אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.
גם בארי וגם וויטן נפטרו ממנות יתר. המוות של שניהם גרם ליאנג להיכנס למקום מוזר, חשוך ומאוד חשוף, אך עם זאת סופר-יצירתי. האבדנים הללו השפיעו רבות על Tonight’s The Night. האלבום כנראה הכי Loose בקריירה שלו ועם זאת קלאסי בדיסקוגרפיה של ניל. אלבום שהוא סיפור בפני עצמו. כזה ששוחרר לאוויר העולם רק שנתיים אחרי שהוקלט לראשונה. אבל עכשיו הפרק אולי הכי מעניין בסיפור משוחרר רשמית באופן הכי גס, טרי, חי ומלא באווירה המוזרה והמופלאה שהיתה שם בזמן אמת. מיד אחרי שהוקלט באולפן ומתוך הופעות שהן מהיותר מיוחדות על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג.
Roxy – Tonight’s The Night Live
כבר 12 שנים חלפו מאז שיצא החלק הראשון של ה-Archive Performance Series. סדרת הופעות אדירה שהיא זהב טהור מבחינתי לכל אוהב ומאזין של יאנג. כתבתי כבר בעבר על כל החלקים בסדרה בפוסט (המתעדכן) “ארכיון הזהב”, מה שהיה הפרק השישי במסגרת פרויקט יאנג של הבלוג. ההוצאה הטרייה של ה-Roxy היא החלק התשיעי במסגרת הסדרה ו-Volume מספר 04 על הקו הכרונולוגי שלה מבחינת זמן הקלטות (פירוט מלא ולפי סדר ההקלטה של כל החלקים אפשר לראות ולקרוא בפוסט ההוא). זו הוצאה שציפיתי לה המון, עם שירי Tonight’s The Night הבתוליים והביצועים הראשונים שלהם, מיד אחרי הקלטת האלבום.
עוד חלק מרהיב וחשוב של ה-Archive Performance Series
במשך שלושה שבועות באוגוסט-ספטמבר 1973 יאנג הקליט את האלבום הטרי והאפל שלו, יחד עם ה-Santa Monica Flyers. חבורת גיבוי שכוללת את שני החברים הנותרים בזמנו של קרייזי הורס; בילי טלבוט וראלף מולינה, מחוזקים ע”י בן קית’ ונילס לופגרן, שבעיקרון החליפו את דני וויטן המנוח. ההקלטות הללו היו מלאות בלא מעט סמים, חופש, יגון וניסויים מוזיקליים. הם הקליטו בסשנים הללו את כל השירים שיצרו את Tonight’s The Night, חוץ משניים: Lookout Joe ו-Borrowed Tune, שהוקלטו לפני ואחר כך ובוצעו כבר בהופעות בתחילת 73 עם ה-Stray Gators.
כשבוע אחרי שיצאו מאולפן ההקלטות, באמצע חודש ספטמבר, ניל והחברים הגיעו למועדון קטן וחדש במערב הוליווד ששמו The Roxy, שרק הרגע נפתח. הם היו ההרכב הראשון שמנגן שם כשהציגו לראשונה מול קהל את השירים שהרגע הקליטו. זה קרה בשישה סטים תוך שלושה ימים, מול קהל של מוזמנים, אנשי תעשייה ומאזינים מסוקרנים שלא היה להם מושג מה הם הולכים לשמוע שם לראשונה. הסטים הורכבו מכל 8 השירים הטריים, או 9 אם מחשיבים את ההתחלה וגם את הסיום עם שיר הנושא, כפי שקורה גם באלבום.
ביצועים של Tonight’s The Night כמעט במלואו. מינוס שני השירים שציינתי קודם שהוקלטו בזמנים שונים וגם כמובן Come On Baby Let’s Go Downtown, שלא קשור לסשנים של האלבום, אלא לקוח מהופעה עם קרייזי המקורית מ-1970 (אותה גרסה שנמצאת ב-Live At The Fillmore, ההוצאה הראשונה ששוחררה ב-Archive Performance Series). ההכנסה של “Downtown” לאלבום היתה כמחווה לדני וויטן, שמנגן בקטע. המחווה למנוח השני והטרי, ברוס בארי, הגיעה בתוך שיר הנושא של Tonight’s The Night. זה שפותח ונועל את האלבום ועושה בדיוק אותו הדבר בסטים של ה-Roxy, כפי שמתועדים כאן בגרסתם המוקדמת והטרייה ביותר. אסופת השירים מהסטים ההיסטוריים האלה שאני מתענג על ההאזנה שלהם עכשיו.
“We gonna have a few new songs for you tonight”
התענוג הזה והקפיצה אחורה בזמן לספטמבר 73 נפתחים כאמור עם שיר הנושא, לאחר הקדמה של המנהל האגדי של יאנג עד היום, אליוט רוברטס. ביצוע מצוין וטרי שלו שפותח סט של שירים חדשים, כפי שיאנג אפילו מציין בעצמו לפני המעבר ל-Mellow My Mind. בכלל, יאנג ממש פתוח ומילולי בסטים הללו, עם מספר קטעים שנשמעים כאן בין לבין. דבר יותר נדיר בהופעות להקה שלו. בדרך כלל הוא מדבר ומתבדח יותר במצב רוח כזה בהופעות סולו, כפי שאפשר לשמוע בהוצאות של השנים המוקדמות יותר ב-Performance Series. הוא אף מציג את חברי הלהקה אחרי World On A String המעולה ולפני החלק הכי אפל ואישי מבחינתי של ההוצאה הזו.
החלק הזה מתחיל עם Speakin’ Out, מהשירים הכי בלוזיים של יאנג. חייב לציין שגם פה ובשאר הרצועות, המוזיקאים הגדולים והמוכרים שמגבים את יאנג, פשוט נשמעים נפלא. תחלופות הגיטרה והקלידים בין נילס לופגרן לבן קית’ פשוט נשמעות טהורות ויפות, יחד עם ה-Rhythm Section של קרייזי הורס. כשאני חוזר לתקופה הזו וההקלטה המשובחת כאן, עברו קצת מחשבות שחבל שה-Santa Monica Flyers לא המשיכו לנגן כולם יחד עם ניל לאחר 1973. ללא ספק מהרכבי הגיבוי הכי טובים שהיו לו אי פעם.
יאנג וה-Santa Monica Flyers ברוקסי, ספטמבר 1973 (קרדיט:
Michael Putland)
רגע השיא האישי שלי ב-Roxy מגיע עם הביצוע ל-Albuquerque. הוא תמיד היה אצלי בטופ וזה אחד השירים הכי אהובים עלי של יאנג. מבחינתי אחד היותר אישיים שלו בקריירה, למרות שיש כאלה שבולטים יותר בצד הזה. לשמוע אותו כאן בגרסה הכ”כ טרייה, זה העביר בי איזו צמרמורת. במיוחד בקטע בו הוא שר את:
I’ve been flyin’ down the road and I’ve been starving to be alone”
“And independent from the scene that I’ve known
יש משהו אירוני לדעתי, ועם זאת, מאוד קודר, בלשמוע אותו שר על הרצון האמיתי שלו בול בתקופה ההיא להפוך קצת לבלתי נראה ולברוח מהכל. מהמוות והאבדנים, התקשורת והקהל שציפה ממנו לדברים אחרים אחרי ההצלחה של Harvest. כזה שבמקום קיבל באותה שנה בהפתעה המון שירים חדשים שלא הכיר, עם פרסונה אחרת של יאנג שלא חושב על לספק אף אחד, אלא לעשות מה שטוב לו במקום המוזר בו הוא נמצא. והוא שר את זה מול קהל שמלא גם במוזמנים וביניהם אנשי תקשורת. אך עדיין שומר על מצב רוח מרומם כשהוא שר את השירים הללו.
לאחר יופי של ביצוע ל-New Mama יאנג מקדיש את Roll Another Number למפיק האגדי דיוויד גפן, שגם כן נמצא בקהל. אחר כך, בהקדשה הבאה לקהל שדווקא לא הגיע לערבים האלה, הוא יסיר לרגע אחד את משקפי השמש שמסתירים אותו כדי להציג את Tired Eyes. שלו ואת השיר בעל אותו השם. זה גם כן אחד השירים האפלים בקטלוג היאנגי, על רצח כפול ועסקת סמים אמיתית שהתפוצצה. אך מסתתר בו עוד רגש גדול אישי שקורץ לחברים שנפלו, דני וויטן וברוס בארי. עם הזעקה והבקשה של “!Open up out your tired eyes”. אולי עם בקשה שיחזרו רגע לחיים. אני מת על ההצטרפות פה של כולם לשירה של זה ושל “Please take my advice”. הרמוניות קוליות שבורות וממש לא מסונכרנות ומושלמות, מה שדווקא הופך את הכל לכ”כ קסום ואמיתי.
אלבום שמיוצג פה בגרסתו הכי חשופה, טרייה, מלוכלכת וחופשית. Tonight’s The Night.
ואז מגיע החלק השני המסיים של השיר Tonight’s The Night, ששוב מזכיר את הרקע שהוביל לכל השירים שבוצעו לפניו בסטים של ה-Roxy. אחריו מגיע בונוס של Walk On בגרסה אולי הכי טובה ששמעתי אותו. בסטים הללו, אחרי הביצועים של Tonight’s The Night, היו גם כמה שירים בודדים אחרים. כמו Cowgirl In The Sand ו-The Losing End. אבל Walk On, כמו השירים שקדמו לו בסט, היה אז חדש לגמרי גם כן. בסוף הוא גם היה הראשון כאן ששוחרר רשמית, שנה לאחר מכן, ב-On The Beach.
Some get stoned, some get strange”
“…Sooner or later it all gets real
שאר השירים ששומעים בהוצאה הזו ישוחררו לראשונה רק שנתיים לאחר מכן. כשהסתיימו ההופעות של ה-Roxy יאנג די עזב פתאום את השירים החדשים שהרגע הקליט וביצע לראשונה. חודש אחרי הוא שחרר את Time Fades Away וב-1974 כבר נכנס לעניינים אחרים, עם CSNY, האלבום הגנוז Homegrown ויציאת On The Beach. רק ב-1975 הוא חזר פתאום לשירים הללו והוציא אותם רשמית באלבום Tonight’s The Night בחודש יוני של אותה שנה. שנתיים בדיוק אגב מאז מותו של ברוס בארי באותו חודש שנתיים לפני כן.
הרבה מהשירים חיכו לא מעט עד שיאנג חזר אליהם בהופעות. השיר היחיד אגב בהוצאה של ה-Roxy שלא בוצע מעולם אחרי 1973 הוא Tired Eyes. עם העיניים העייפות, קודרות, מוזרות ומופלאות שלו, שנשארו בתקופה ספציפית בזמן שאלבום ההופעה הזה חוזר אליה בגדול ומייצג אותה לראשונה באופן רשמי. עם כל השירים האפלים שהרגע נולדו, הביצועים הטריים שלהם ונקודה מדויקת וסופר-מעניינת בקריירה של יאנג. יחד עם הצגת בכורה של אלבום קלאסי באור המקורי והכי חשוף ויפה שלו. גם אם הוא ממש חשוך.
מה שבעיניי כ”כ מיוחד בהוצאה הזו היא שמעבר לביצועים המרגשים, קטעי הקישור של ניל מספרים סיפור משל עצמם.
בהתחלה מצב הרוח (באופן מפתיע) די מרומם:
First topless girl we get up here will get one of these boots
צילום של המגפיים אכן מצורף להוצאה.
It sure is nice to be here tonight, it was nice to be here earlier and it is still nice to be here.
ככל שההופעה מתמשכת ההומור של ניל הופך יותר קודר, הוא מקדיש את Roll Another Number לשוטרים, ואומר לקהל boy you are a great audience. You don’t sing very loud but you are great. כמובן איך הם אמורים לשיר כשהם לא מכירים אף אחד מהשירים?
ואז מגיע רגע השיא מבחינתי, ההקדמה והביצוע לTired Eyes.
ניל שוקע בעצבות ורגשות אשם, ההומור ציני ומריר מתמיד. זה מצב הרוח שהונצח ע”י העיתונאי ההולנדי בliner notes של Tonight’s the Night.
I would like to do this next tune especially for all the people who couldn’t make it tonight לדעתי הכוונה לדני וויטן וברוס בארי
Thank you very much, its been real average
Welcome the Miami Beach, everything is cheaper than is looks
That’s enough sun man, it’s a sad song… the sun’s gone down… hope all the rest of you can do it to.
אחרי ההקדמה הזו אני כבר שבור לרסיסים, ואז מגיע הביצוע קורע הלב עליו כתבת כ”כ יפה.
הרושם שלי הוא שבהתחלה ניל נהנה לחזור לבמה עם חבריו הקרובים, להופיע לקהל קטן שכלל גם מכרים רבים. ככל שהערב עובר ניל מתחיל לחשוב יותר על מה שמאחורי השירים ורגשות האשם מתחילים להציק… איתם מתגברת האינטנסיביות של הביצועים.
תודה, אבי. מצטרף להרבה מהדעות פה. מדהים עד כמה Loose ופתוח הוא היה בדיבורים בין לבין. משהו שבאמת בולט יותר בהופעות סולו שלו (כפי שמתועד בחלקים מוקדמים יותר בסדרה). עם להקה הוא כמעט ולא מדבר בדרך כלל. לגמרי יש כאן מצב רוח מרומם יחד עם שקיעה בשירים היותר קודרים וכל הרקע של ההקלטות הללו. Tired Eyes לחלוטין רגע שיא בהקלטה הזו, נורא מסכים.