מיד בסיום כתיבת שורות אלו יצאתי לערב השני של The Hold Steady בלונדון. אבל לפני שידעתי שאני יוצא, לא יכולתי לוותר על לכתוב משהו לכבוד אלבום מאוד אהוב שחוגג היום 20 שנה ליציאתו. ואני מדבר על Summerteeth של Wilco.
דיברתי על זה גם קצת בתכנית האחרונה שלי ברדיו הקצה (פלוס השמעתי שני שירים מהאלבום, אחד מהופעה שנכחתי בה). על איך לדעתי זה האלבום הכי חשוב בקריירה של וילקו. לא מבחינת הצלחה מסחרית, אלא עם השינויים והכיוון המוזיקלי. עם Summerteeth וילקו עלתה איזה שלב בסגנון\אווירה והפקה. כזה שיותר ביסס אותם כוילקו והשאיר כבר מאחור את השאריות של Uncle Tueplo.
אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.
שיתוף הפעולה הזה, יחד עם יותר הכנסות קטנות של פסיכדליה וצלילים יותר ניסיוניים בהפקה שונה, הולידו אלבום שהוציא את וילקו לדרך חדשה. הסאונד שנבנה פה גם מאוד השפיע על ההמשכיות שלו ב-Yankee Hotel Foxtort ששוחרר אחריו. הם יצרו יחד שירי וילקו כ”כ מובהקים ויפים בשבילי. כמו
A Shot in the Arm ו-
She’s A Jar. יחד עם רצועות קלאסיות אחרות של הלהקה;
I’m Always in Love ו-
How to Fight Loneliness ועוד כמה וכמה, כולל אחד שאגיע אליו עוד מעט בחוויות האישיות עם שירי האלבום.
מה שיפה ב-Summerteeth לדעתי, זה שהוא כולל את השינויים המוזיקליים הללו, יחד עם הבסיס השורשי של תחילת הדרך. כזה שהושפע מאוד מהאלבום Mermaid Avenue שוילקו שחררו יחד עם בילי בראג שנה לפני כן. האלבום היפה שבנוי על מילים אבודות של וודי גאת’רי (שההמשך שלו שוחרר מיד אחרי Summerteeth, ככה שהוא נמצא בול בין שני החלקים של הפרויקט הזה).
העבודה המשותפת הבולטת של טווידי את בנט הסתיימה אחר כך ממש ברע, עם סכסוכים שהובילו לעזיבה של בנט מיד אחרי ההקלטות של “Yankee Hotel”. מי שצפה בסרט הדוקומנטרי על אותן הקלטות (“I Am Trying To Break Your Heart” שיצא ב-2002) יכול לגמרי לראות איך היחסים ביניהם הלכו ונשברו. בנט אחר כך גם תבע את טווידי על כל מיני דברים ובמקרה עוד יותר מצער, הוא נפטר מבעיות בריאותיות זמן קצר לאחר שעשה זאת. זה קרה ממש עשור אחרי היציאה של Summerteeth.
טווידי ובנט בימים הטובים, קצת לפני יציאת Summerteeth.
החוויות האישיות שלי עם האלבום הזה היו נהדרות. זכיתי לראות בדיוק חצי ממנו בלייב; שישה שירים בהופעות של וילקו ועוד אחד בהופעה של Tweedy. מעבר לכמה מהשירים המעולים שציינתי קודם, חוויתי גם את
Via Chicago הקלאסי שלהם, שיר הנושא ואחד השירים האהובים עלי ביותר באלבום –
In A Future Age. השיר שבמקור נועל את האלבום, שבאופן הפוך היה השיר הראשון שראיתי את וילקו מבצעים. הוא פתח את ההופעה הראשונה שלהם שראיתי, וזה היה רגע כ”כ מקסים שנצרב בליבי.
לוילקו יש אלבומים מעולים ואהובים נוספים, לפניו ואחריו. אך Summerteeth תמיד יהיה מדורג אצלי גבוה אצלם בדיסקוגרפיה. גם בגלל הדברים שהוא מייצג בשבילי בקריירה שלהם, קפיצת המדרגה המסוימת והשלמות היצירתית החד-פעמית כמעט של טווידי ובנט. אך גם בגלל שהוא פשוט אסופה של כ”כ הרבה שירים טובים. כאלו שחוגגים עכשיו שני עשורים ליציאתם ושמייצגים ברמה הכי גבוהה את המילה Wilco בשבילי.
