בדיוק היום לפני 50 שנה שוחרר האלבום Nashville Skyline של בוב דילן. מהתחנות המעניינות, קצרצרות ויפות מבחינתי בקריירה הארוכה שלו.

דילן נגע לפני כן בפולק, בלוז ורוק, ועם “נאשוויל” הוא צלל הכי עמוק בקריירה לקאנטרי השורשי. מבחינתי הנגיעות היו שם עוד לפני, עם המסע השורשי של האלבום שקדם לו, John Wesley Harding, ואחר כך חפירות דומות בהקלטות ה-Basement Tapes עם The Band.

אבל עם Nashville Skyline הגיעה הנגיעה המובהקת והמלאה בז’אנר, שדילן ביקר אצלו באופן יפהפה באלבום הזה. מוקף בנגנים מקומיים של נאשוויל, פדל-סטיל והקול נטול הסיגריות של דילן שהשתנה לגמרי באלבום בהתאמה, הוא הציג עוד צד מוזיקלי שלו. כפי שעשה לא מעט בקריירה והחיפושים בין האלבומים השונים בדיסקוגרפיה.

דילן וקאש, 1969.

האלבום הזה נפתח עם סוג-של פרולוג + הקדמה אצלי, לפני שממש יוצא לדרך. הפרולוג קורה עם הגרסה הנהדרת של Girl From The North Country בדואט עם ג’וני קאש. השיר שכבר שוחרר כמובן לפני כן בגרסה המקורית ב-The Freewheelin’ Bob Dylan. דוגמה יפה אחת מההקלטות של דילן עם קאש שהתקיימו ממש לקראת סוף העבודה על האלבום הזה (ההקלטות המלאות תמיד הסתובבו כבוטלגים, אבל חייבים לשחרר אותן במלואם מתישהו ב-Bootleg Series הרשמית של דילן).

אחרי זה מגיעה ההקדמה המקורית בצורת הקטע האינסטרומנטלי Nashville Skyline Rag, ורק אחריו מגיע השיר החדש הראשון – To Be Alone With You. מהטובים באלבום, שמכיל גם את Lay Lady Lay המוכר. אבל אצלי תמיד היו שני שירים הרבה יותר קרובים לליבי. הקסם הגדול של I Threw It All Away, שהוא שיר דילני קלאסי אצלי, שיכל לעבוד בכיף גם בכל אלבום פולק מוקדם שלו, ויחד איתו שיר הסיום – Tonight I’ll Be Staying Here with You. מהשירים המושלמים הללו, החל מההגשה ועד למילים וההרגשה שהם תמיד משאירים בתוכי. במיוחד כשאני רחוק מהבית.

זה האלבום הכי קצר של דילן בקריירה, עם 27 דקות בלבד של מוזיקה ושירים קטנים של 2-3 דקות. נגיעה קצרה בז’אנר שהוא לא ממש הבסיס של דילן, אבל מתפקד לי כאחד משלושת אלבומי הקאנטרי הכי חשובים אולי של 1969, לצד The Gilded Palace of Sin של ה-Flying Burrito Brothers ו-Okie From Muskogee של מרל האגרד.

נאשוויל סקייליין היה עוד דוגמה לשילוב של ז’אנרים, לקאנטרי הבאמת עמוק וטוב של ה-Singer/Songwriters, ולמרות שדילן לא מגיע מהעולם הזה, “נאשוויל” גם מתפקד כתחנה מעניינת וחיובית נורא בעולם הקשור לקאנטרי שבחוץ בכלל ולדיסקוגרפיה האישית שלו בפרט. עם איזה חותם שהשאיר שם ב-69 ועובד היטב לאורך 50 שנה.