באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.
הוא ממשיך לספר שהאלבום כנראה עדיין גם כואב לג’וני במובן מסוים ושהוא שמע ממנה שהיא כבר לא ממש מאזינה לו והוא רצה את הכאב החושפני הזה בתוך הסרט. אני משער שבמיוחד עם הגילוי של ויליאם הצעיר (שמבוסס על קרואו עצמו כנער), לפני כל הרגשות והטלטלות שהוא הולך לעבור בסרט, דרך המוזיקה. איזה מסע רגשי שמיטשל עברה גם עם עצמה, באופן אחר, שהוביל לעשרת השירים שנכנסו למה שהפך לקלאסיקה הכי גדולה שלה בקריירה.
