תכנית סיכום הגיחה המוזיקלית, עם החוויות ורגעי שיא אישיים מההופעות של ג’ק ווייט, ההולד סטדי ושרון ואן אטן.
ניתן להאזין באתר הקצה וגם פה:
הרמוניה דרומית 16.3.25 – Will You See Me In The Afterlife?
Will You See Me In The Afterlife? 16.3.25
להגיב
ארכיון התג: הולד סטדי
ספיישל 20 שנה ל-Almost Killed Me
זה היה בסביבות 2005/2006, כשנכנסתי ממש חזק לדרייב ביי טאקרס. מספר פעמים בזמן שיחות עם חברים מהקהילה בפורומים, שאלו אותי – “Are you into The Hold Steady too?”בפעמים הראשונות התשובה שלי הייתה לא, אבל אני כנראה צריך. במיוחד בשיחות על שתי הקהילות של הלהקות והמוזיקה שהיא די שונה, אבל יש בה משהו מדבק משותף.
כשהלכתי סוף סוף לבדוק איך נשמעים הצלילים מאחורי השם שנזרק אליי במשך תקופה, ההולד סטדי בדיוק שחררו את האלבום הרביעי שלהם, Stay Positive. אבל רציתי להתחיל מההתחלה. אז קניתי את האלבום ההוא שאפילו לא ידעתי בהתחלה את שמו, כי לא היה כתוב על העטיפה. אותה עטיפה של קולאז’ מסקרן שנראה שלקוח מאיזה לילה מטורף של מוזיקה, שתייה ומפגשים. מהלילות שמדברים עליהם שנים אחר כך.
הופעות השנה 2022
הפעם האחרונה בה העליתי סיכום הופעות אישי הייתה ב-2019. מאז פרצה הקורונה והיו שנתיים עם לא מספיק הופעות כדי לחגוג אותן. השנה היו מספר גיחות והייתה כמות מספקת כדי לבחור ממנה. אז לכבוד פתיחת עונת הסיכומים כאן בבלוג, בה אני מתכנן לכתוב על לא פחות מ-100 אייטמים, אני מתחיל עם העשרה הראשונים בדמות הופעות השנה האישיות שלי. מדורגות. בסוף יש גם פלייליסט שמאגד את השירים שהיו רגעי השיא שלי בכל הופעה.
10.
Lucy Dacus – Columbia Theater, Berlin
השנים שאחרי המסיבות: על Open Door Policy של ההולד סטדי
מאז שהודיעו עליו, Open Door Policy היה האלבום שהכי ציפיתי לו בתחילת השנה הזו. זה כבר אלבום האולפן השמיני של The Hold Steady והוא לחלוטין שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפניו. שינוי שהתקבל אצלי מאוד בחיוב והבנה.
זה אלבום הרבה יותר Mellow ממה שהיינו רגילים מההולד סטדי. יש בו מעט יותר התנסויות וכדורים מסובבים בסאונד. פחות הכסאח החשמלי של ההמנונים והשירים המפוצצים בחשמל מן העבר, אבל עם מלודיות וריפים שכן מזהים ומביאים עימם משהו חדש לשכבות, לבסיס, לעומק ולמילים אותן הם מלווים. ויש בו חיבור נהדר של המוזיקה האולי-מתונה-יותר יחד עם הליריקה הנפלאה של קרייג פין.
בעיקרון Open Door Policy הוא האלבום הראשון שהליין-אפ הנוכחי של ההולד סטדי הקליט בתור יצירה שלמה שמייצגת הכי טוב את המילה “אלבום”. אותו ליין-אפ שכולל שישייה מגובשת מאז שהקלידן הנפלא פרנץ ניקולאי חזר להרכב לפני חמש שנים. נכון, השישייה כבר הוציאה את Thrashing Thru The Passion לפני שנתיים, אבל זה היה אלבום שרובו איגד סינגלים בודדים בתקופה הממושכת לפני יציאתו. ב-Open Door Policy זה לחלוטין שירים שכולם הוקלטו יחד, מאוד קרובים אחד לשני, מאותם סשנים ומההתחלה עם מחשבה על יצירה אחת שלמה.
ספיישל The Hold Steady
באמצע שנות התשעים במיניאפוליס, קרייג פין וטאד קובלר היו חברים בהרכב Lifter Puller. הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים ולא ממש זכו להצלחה גדולה עד שהתפרקו בשנת 2000 והצמד עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק. היה נראה שהקריירה המוזיקלית שלהם לא תמומש בסופו של דבר, עד שביקור של קרייג בהופעה של הדרייב ביי טראקרס ב-2002 וצפייה נוספת ב-The Last Waltz של The Band, גרמו לו לרצות להקים שוב להקה ולנגן.
לא הרבה אחר, כך פין וקובלר שוב מצאו את עצמם יחד, בהרכב חדש, שמבוסס בניו-יורק, אבל הלב שלו עדיין במיניאפוליס. יחד עם חברים והרבה חופש ובלי הרבה ציפיות, הם הקליטו את אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלהם, כשהם משלבים רוקנ’רול, השפעות פאנק-רוק ואת הליריקה הסיפורית של פין שיוצאת החוצה כמו היפ-הופ פיוטי, עם מלא גיטרות וחשמל מסביב.
הופעות השנה 2019
זו היתה שנה גדושה של הופעות אצלי. כרגיל, עם גיחות ספציפיות ומטרות מוזיקליות שכיוונתי אליהן וטסתי במיוחד בשבילן. כמו תמיד, היו המון בבית השני שלי בלונדון, גם חלק בברלין ועוד חוויות ברחבי ארה”ב. אין לי הופעת שנה מובהקת מעל כולן וגם אין דירוג הפעם, אבל בחרתי את 20 ההופעות שעשו לי את השנה הזו להרבה הרבה יותר טובה. הופעות שסחפו, הביאו ערך מוסף עוד מעבר למוזיקה או פשוט עשו לי המון טוב על הלב.
כתבתי בזמן אמת על כל ההופעות הללו בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, אז חזרתי לטקסטים, הסתכלתי אחורה, ערכתי, שיניתי ואני מגיש פה מחדש את המילים על החוויות. אז מוזמנים ומוזמנות לקרוא עליהן כאן ולהיכנס אולי ככה קצת לרגעים אישיים שחוויתי ואולי לגלות משהו על הדרך, להתחבר, להבין או סתם לראות מה עוללתי השנה מעבר לים.
די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון
אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.