החודש לפני: Brighter Than Creation’s Dark

בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation’s Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.

זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג’ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.

אלבומי השנה 2017

סיכום שנה – הקדמה:

זו השנה השמינית כבר שאני עושה את זה. מסיים שנה פה בבלוג עם רשימת האלבומים האהובים שעשו לי אותה לקצת יותר טובה, משמחת ומוצלחת. זו תמיד רשימה אישית, כי הבלוג הזה תמיד היה אישי. עם הטעמים שלי, הבחירות והדעות שלי. בלי להסתכל על מה נחשב\חשוב יותר, או מוכר יותר, או לכוון את זה כדי שיתאים למשהו. אני תמיד כותב על מה שפשוט עושה לי טוב ויש לי את הרצון והתשוקה לחלוק אותו ואת המחשבות שלי עליו עם העולם. או חלק קצת יותר קטן מהעולם שמגיע לבלוג הזה ועוקב אחריו.

ההוצאות המיוחדות של השנה 2017

בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.

בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.

מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

רק עוד לב שבור: פרידה אישית מטום פטי

בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ”כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

22199270_10155882899657682_351198164_o (1)

אז מה יש פה?

עוד 27 שנים: על העיבוד הקולנועי החדש של IT

לא היו הרבה סרטים השנה שממש עפתי עליהם. במיוחד כאלו שהגעתי אליהם עם הרבה ציפיות והמתנה. אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה היה IT. סרט, או יותר מזה – עיבוד לספר, שסחב עמו הרבה משקל ושנים של אותה ציפיה. כזו שבאה על סיפוקה ברגע שכותרות הסיום של הסרט עלו. הסיפוק הזה כולל בתוכו הרבה רבדים, שרובם מגיעים מאהבה גדולה למקור – הספר של סטיבן קינג. מה שתמיד היה האהוב עלי שלו (לפחות מתוך אלו שקראתי). אז בתור חובב אימה בכלליות ומעריץ של הסיפור המקורי בפרט, באתי עם הרבה מטען. אז אני פורק אותו פה, עם המחשבות על הסרט, מה הוא כולל ומה לא, השינויים מהסיפור המקורי, ההקבלה למיני-סדרה הישנה שלו והציפיה הנוספת לחלקו השני.

טרמפ אל העבר

בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.

סיכום קיץ: אלבומי יולי-אוגוסט

החודשים החמים ביותר של הקיץ הביאו איתם גם עוד הרבה מוזיקה חדשה. אז בנוסף לאלבומי יוני, הנה הסיכום הקטן שלי לאלבומים הבולטים של יולי ואוגוסט. תשעה אלבומי אולפן + הוצאה מחודשת אחת ראויה. עדיין חם מאוד, אז מוזמנים לצלול קצת בתוך הפוסט ולהתקרר עם המוזיקה שמגיעה עכשיו.


Offa Rex – The Queen of Hearts
offa-rex-the-queen-of-hearts-450

ג’ף טווידי בן 50: ספיישל סוקר קריירה

ג’ף טווידי חוגג היום 50. לכבוד האירוע ערכתי ספיישל שעתיים בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. עברתי על כמה שיותר תחנות שונות בקריירה של טווידי, עם ההרכבים השונים, הפרויקטים הצדדיים, שיתופי הפעולה, חוויות אישיות ונציגים מהמון אלבומים שונים בקריירה של כמעט שלושה עשורים.

מהאלבום הראשון של Uncle Tupelo מ-1990 ועד לאלבום הסולו הנוכחי של 2017. מסע כרונולוגי של שעתיים דרך שלל הוצאות שונות והרבה מוזיקה שחתום עליה ג’ף טווידי.

מוזמנים להאזין ממש כאן: (ולבקר גם בדף ה-Mixcloud שלי עם כל התוכניות של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי)

רשימת השירים המלאה + מהיכן לקוח כל שיר: