הפעם האחרונה בה העליתי סיכום הופעות אישי הייתה ב-2019. מאז פרצה הקורונה והיו שנתיים עם לא מספיק הופעות כדי לחגוג אותן. השנה היו מספר גיחות והייתה כמות מספקת כדי לבחור ממנה. אז לכבוד פתיחת עונת הסיכומים כאן בבלוג, בה אני מתכנן לכתוב על לא פחות מ-100 אייטמים, אני מתחיל עם העשרה הראשונים בדמות הופעות השנה האישיות שלי. מדורגות. בסוף יש גם פלייליסט שמאגד את השירים שהיו רגעי השיא שלי בכל הופעה.
10.
Lucy Dacus – Columbia Theater, Berlin
פותחים עם לוסי דייקיס, בהופעה שדי הייתה שווה את הציפייה ממנה. הופעה נחמדה מאוד. לא יצאתי מגדרי, אבל גם לא ציפיתי כאמור למשהו כזה. לוסי נהדרת, קיבלה המון אהבה מהקהל ונראה שהיא רק גודלת וגודלת מבחינת הפופולריות שלה וההצלחה. במיוחד עם ה-Push הנוסף שעשה האלבום האחרון Home Video מהשנה שעברה. היא ביצעה את כל האלבום בלייב ואהבתי את העניין שהיא פתחה את ההופעה דווקא עם שיר הסיום שלו האהוב עליי, “Triple Dog Dare”. זו הייתה יופי של פתיחה.
היו גם ארבעה או חמישה שירים מ-Historian, כאשר ההיי-לייט הכי גדול שלי בהופעה היה גם הרגע שהכי ציפיתי לו. לראות את הביצוע לייב של “Timefighter”. השיר האהוב עליי של לוסי. זה היה מעולה ומבחינתי By Far יותר טוב מכל הביצועים האחרים בהופעה. היה שווה להגיע אפילו רק לרגע הזה, אבל כל הסט היה סבבה. מה שהוסיף לחוויה, זה שחברי הטוב ארז מאנטנות השמיימה היה לידי שם, אחרי הרבה זמן שלא חווינו הופעה יחד. אז שמח ממש על הערב הזה ושחוויתי את לוסי לייב לראשונה.
9.
St. Paul & The Broken Bones – Electric Ballroom, London
ההופעה של St. Paul & The Broken Bones השנה הייתה לי מאוד מעניינת, כי הפעם הקודמת שראיתי אותם הייתה ממש בתחילת הדרך של הלהקה. בסיכום של 2014 כתבתי על אלבום הבכורה שלהם ובאותה שנה שמחתי גם נורא לראותם ב-Ryman כשפתחו לג’ייסון איזבל. מאז כמובן המשכתי לעקוב אחריהם ולסקר ולכתוב על אלבומים. אז שמונה שנים לאחר מכן, ראיתי אותם שוב, וזה היה די שונה. היה די מגניב לראות עד כמה הם התפתחו מוזיקלית. כשראיתי אותם ב-2014 הם ממש ישבו על הרטרו-סול שבזמנו היה עוד יותר מגניב מהיום (אחרי שלא מעט אמנים עלו על הגל הזה גם כן).
אבל השנה בהחלט ניכר עד כמה They evolved. עם הסאונד, הג’אמים באמצע וההשפעות הפסיכדליות יחד גם עם כל הנשמה. הצד היותר פסיכדלי מגיע עם האלבום שיצא בתחילת השנה, The Alien Coast, שאני מאוד אוהב. הם היו ממש Tight על הבמה. שמונה מזויקאים, כולל שלושה חברים על כלי נשיפה. פול ג’יינווי עדיין נשמע כ”כ טוב, עם הקול המדהים שלו. רק הלוק השתנה, מהבגדים המחויטים למה שנראה כמו לוק של ראפר. היה גיוון טוב בסט ליסט, במיוחד עם השירים של אלבום הבכורה ו-Young Sick Camellia השני. היו רק שלושה מהאלבום החדש, הייתי בטוח שיהיו יותר. בנוסף גם היו איזה שני שירים חדשים.
ההופעה כללה גם רגע ממש יפה ומרגש לפני הביצוע שלBroken Bones And Pocket” “Change. פול ציין שזה יום מיוחד עבורם, כי זה היה בדיוק 10 שנים להופעה הראשונה אי פעם של הלהקה. ואז הם ניגנו את השיר הראשון שכתבו יחד וקיבלו המון המון אהבה מהקהל. תמיד יש איתם איזה משהו מרגש וכיף היה לחוות איך התפתחו עם השנים אחרי הבכורה.
8.
Midlake – Barby, Tel Aviv
הופעות חו”ל ממש החלו לחזור ארצה השנה ואחרי זמן מה שלא חוויתי הופעה כזו בארץ, הלכתי לראות את Midlake והיה ממש כיף. אמנם לא הכי אהבתי את האלבום שהם שחררו השנה, אבל בלייב השירים ממנו היו טובים יותר, אך בכלליות הם הביאו יופי של הופעה. נשמעו נהדר, הקהל היה אחלה, הייתי בחברה טובה לידי וממש נהניתי. במיוחד כשהגיעו השירים מהאלבומים Trials of Van Occupanther ו-Antiphon. התגעגעתי לסוג כזה של הופעות פה ובתקווה יגיעו כמה שיותר גם בשנה הבאה. וזה שנכנסה לרשימה הופעה מקומית זה אומר משהו נורא חיובי על מידלייק בלייב מהצד שלי.
7.
This Is The Kit – Royal Albert Hall, London
עברו חמש שנים מאז שראיתי את This Is The Kit לראשונה ב-2017. מאז ראיתי את רוזי פליין סולו ב-2019 וגם פגשתי אותה אחרי ההופעה של Vanishing Twin בשנה שעברה ואמרתי לה שאני מתכנן להגיע לאלברט הול. באולם ההיסטורי הזה לא ביקרתי עוד יותר זמן. 13 שנים האמת. שכחתי כמעט כמה יפה הוא מבפנים. היה די מגניב לראות הרכב יחסית קטן כמו TITK מופיעים שם. בנוסף להרכב הרגיל, היו איתם גם כלי נשיפה שממש הוסיפו לכמה וכמה ביצועים.
רגעי שיא כללו את קייט פותחת את ההופעה סולו על הבמה עם ביצוע יפהפה ל-Easy On The Thieves ומספר שירים מהאלבום האחרון Off Off On. במיוחד This Is What You Did שהתחבר בצורה מגניבה לשיר הנושא. וכמו כן ביצוע קסום ל-Was Magician, שיר שקייט הקדישה לכל ה-Wizard Ladies (ביום האישה הבינלאומי).
6.
Mavis Staples – Union Chapel, London
עוד אקט שתפסתי השנה בלייב בפעם השנייה. את מייביס ראיתי קודם לכן בג’קסון, מיסיסיפי. מבחינה גיאוגרפית מקום יותר מתאים לחזות בה מאשר לונדון, אבל מבחינת Venue הצ’אפל הוא בית הרבה יותר מתאים מאשר המקום בו הופיעה בג’קסון. גם הייתה מבחינתי הופעה טובה יותר. במקום יותר אינטימי והכנסיה המופלאה הזו שתמיד יש בה הופעות נהדרות, כל פעם כשאני שם. ומייביס מתאימה לשם במיוחד.
היא חצתה כבר את גיל 80 מאז הפעם הקודמת שראיתי אותה (חגגה השנה 83) והיא עדיין פלא שלא מהעולם הזה. שחררה השנה את ההוצאה הטרייה עם ליבון הלם, שהוקלטה קצת לפני מותו.היא התייחסה לזה גם בהופעה ונתנה הרבה כבוד לליבון היקר. עם ביצוע ל-This Is My Country שפותח את ההוצאה, יחד עם You Gotta Move וכמובן The Weight שהיה יפהפה. מייביס קיבלה הרבה חום ואהבה מהקהל כל הערב, הייתה אווירה פנטסטית. ערב מלא אנרגיה, חופש, לבבות רועדים ונשמה אחת שנמצאת בעולם הזה כמעט 83 שנים ולא מפסיקה לתת.
5.
The Felice Brothers – The Boiler Room, Guildford
עוקבים ועוקבות ותיקים/ות של הבלוג ידעו כמה שנים אני ממליץ עליהם, אחרי שכתבתי על ה-Felice Brothers לראשונה ב-2010. וסוף סוף יצא לי לתפוס אותם בלייב. מתישהו באמצע העשור הקודם קצת התרחקתי מהם (והלהקה גם עברה שינויים), אבל בשנה שעברה האהבה הגדולה שלי להרכב חזרה בענק עם האלבום הפשוט מצוין From Dreams To Dusk. הם ניגנו הרבה ממנו וכל הנציגים נשמעו מעולה. במיוחד שמחתי כל כך לראות בלייב את Inferno (שהיה משירי השנה שלי 2021) ושיר הנעילה שלו, We Shall Live Again שהיה פשוט מופלא על הבמה.
יחד איתם היה שילוב יפה עם שירים ישנים מהקטלוג. כמו Whiskey In My Whiskey ו-Love Me Tenderly. יופי של ביצוע ל-Let Me Come Home ושני נציגים נוספים שהיו נקודות שיא בהופעה, ששניהם מהאלבום Undress; השיר The Kid ואיתו Days Of The Years המרגש. ג’יימס ואיאן פליס משתלבים נהדר יחד על הבמה. הראשון (הפתוח יותר ומשעשע) עם המעברים בין הקלידים לאקורדיון והשני עם הקולות והגיטרה. היה מגניב נורא לראותם כל כך קרוב. המיקום של ההופעה היה במועדון/פאב קטנטן שמכיל בערך 200-250 איש. נקודת שיא גדולה מאוד הגיע בסוף עם הביצוע ל-Frankie’s Gun! אחד השירים שגרמו לי להכיר ולאהוב אותם אי שם על תחילת העשור הקודם, כשהבלוג היה בן חודש בלבד. הרגיש כמו איזה מעגל שנסגר.
4.
Drive-By Truckers – Leeds University Stylus, Leeds
את הטראקרס תפסתי השנה 4 פעמים, בטור האירופאי שהיה אמור לקרות ב-2020. מאז הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים, כולל הנוכחי של 2022. היה קצת קשה לבחור הופעה פייבוריטית מהטור הזה, עם האנרגיות שהיו בברייטון, האווירה בלונדון או הקדשת השיר האישית שקיבלתי על הבמה בדבלין. אבל ההופעה בלידס בסוף טרפה את הקלפים.
היה ברור שהולכת להיות הופעה מעולה על ההתחלה, כשפטרסון הוציא אותה לדרך עםThe Living Bubba. ואז במשך כל השעה הראשונה של הסט היה נדמה שהם שכחו שיש להם אלבום חדש, כי כל השירים היו ישנים. וזה כלל ביצוע של The Boys From Alabama שראיתי אותם מבצעים לראשונה בחיי (מהדברים שכבר לא קורים לי הרבה איתם). גםDead Drunk And Naked היה אדיר ועוד כמה שהפכו את ההופעה הזו לטובה ביותר בסיבוב הזה אצלי. וכמובן החברים הקבועים
3.
The Hold Steady – MOTH Club, London
ה-Weekender השנתי של ההולד סטדי היה אקסטרא מרגש השנה, כי הגיע אחרי הפסקת קורונה, אז הייתה אנרגיה אדירה מצד מהלהקה וגם מצד מהקהל. ההופעה האחרונה של ההולד סטדי וגם שלי לפני הקורונה, הייתה במרץ 2020. שניה לפני שהעולם קרס. מה שעוד יותר הוסיף לחזרה הזו שלהם והמפגש עם החברים הקבועים שלי יחד עם המוזיקה.
כרגיל, היו שלושה ערבים נפלאים, אבל הערב האחרון (שהוא תמיד במועדון קטן ולא ב-Electric Ballroom) התעלה לגמרי. ה-MOTH Club זה מועדון קטנטן. אמרו לנו שנכנסים שם 300, אבל היה נראה שאפשר לדחוס שם איזה 100 גג. זה היה מצחיק עד כמה שהמקום היה קטן בשביל ההולד סטדי והטירוף שהם מביאים בהופעות. הייתי על הבמה הצרה, אפשר להגיד מתחת לקרייג, כי הכל היה כ”כ קרוב (הייתי צריך להיזהר שהגיטרה שלו לא תפגע בי מספר פעמים וכמובן כמעט עפנו שם מקדימה על הבמה מכל המסיבה שהולכת תמיד בשורות הראשונות איתם. אבל זה היה Fun ממש). זכיתי לראות לראשונה את We Can Get Together בלייב, אחד האהובים עליי שלהם, ובגדול היה ערב מלא זיעה וחיוכים ששלח אותנו הביתה מלאים. עד הריצה הבאה במרץ הקרוב.
2.
Sharon Van Etten – Brixton Academy, London
איזה כיף זה כשהופעה שהלכת אליה לגמרי מתעלה על הציפיות שהיו לך ממנה. זה בול מה שקרה לי השנה בהופעה של שרון ואן אטן, שהייתה פשוט מדהימה. הפעם האחרונה שביקרתי ב-Brixton Academy הייתה לפני 13 שנים וזכור לי שהסאונד היה מזעזע. הפעם היה נפלא ממש. הסאונד, הלהקה של שרון, הקהל והביצועים. מי שמאזינות/ים לתכניות שלי ידעו שאני נורא אוהב את האלבום החדש של שרון. היא ניגנה כמעט את כולו וכל השירים החדשים הללו נשמעו נהדר בלייב. מהפתיחה של Headspace והיי-לייטס אהובים נוספים ממנו כמו Anything ו-Mistakes. אבל באמת כולם נשמעו אחלה.
שרון מאוד התרגשה מהערב הזב וציינה שזו ההופעה הכי גדולה שלה בקריירה, ואיך היא הופיעה בלונדון לפני הרבה שנים במקומות כל כך קטנים ואמרה תודה לכל מי שדבק בה על הדרך ונשארו איתה עד היום. הקהל הריע לה במשך המון זמן וזה היה רגע מרגש. הנוכחות של שרון על הבמה הפתיעה אותי ממש לטובה גם כן. יש לה תזוזה, סגנון ותנועות גוף שהזכירו לי קצת את פטי סמית’ בתחילת דרכה. היא לגמרי כובשת. הקול שלה היה מושלם ובאמת לא ציפיתי שתהיה הופעה כל כך טובה. במיוחד כשבאתי לחזות בה לראשונה סוף סוף אחרי כל השנים שאני כותב עליה פה.
1.
Pearl Jam – Ziggo Dome, Amsterdam
השנה חזר לי ממש החשק לראות שוב את פרל ג’אם בלייב, אחרי עשור מאז הפעם האחרונה. כיוונתי בכוונה לתפוס את שלוש ההופעות האחרונות בטור, בפראג ושני הערבים באמסטרדם. למי שעקבו אחרי מעלליי בדף הפייסבוק של “הרמוניה” או לא, שתי הופעות מתוך השלוש הללו התבטלו, כי אדי איבד קולו. זו הייתה באסה ענקית, אבל למזלי הייתי עם חברים טובים שגרמו לביטולים להיות סבילים יותר. וכל הבאסה הענקית הזו, עם טיסה במיוחד להופעות הללו, התנקזה לערב האחרון באמסטרדם, שרק מספר שעות לפני ההופעה, יצאה הידיעה שהיא מתקיימת.
וההופעה הזו עשתה לי כ”כ טוב. אמנם קיבלתי רק אחת מתוך שלוש, אבל האחת הזו הייתה מעולה ושחררה את כל האנרגיות והרגשות של הגיחה הזו. הפתיחה של Nothing As It Seems הוציאה את כל הכיף והחופש החוצה, ובמיוחד עם כמה רגעי שיא אישיים מאוחר יותר. במיוחד עם Off He Goes שהגיע כשיר שני, הביצוע של Hard To Imagine, גרסה מלאה של WMA, וכמו כן Pilate ועוד כמה רגעים. אני לא זוכר גיחת הופעות שלי שהייתה מהולה בכ”כ הרבה אכזבה ובאסה, אבל כאלו שהובילו לערב אחד שמילא אותי כ”כ טוב בחיוביות ורצון לעוד.
אז כל התחושות הללו ומה שהתרחש באותה הופעה בודדת שכן התקיימה, הובילו להופעת השנה שלי בסופו של דבר. המשיכה למוזיקה והצלילים הייתה פשוט חזקה יותר מתמיד, בנסיון לשאוב כל מה שאפשר מהערב הבודד והאדיר הזה. בתקווה שבטור הבא באירופה של פרל ג’אם אני אוכל להגיע ואחווה עוד יותר.
פלייליסט רגעי השיא האישיים שלי מההופעות ברשימה: