סיקור אלבומים ראשון בבלוג ל-2019! עם כמה מאלבומי ינואר שפתחתי איתם את השנה והנעימו את זמני החודש. ביניהם שני שמות שחוזרים אחרי הפסקה של חמש שנים, שם אחר שתפס אותי בתקופה המתאימה, הרכב שממשיך סבבה בשלו ואלבום בכורה אחד שכדאי לשים אליו לב. קראו והאזינו.

---

 

The Delines – The Imperial

לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, ועכשיו חזר עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח).

האלבום הקודם לגמרי היה אצלי “אלבום לילה” מובהק ונראה שהחדש הולך ללוות אותי גם כן בשעות הקטנות. או בדרכים. הוא מצוין בשביל זה. עם שילובים של פדל-סטיל וקלידים מהפנטים, ההגשה היפה של איימי וההרגשה בין הרצועות שזורקת אותך לתוך סיפור או סרט אינדי קטן בדרכים הצדדיות של ארה”ב. שמח שהפרויקט הזה של ולאוטין חזר עם מוזיקה חדשה.

That Old Haunted Place

The Imperial 

---

 

Sharon Van Etten – Remind Me Tomorrow

עוד חזרה מבורכת אחרי חמש שנים היא זו של שרון ואן אטן. שמענו ממנה פה ושם בתקופה הזו, כמו ההוצאה מחדש של אלבום הבכורה שלה או התרומה המקסימה שלה ל-Remembering Mountains, אלבום המחווה היפה לקארן דלטון. אבל הגיע הזמן לאלבום טרי, מקורי ומלא. שני האלבומים הקודמים של ואן אטן היו אצלי בסיכומים והתגעגעתי לשמוע מה יש לה להציג הפעם. ומתברר שלא מעט, במיוחד בעניין של שינויים.

האלבום החדש מציג שינוי כלשהו בסאונד, עם קצת הכנסות אלקטרוניות ושילובים ורבדים שלא ממש היו או בלטו קודם לכן. הוא גם מאוד Dark, עם הגשה ואווירה מאוד אפלוליות. מהסוג שהיא ידעה להוציא מעצמה קודם לכן עם שקים של רגשות, אבל איכשהו ההרגשה הכבדה הזו מורגשת כאן אקסטרא אפילו. אולי בגלל השינויים המוזיקלים שבאים איתה. בכל אופן, יש פה עוד אלבום של שרון שיכול בכיף למוטט ולהרים אותך גם יחד שאני עדיין מעכל, עם לא מעט משקל רגיש מתחת לצלילים הישנים או החדשים שעוטפים את הכל.

I Told You Everything

Malibu 

---

 

Liz Brasher – Painted Image

אני מאוד אוהב לכתוב על אלבומי בכורה של אמנים בתחילת דרכם ואז לראות לאיפה העתיד לוקח אותם. היו לא מעט כאלו בבלוג שעשו לעצמם שם גדול ותמיד כיף ללכת אחורה, אפילו כמעט עשור, ולראות מה כתבתי עליהם ממש בהתחלה. יש מצב שליז בריישר תהיה שם כזה. בשנה שעברה היא שחררה EP נחמד מאוד והחודש יצא האלבום המלא הראשון שלה.

בריישר עושה משהו שאני אוהב לכנות אלטרנטיב-סול. לקחת את הז’אנר ולשלב אותו עם רבדים אחרים. אם זה גוספל, פולק או אפילו קצת פופ. יש לה קול נהדר, עם מוזיקה שמרגישה שורשית, אבל נשמעת היטב כמשהו מודרני, חדש ומאוד Fresh. לא יודע להיכן הקריירה תיקח אותה כאמור, אבל אני מהמר שיש סיכוי טוב שאכתוב עליה פה גם בעוד ככה וככה שנים ואולי אחזור לטקסט הנוכחי עם חיוך. בינתיים הבכורה שלה מנעימה היטב את פתיחת השנה שלי.

Blood o the Lamb 

Love Feasts

---

 

Steve Gunn – The Unseen In Between

תמיד חיבבתי את סטיב גאן, אבל לא ברמה שנורא אהבתי או התלהבתי. משהו באלבום החדש שלו, The Unseen In Between, עשה איזה שינוי. אני לא יודע אם זה הוא או אני, אבל הפעם הוא בא לי ממש בטוב בתקופה הנוכחית. אני חושב שבאלבום הזה הוא עוד יותר ממשיך את ההשפעות הגדולות עליו, כמו ג’ון מרטין, טים באקלי או ברט יאנש אפילו. למרות שהוא איזו גרסת 2.0 שלהם. משהו שתמיד עבר לי בראש. בקטע חיובי.

יש פה אחלה עבודת גיטרות, שילוב יפה וזורם של רוק ופולק, פלוס הקול של מג ביירד שמגבה את חלקם. אני לא אצהיר שזה האלבום הטוב ביותר שלו עד כה, אבל נראה לי הוא האלבום הכי טוב שלו כרגע בשבילי. כזה שהצליח לתפוס אותי יפה. אולי זו התקופה שאני נמצא בה, או משהו שאני צמא לו כרגע, אבל גם בכלליות, זה פשוט אלבום טוב ומוצלח של גאן.

Vagabond

Lightning Field 

---

 

Rival Sons – Feral Roots

התחלתי את הפוסט עם אזכור של סיכום 2014 בבלוג עם The Delines. אז באותו סיכום גם כתבתי לראשונה על Rival Sons. זה היה עם האלבום Great Western Valkyrie שסיים אצלי לא פחות מהמקום השני באותה שנה. גם כתבתי על האלבום שהגיע אחריו ועכשיו הם חוזרים שוב, עם Feral Roots. עוד אלבום שממשיך את התקופה המוצלחת שלהם בשנים האחרונות.

גם פה הם ממשיכים לעבוד עם המפיק דייב קוב וזה עושה להם רק טוב. כרגיל, השפעות מלד זפלין ו-Humble Pie עד לבלאק קיז (בתקופה הבלוזית הטובה שלהם). הרבה גיטרות וכיף. מבחינתי הם עדיין מההרכבים שממשיכים להגיש ולהוביל את הבלוז-רוק החשמלי העכשווי. כזה שלא מחדש רבות, אבל תמיד צריך לפחות אחד כזה טוב מדי פעם. Rival Sons מספקים את זה מעולה.

Too Bad 

Stood By Me