ארכיון התג: ניל יאנג

ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

פורסם בתאריך על ידי
4

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש יוני + סיכום חצי שנתי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.


Sarah Jarosz – World On The Ground

שרה ג’ארוז שחררה החודש את אלבומה החמישי והתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה. את המוזיקה של שרה אני אוהב כבר הרבה זמן. אלבומה הקודם היה אצלי די גבוה בסיכום של 2016 (מקום שישי) והוא גם נכנס לסיכום 100 אלבומי העשור של הבלוג מוקדם יותר השנה. בזמנו חשבתי שזה האלבום הכי טוב שלה עד כה בקריירה, אבל World On The Ground הטרי מביא קרב רציני לטייטל הזה כרגע.

יש פה את כל מה שאני אוהב במוזיקה והכתיבה שלה; החום, המלודיות המדבקות, הפולק היפהפה והקול שלה. נראה שעכשיו גם נכנס רבד יותר סיפורי לשירים. כזה שעובר גם בין כמה דמויות. זה אלבום מאוד מחובר, עם סאונד אחיד וקסם די פשוט שאני אישית מת עליו. במיוחד עם שרה. לפני שנתיים היא היתה חלק מהטריו הנשי של I’m With Her, שגם כן כתבתי עליו כאן. אבל אני הרבה יותר שמח שהיא חזרה לקריירת הסולו, במיוחד עם World On The Ground. אלבום שבאמת יוצא בזמנים שהעולם לא מתרומם כ”כ, אבל החיים בתוכו כרגע הופכים קלים יותר עם הצלילים שלו אצלי ברקע.

Pay It No Mind

I’ll Be Gone









רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

האלבום שנשבר ונבנה מחדש

פורסם בתאריך על ידי
4

לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.

התקופה הרגשית הזו היתה כנראה ההשפעה הגדולה ביותר. הפרידה מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הראשון. סיום היחסים והפחד העצמי והחשוף עם השירים שכתב והקליט שהתעסקו רובם בסיפור הזה ובלב השבור של יאנג. כתבתי כבר על הסיפור והרקע של האלבום בפוסט ההוא, אז לא ארחיב כאן בנושא. במשך שנים Homegrown היה בשבילי (והרבה אחרים) אולי ה-Holy Grail הגדול ביותר מתוך המוזיקה הגנוזה של יאנג והארכיון הגדול. כל השירים שלו שהרבה מהם מעולם לא שוחררו או נשמעו. כאלו שרק הייתי מדמיין את עצמי שומע לראשונה או מגלה את הגרסה המקורית שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

לא זהב ולא כסף

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

היו שם ארבעה נציגים מ-Everybody Knows This Is Nowhere ששוחרר בשנה שלפני כן; שיר הנושא, Cinnamon Girl (השיר שלא נכנס להוצאת הארכיון הרשמית והיה זמין רק דיגיטלית) ושתי הגרסאות הארוכות והמרהיבות ל-Down By The River ו-Cowgirl In The Sand. יחד איתם היו גם שלושה שירים חדשים לגמרי דאז, שכולם שוחררו רשמית אחר כך בנסיבות מעניינות.


Live at the Fillmore East. החלק הראשון של ה-Archive Performance Series.


רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 5

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)


20.
The War On Drugs – Lost In The Dream
(2014)

די מדהים מה שקרה עם The War On Drugs בשנת 2014. אחרי שני אלבומים שחיבבתי ובתור הרכב די קטן, הם התפוצצו לחלוטין. זה קרה עם האלבום Lost In The Dream, והאמת? לגמרי הגיע להם. הם עשו עם האלבום הזה קפיצת מדרגה מטורפת. באלבום שלפניו קורט וייל עוד התארח, אך כאן אדם גרנדוסיאל הפך למנהיג האמנותי הבלתי מעורער של הלהקה והוא עושה פה בערך הכל; גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. זה היה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת הסאונד באלבום הזה לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם ומבחינתי גם נשאר הטופ של ההרכב גם כיום, אחרי האלבום המוצלח הנוסף שיצא אחריו.

זה אלבום שמלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה והסטטוס של The War On Drugs בשש השנים האחרונות. לקראת סוף השנה בו יצא האלבום, ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה עליו. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד 2014 הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. אבל הם זכו בזה בצדק עם המוזיקה שיצאה מהם.

Under The Pressure

Eyes To The Wind














רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההוצאות המיוחדות של השנה 2019

פורסם בתאריך על ידי
2

את רוב המילים אני אשאיר לפוסט הסיכום המסורתי הענק שיגיע בשבוע הבא. אבל כמיטב המסורת פה בשנים האחרונות, מגיש קודם את המנה הראשונה של הסיכום, זו של ההוצאות המיוחדות שעשו לי את 2019. כרגיל, אלבומי הופעה, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי מחווה, Box Sets, הוצאות ארכיון וכו’. בחרתי 20 כאלו (בעצם 21 כי יש פה מישהו עם שתיים) שיצאו השנה ומאוד אהבתי. עם טקסטים ולינקים לשירים נבחרים.

בסוף הפוסט יש גם פלייליסט מיוחד עם 30 שירים שכולל נציגים מכל ההוצאות פה בפוסט + עוד כמה מהוצאות נוספות שלא נכנסו לכאן + מספר שירים אהובים שיצאו השנה רק כסינגלים ולא כחלק מאלבום או הוצאה גדולה.

מוכנות\ים? יאללה. חזרו לכאן שבוע הבא לפוסט המרכזי והנה מנת המתאבנים שלי לשנת 2019:

The Allman Brothers Band – Fillmore West ’71

חודשיים לפני שהקליטו את אלבום הלייב הקלאסי שלהם ב-Fillmore East בחודש מרץ של 1971, ה-Allman Brothers ערכו שלוש הופעות חימום לכך אצל האח המערבי, באולם של ה-Fillmore West בסן פרנסיסקו. זה שעדיין קיים גם היום. זה קרה בסוף חודש ינואר של 71′ והשנה הערבים הללו שוחררו רשמית לראשונה במארז מרובע מהארכיון של הלהקה. בחמש השנים האחרונות מאז הופעת הפרידה של האולמנים, נפרדנו מגרג אולמן וגם מבוץ’ טראקס, שניים מהחברים המקוריים של הלהקה. הרגיש כמו זמן טוב לחזור אחורה ולהיזכר בליין-אפ הראשון והמוקדם, באחלה הופעות שלא שמענו קודם.

Trouble No More

Dreams







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההיסטוריה המוזיקלית של יאנג ודילן

פורסם בתאריך על ידי
2

בסופ”ש הקרוב ניל יאנג ובוב דילן יופיעו אחד אחרי השני בהייד פארק של לונדון (ויומיים אחרי בקילקני, אירלנד). קשה לדעת אם יהיה איזה שיתוף פעולה ביניהם על הבמה, משהו שלא קרה מאז שנת 1994. אבל גם אם כן וגם אם לא, זו סיבה טובה לחגוג קצת את המפגשים המוזיקליים של יאנג עם דילן עד כה. אז לפניכן\ם סיקור מלא של ההיסטוריה המוזיקלית והתחנות בהן יאנג פגש בדילן, אם זה באירועים, הופעות אורח או שירים אחד של השני.

בשנת 1975 ניל יאנג כמעט ולא הופיע, למרות ששחרר שני אלבומים באותה השנה (Tonight’s The Night ו-Zuma מעולם לא קיבלו סיבוב הופעות משלהם בזמן אמת). הוא יותר התארח בכמה אירועים מיוחדים. אחד מהם, למעשה המקום הראשון בו יאנג עלה על במה באותה שנה, היה מופע צדקה שארגן ביל גרהאם. השתתפו שם לא מעט אמנים וזו היתה הפעם הראשונה שיאנג חלק במה עם בוב דילן. הם ניגנו יחד סט של 40 דקות, עם הרכב חד-פעמי שכלל נציגים משתי להקות הגיבוי של כל אחד באותה תקופה; טים דרמונד ובן קית’ מה-Stray Gators וליבון הלם, ריק דנקו וגארת’ הדסון מ-The Band.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

פורסם בתאריך על ידי
2

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

השיר הראשון שיאנג הקליט בלילה ההוא במאליבו היה Pocahontas. השיר שכתב בהשפעת הסיפור של הנסיכה האינדיאנית בעל אותו השם, וכמו הרבה שירים אחרים בקריירה, ערבב איתו אירועים של ההווה יחד עם איזה Name-dropping. במקרה הזה עם הפגיעה הגדולה באינדיאנים, ההיסטוריה המתמשכת של המלחמות ההם וההכנסה של השחקן מרלון ברנדו לכל הסיפור, מי שהיה פעיל ידוע למען המורשת האינדיאנית בזמנו.

הפשטות של השיר וההגשה שלו תמיד היו אלו שהפכו אותו לדעתי למאוד אהוב בקריירה של יאנג. הוא גם מהשירים הללו שהופכים רלוונטיים בזמנים אחרים, במיוחד כשניל משנה אותם טיפה בהופעות ומחליף את מרלון ברנדו בשמות אחרים, של התקופה שלנו, שמביאים לשיר פן פוליטי שונה (למשל ברק אובמה, בביצועים שראיתי ב-2014 בזמן הקדנציה השניה שלו). יאנג תמיד אהב את פוקהונטס וחזר אליו המון במהלך הקריירה והחל לבצע אותו גם בהופעות עם קרייזי הורס עוד באותה השנה, לקראת סוף 1976, כשהוא עדיין טרי לגמרי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הטרילוגיה של 1973

פורסם בתאריך על ידי
2

אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.

אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: