניהם יוצגו בו.
יאנג בטסקלוסה, פברואר 1973.
בין השאר יש פה שחרור לייב רשמי ראשון של השירים Lookout Joe, Out On The Weekend ו-Alabama, כשהאחרון מבוצע כאן לראשונה ובפעם היחידה במדינת אלבמה…וכמו כן נציגות לייב שלו מאותה שנה, לפני שיאנג הכניס אותו לכספת והמתין 40 שנה עד שביצע אותו שוב עם Promise of the Real ב-2015. הוא ו-Lookout Joe פה מבחינתי הם רגעי שיא, יחד עם הגרסה המוקדמת וקצת יותר ארוכה של Time Fades Away, בהוצאה שבשבילי היא החלק המקדים והמשלים בפאזל של 1973.
הפאזל הזה כולל את כל האלבום Time Fades Away, את השירים של Tonight’s The Night בביצוע הכי טרי וחשוף שלהם בהוצאה של ה-Roxy ועכשיו גם את החומרים של Tuscaloosa, עם נציגים מהופעה אחת שמייצגת את החסר, את תחילת השנה המטורפת ההיא, המעבר ושינוי הצורה הנפשי של יאנג והניצנים המוזיקליים האפלים יותר של מה שהולך להגיע בהמשך.
יאנג ב-Roxy בלוס אנג’לס, ספטמבר 1973.
השירים החופשיים והמילים הקודרות בהרבה מהם, הרגשת ה-Don’t give a fuck, השפעות המוות והסמים, כולם בלטו שם יחד בשנה אחת עגמומית ומרתקת בקריירה של יאנג. עם הרצון לברוח מהכל ולהסתתר מהזרקורים בתוך שיר כמו Albuquerque, או הפתיחות המדממת האישית בשיר כנראה הכי אוטוביוגרפי שלו – Don’t Be Denied. פלוס הרבה אחרים שמייצגים את יאנג של 1973. שנה שעכשיו מוצגת לדעתי בשלמות עם טרילוגיה של שלוש הוצאות לייב רשמיות שמכסות את הרגעים הבולטים ביותר בה.
כבר לא נשאר משהו ממש חשוב לשחרר משם. אולי כמה ביצועים ספציפיים לשירים אבודים של יאנג שבוצעו אז מספר פעמים בודדות, כמו Come Along And Say You Will או Sweet Joni. או גרסת הסולו המוקדמת של .L.A. ואפשר לציין גם את גרסת ה-Stray Gators ל-The Last Trip To Tulsa ששוחררה רק בסינגל. אבל אם כבר חסר באמת משהו לשנה הזו, זה אחד בשם דני וויטן, שהיה אמור להיות שם לצידו של יאנג. מוזיקאי טרגי שאולי ללא המוות שלו רוב המוזיקה הזו בכלל לא הייתה קיימת והשנה ההיא של יאנג הייתה נראית אחרת לגמרי.
מוזמנים\ות גם להאזין לפלייליסט שהכנתי בספוטיפיי בו איגדתי וערכתי את המיטב של 1973 של יאנג ושלוש ההוצאות המייצגות שלה:
תודה על הפרוייקט. כתוב יפה ורהוט. אני לומד מזה הרבה.
תודה על התגובה\קריאה, משה. שמח לחדש 🙂