ספיישל ג’ייסון איזבל

היום לפני 10 שנים שוחרר Southeastern, מה שהיה אלבום ה-Sobriety של ג’ייסון איזבל שהזניק לו את קריירת הסולו. זה גם היה אלבום השנה שלי 2013 ואלבום העשור הקודם שלי. את כל השעתיים של התכנית הבוקר הקדשתי לספיישל ג’ייסון איזבל, עם החיבור המיוחד שלי לאלבום יחד עם שירים מוקדמים אחרים של איזבל וגם על הקשר הקרוב שלי איתו והמוזיקה שלו, המפגשים שלנו שיצרו רגעים שלא אשכח, סיפורים מהדרכים, חוויות מהופעות וקטעים מרגשים.

זה ללא ספק היה מהספיישלים היותר אישיים ששידרתי, במיוחד עם כמה סיפורים שחשפתי שנוגעים ללב עם איזבל והמוזיקה שלו שפוגעים גם בחיים שלי. ניתן להאזין לכל השעתיים באתר הקצה וגם פה למטה:

פלייליסט:

Jason Isbell – Different Days
Jason Isbell – Stockholm
Jason Isbell – Flying Over Water
Jason Isbell – Goddamn Lonely Love (Live 2007)
Jason Isbell – The Magician
Jason Isbell – Traveling Alone
Jason Isbell – Songs That She Sang In The Shower
Jason Isbell – Danko/Manuel (Live 2014)
Jason Isbell – Go It Alone
Jason Isbell – New South West
Jason Isbell – Cover Me Up (Live 2014)
Jason Isbell – Streetlights (Live 2014)
Jason Isbell – Live Oak (Live 2014)
Jason Isbell – Decoration Day (Live 2014)
Jason Isbell – Elephant (Live 2017)
Jason Isbell – Yvette
Jason Isbell – Relatively Easy

ג'ייסון איזבל אמנדה שיירס Southeastern
אהבתם? שתפו את זה:

השירים שמתחת לעור: 50 שנה ל-Blue

באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.

הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.

הוא ממשיך לספר שהאלבום כנראה עדיין גם כואב לג’וני במובן מסוים ושהוא שמע ממנה שהיא כבר לא ממש מאזינה לו והוא רצה את הכאב החושפני הזה בתוך הסרט. אני משער שבמיוחד עם הגילוי של ויליאם הצעיר (שמבוסס על קרואו עצמו כנער), לפני כל הרגשות והטלטלות שהוא הולך לעבור בסרט, דרך המוזיקה. איזה מסע רגשי שמיטשל עברה גם עם עצמה, באופן אחר, שהוביל לעשרת השירים שנכנסו למה שהפך לקלאסיקה הכי גדולה שלה בקריירה.



ספיישל יום הולדת 80 לבוב דילן

השנים העמוקות הראשונות שלי עם מוזיקה כללו כמובן גם את בוב דילן. כמו עם הרבה מבני דורו, במשך הרבה שנים דאז צללתי עמוק פנימה עם המוזיקה שלו, בחקירות, האזנות, חיפושים, קריאה, ידע, ניתוחים וכל מה שהופך חיבור מוזיקלי למשהו הרבה יותר מיוחד וגדול מעוד אמן אהוב עליך. עם כל הרבדים הקצת מפחידים לפעמים שמסתתרים מתחת למשפט כמו “כן, אני אוהב את בוב דילן”.

התקופות האובססיביות שלי עם המוזיקה של דילן כבר עברו לפני הרבה שנים. בניגוד לכמה דינוזאורים אחרים שאני אוהב ככה מאז ועד היום, מתישהו איתו זה קצת הפסיק לרגש אותי כמו פעם. במיוחד בעשור היצירה האחרון שכבר פחות עניין אותי או התחבר אליי מבחינת המוזיקה החדשה שלו (למרות שהוצאות הארכיון האדירות המשיכו כן להלהיב ולשאוב אותי חזרה פנימה). אבל הרגש והחיבור ההוא, כמו התקופות, תמיד נשמר ונשאר עמוק אצלי בפנים ומדי פעם הוא נשלף החוצה. אם זה בגלל ציון דרך מסוים, הוצאת ארכיון טרייה או כל דבר שמוציא מהחיבור הפנימי הזה את הזיכרונות, ההנאה או התלהבות.



רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.