סיכום שנה, הקדמה:
קשה לסכם את השנה הזו, אבל אני חושב שמבחינה אישית קרו בה הרבה דברים חיוביים. בעיקר עברתי עם עצמי המון. למדתי, הבנתי, קיבלתי, טיפלתי ובין הכל כמובן גם הקשבתי. להמון, המון מוזיקה חדשה ומעולה שתמיד ממשיכה לצאת וכרגיל מלווה אותי בין כל הרגעים הללו. השנה המוזיקה גם חזרה בלייב בגדול, במיוחד בחצי הראשון של השנה אצלי, עם כמה וכמה גיחות חו”ל מוזיקליות שכבר השכיחו את ימי הקורונה והחוסר הזה שמאוד בלט.
המוזיקה הייתה שם גם כשהחלפתי קידומת השנה ופתחתי עשור חדש בחיי, וגם בשינויים תעסוקתיים וגם ברגעים הקשים כמובן שהיא עזרה להרגיע ולחוות. בבית, בנסיעות ויחד עם המחשבות. זו השנה ה-13 שאני מעלה את הסיכום הגדול של הבלוג וכרגיל הוא מפוצץ בכל השמות והצלילים שעשו לי את זה השנה. יש עוד מלא אלבומים טובים ומעולים שיצאו ולא נמצאים פה, כי בסוף אצלי זה הכל עניין של חיבור אישי מסוים או תקופה.
כמו (כמעט) תמיד צמצמתי ל-50 (פלוס) אלבומי השנה שלי, עם הטקסטים ואותם חיבורים אישיים, לינקים, שירים ודירוג. למרות שאני אציין שוב שבלי קשר לדירוג, כל אלבום פה ברשימה עשה לי משהו שגרם לו להיכנס לסיכום. בסוף יש גם פלייליסט ענק בספוטיפיי עם נציגים מכולם וגם תכניות הסיכום ששידרתי בבית שלי שהוא רדיו הקצה.
אם לא בדקתן/ם גם את הסיכומים המקדימים שלי בבלוג, שווה לעשות זאת בנוסף. עם הפוסטים המושקעים גם כן של הופעות השנה שלי, הקאברים של השנה וההוצאות המיוחדות של השנה. כולם עם טקסטים ופלייליסטים והכל. ואם אתן/ם אוהבות/ים את מה שאני עושה, התכניות, הבלוג, הכתיבה, דף הפייסבוק של הרמוניה דרומית עם עדכונים כל השנה (בואו לבקר!), אז אשמח גם אם תשתפו את הסיכום לחבריכם/ן שיעקבו גם ואולי יגלו דברים חדשים שיאהבו. רק למי שבא.
ורגע לפני שמגיעים לסיכום המרכזי, תזכורת לכל סיכומי העבר בבלוג:
אלבומי השנה 2021
ההוצאות המיוחדות של השנה 2021
הקאברים של השנה 2021
אלבומי השנה 2020
ההוצאות המיוחדות של השנה 2020
הקאברים של השנה 2020
אלבומי העשור 2010-2019 (חלק 1 / חלק 2 / חלק 3 / חלק 4 / חלק 5)
הופעות השנה 2019
אלבומי השנה 2019
ההוצאות המיוחדות של השנה 2019
אלבומי השנה 2018
ההוצאות המיוחדות של השנה 2018
אלבומי השנה 2017
ההוצאות המיוחדות של השנה 2017
אלבומי השנה 2016
ההוצאות המיוחדות של השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010
אוקי, אפשר להתחיל. אלבומי השנה 2022, תיהנו.
50.
Mike Campbell & The Dirty Knobs – External Combustion
לפני שנתיים יצא אלבום הבכורה של ה-Dirty Knobs, ההרכב של מייק קמפבל שמנגן איתם שנים, אבל רק אחרי מותו של טום פטי וסיום הדרך של ה-Heartbreakers הוא התפנה להקליט איתם ולשחרר משהו רשמי. אז הם המשיכו בדרכם אחרי הבכורה ושחררו השנה את הפולו-אפ. עוד אלבום בלוז-רוק, יחסית קליל, מאוד כיפי וזורם. שומעים במוזיקה שהם עושים כיף ואני אישית גם שמח שקמפבל ממשיך ליצור ולנגן אחרי ששותפו וחברו הקרוב, טום, כבר לא איתנו. הוא בטח היה נהנה לשמוע אותם גם כן.
Electric Gypsy
Rat City
49.
Buddy Guy – The Blues Don’t Lie
באדי גיא חגג 86 השנה והוא לא מראה סימני עצירה. האמת שמאז האלבום Skin Deep של 2008 קצת התרחקתי ממנו, אבל השנה גם בכלליות הייתה לי איזו חזרה ליותר בלוז. מה שבלט אצלי המון בתחילת הדרך עם מוזיקה. ובנוסף, האלבום שבאדי הוציא השנה הוא אחלה של דבר. ויש בו גם קטעים מעולים בתוספת אורחים, כמו ג’ייסון איזבל, מייביס סטייפס, אלביס קוסטלו וג’יימס טיילור. הדואטים מאוד בולטים באלבום ואולי מרגיש שיש בו קצת פילרים, אבל בתור מקשה אחת הוא האזנה נעימה ומאוד חיובית.
Gunsmoke Blues (with Jason Isbell)
We Go Back (with Mavis Staples)
48.
Joan Shelley – The Spur
יצאו לא מעט אלבומים מרגשים ומופשטים השנה של קולות נשיים, כפי שעוד כמה יגיעו בהמשך. אחד מהם שהפתיע אותי נורא לטובה הוא The Spur של ג’ואן שלי. אלבום יפהפה עם הפקה פשוטה ונקייה של ג’יימס אלקינגטון המוכשר, שעבד בשנים האחרונות עם ג’ף טווידי, סטיב גאן ו-The War On Drugs. גם פה יש שני אורחים אהובים שהופכים שירים ליותר טובים. אחד מהם הוא ביל קלהאן שתורם את קולו ל-Amberlit Morning, ובפתיחת האלבום מתארחת מג ביירד בקולות רקע עם Forever Blues המקסים. תוספות יפות בתוך תוצר מלא עם הקול והכישרון של ג’ואן שלי.
47.
Steve Earle – JERRY JEFF
אחרי אלבומי המחווה האישיים שהקדיש לטאונס ואן זאנט, גיא קלארק והבן ג’סטין טאונס ארל, סטיב ארל הפעם מביא כבוד למוזיקה של ג’רי ג’ף ווקר. אולי שם קצת פחות מוכר מהטרובדורים הגדולים, לפחות כאן בארץ. כרגיל, ארל מכניס לא מעט יופי לעוד אחד מהאלילים ואלו שהשפיעו עליו. נותן למאזין את הטייק מלא האהבה שלו לשירים הללו, יחד עם הזדמנות גם להכיר את האמן המקורי יותר לעומק ואולי גם להגיע ככה למקור. שימשיך עם המחוות המקסימות הללו לעוד מוזיקאים בז’אנר (מת שיעשה אחת לבלייז פולי).
Mr. Bojangles
Hill Country Rain
46.
Kurt Vile – (watch my moves)
בשנים האחרונות אני On & Off עם קורט וייל. אבל על ההאזנה הראשונה לאלבום ששחרר השנה, כבר חיבבתי אותו מאוד. אני חושב שזה האלבום הכי Loose וספונטני בהרגשה שלו. למרות שזה הסגנון הקבוע של וייל לרוב, אבל פה משהו מרגיש ממש יותר. מהסולואים וקטעי הגיטרות, עד לרצועות השובביות וילדותיות אולי, שמתאימות לו. כמו הפתיחה הקטנה בה הוא מאזין לניל יאנג לפני שפותח לו הופעה ענקית ומדמיין איך הגיע לרגע הזה (הוא סיפר בעבר סיפורי יאנג מעולים).
האלבום הזה מתחיל להיבנות עם שלושת הקטעים הראשונים ועם המחשבות שהוא זורק בהם, ואז האלבום באמת נפתח עם Exploding Stones והלאה. עם וייבים שהזכירו לי במעט את Walkin’ On A Pretty Daze, האלבום האהוב עליי שלו, וגם לקראת הסוף הוא זורק קאבר מפתיע ל-Wages of Sin, ה-Outtake של ברוס ספרינגסטין. בחירה וגרסה מגניבות נורא מבחינתי.
Exploding Stones
Mount Airy Hill
45.
Aoife O’Donovan – Age of Apathy
לפני כמה שנים אייפה אודונובן הייתה פה כחלק מהטריו I’m With Her. עכשיו תורה להיות כאן לבד בפרונט עם אלבום הסולו האחרון שלה. אלבום פולק-רוק שמוציא החוצה המון מהכישרון הרגיש שלה. מושפעת פה לא מעט מג’וני מיטשל המוקדמת, והיא אפילו מצטטת מתוך My Old Man של ג’וני בשיר הנושא של האלבום (ומביאה לה קרדיט בשיר). עבדה פה עם ג’ון הנרי, שביקר כאן ב-2016 באלבום המשותף שלו עם בילי בראג. הנרי רגיל להפיק קולות נשיים מצוינים, כמו ריהנון גידנס, ג’סי באקלי, איימי הלם ואחרות, והוא נותן לקול והמילים של אודונבן את המרחב המדויק שהם זקוקים לו מתחת לצלילים.
44.
John Mellencamp – Strictly A One-Eyed Jack
איך אני אוהב כשאמנים ותיקים מוציאים אלבומים ממש טובים מאוחר בקריירה שלהם, במיוחד גם אם לא האזנתי להם הרבה זמן וזה מחזיר אותי יפה אל המוזיקה והיוצר/ת. זה בדיוק מה שקרה לי עם ג’ון מלנקמפ השנה. הוא כבר בן 71 והוציא את אחד האלבומים היותר טובים שלו בקריירה לדעתי ב-2022. אלבום עם השקפה אחורה של אמן מבוגר, יחד עם היכולת לתת בראש ולהראות מה שווה כיום, במבט על ההווה. ברוס ספרינגסטין גם מתארח בשלושה שירים שמכילים מפגש מספק נורא בין שני הותיקים הללו שעדיין יוצרים ועושים זאת מצוין.
I Always Lie To Strangers
Wasted Days ft. Bruce Springsteen
43.
3rd Secret – S/t
הייתה לי השנה לא מעט חזרה לתקופת הגראנג’ ותחילת הניינטיז. זה קרה עם הנסיעה לראות שוב את פרל ג’אם (וגם עוד ספיישל שהקדשתי להם), ציון 30 שנה לפס הקול של Singles, ציון 20 שנה למותו של ליין סטיילי וגם הפרידה שהייתה לנו ממארק לאנגן השנה. עוד סוג-של חזרה כזו התרחשה עם משהו חדש לגמרי – הסופר-גרופ של 3rd Secret, שכוללת את קריסט נובוסליץ מנירוונה, המתופף מאט קמרון מפרל ג’אם/סאונדגרדן, הגיטריסט קים ת’ייל מסאונדגרדן ועוד שתי סולניות נפלאות.
ביחד שחררו אלבום שמכיל גם את הסאונד ההוא של הניינטיז, עם החשמל והמקום שהם מכירים כ”כ טוב, יחד עם השפעות רבות של פולק, מה שהפתיע אותי נורא. השילוב הזה והקולות הנשיים הפכו את האלבום למשהו יותר מיוחד ומקורי. מן שילוב של הרוקנ’רול של סיאטל בתחילת הניינטיז פוגש את הפולק הבריטי של שנות השישים והשבעים. וזה מצוין.
42.
The Delines – The Sea Drift
לפני שמונה שנים כתבתי כאן לראשונה על The Delines, ההרכב החדש דאז של ווילי ולאוטין, הסופר והמוזיקאי שהנהיג את Richmond Fontaine. השנה הוציאו את אלבומם השלישי. כזה שממשיך את השפעות האמריקנה וקאנטרי/פולק-רוק, עם הקול המהפנט של איימי בון והפדל-סטיל המלטף של טאקר ג’קסון. באלבום שיצא השנה חשתי מעט שינוי בסאונד, עם יותר תוספות של כלי נשיפה שהחליפו במעט את הפדל-סטילים והסגנון שולאוטין הביא איתו מ-Richmond Fontaine. שינוי שלא תמיד עושה לי את זה בגדול, אבל בהחלט לטובה, כי אני שמח שלהקות מתפתחות ומשנות קצת (או הרבה). עדיין עושים עבודה מוצלחת ונשארים מהשמות שכיף לשמוע בלילות.
Little Earl
Drowning In Plain Sight
41.
Nina Nastasia – Riderless Horse
נינה נסטסיה שחררה השנה את אלבומה הראשון מזה 12 שנים, וכדי להבין ולהכיל אותו הרבה יותר טוב, חייבים להכיר את הרקע שהוביל אליו. בינואר של 2020 נסטסיה סוף סוף סיימה יחסים של מעל 20 שנה עם בן הזוג והמפיק הצמוד שלה, אחרי יחסים של שליטה והתעללות מצדו. יממה לאחר הפרידה, הוא התאבד. הדבר הזה הכניס אותה לספין אישי די מטורף ואפשר להבין. מכל הסיפור העצוב והמטריד הזה, היא כתבה את המילים והמוזיקה באלבום Riderless Horse. אלבום שמכיל את כל השלבים, הרגשות והתחושות שהיא עברה וספגה. עם השנים איתו, האהבה והרגשות, וגם הצד הפוגע, האובדן, המוות ואיזו פרידה מאוד מוזרה.
כל הצלקות הללו יצרו לא רק אלבום קאמבק סופר אישי, כואב ומרגש, אלא גם את אחד האלבומים הכי חשופים ויפים שיצאו השנה.
40.
Rhett Miller – The Misfit
רט מילר, סולן ההרכב Old 97’s, חזר השנה לקריירת הסולו שלו, המאוד שונה מזו של הלהקה המזוהה איתו. כשהוא הולך סולו, האלט-קאנטרי מתחלף למשהו צבעוני יותר של פופ-רוק ושונה מאוד. הצד הזה יצא מצוין ב-The Misfit, אלבום שברגעים הכי טובים שלו מזכיר את Big Star של Third או את טוד ראנדגרן המוקדם. עם קטעי קלידים אישיים ורגישים יחד עם מלודיות מתוקות ונעימות לאוזן. אחלה תחנה של מילר עד שהוא יחזור שוב לחברים הקרובים עם ה-Old 97’s.
Heart Attack Days
Go Through You
39.
Shovels & Rope – Manticore
עבר זמן רב מאז שנהניתי מאלבום של Shovels & Rope כפי שנהניתי מ-Manticore שיצא השנה. הזוג והשותפים למוזיקה והחיים, מייקל טרנט וקארי אן הירסט, הוציאו מבחינתי את אחד האלבומים הטובים ביותר שלהם בקריירה עד כה. הוצאה עם תשוקה מוזיקלית חמה שמורגשת בלא מעט רצועות ועם כמה מהשירים היותר מוצלחים שלהם. כמו למשל Divide & Conquer שמייצג מבחינתי הרבה מהכישרון של הזוג שחזר לעשות לי את זה השנה שוב.
Divide & Conquer
Collateral Damage
38.
John Moreland – Birds In The Ceiling
כבר לא מעט שנים שג’ון מורלנד הוא חבר קבוע פה בבלוג. אני אוהב את מה שהוא עושה מאז שהתחלתי לכתוב עליו, וזה המשיך גם השנה עם Birds in the Ceiling. הוא עדיין עושה לי את זה, גם בגלל שיש לו מעט פזילות מוזיקליות שאני מקבל בברכה. במספר שירים פה ניכר שהוא יותר אקלקטי מוזיקלית ולפעמים טיפה בורח מהאלט-קאנטרי-רוק שפרסם אותו. וזה מאוד לטובה. אני מקווה שבאלבום הבא הוא יפזול עוד יותר ככה, אבל גם עם ראייה מקובעת הוא יוצר אחלה של שירים.
37.
Shemekia Copeland – Done Come Too Far
עם קריירה של למעלה מעשרים שנה, לשמקייה קופלנד כבר היו כמה וכמה אלבומים מוצלחים בדיסקוגרפיה. אבל השנה היא חזרה אליי בגדול עם האלבום האחרון. ציינתי קצת את החזרה שלי לבלוז במהלך השנה וזה ללא ספק אלבום שמייצג זאת היטב. קופלנד נשמעת כ”כ טוב כאן וגם הסאונד מעולה. זה שמלווה את הבלוז-רוק החשמלי שלה, יחד עם לא מעט נשמה וקול גדולים. לא צריך ללכת אחורה כדי להמליץ על המוזיקה של קופלנד, מבחינתי להכיר אותה גם דרך האלבום הזה יסלול לא מעט דרכים לאלבומים נוספים. אחד היותר טובים שלה אם שואלים אותי.
Too Far To Be Gone
The Talk
36.
Sarah Shook & the Disarmers – Nightroamer
עוד קול שנורא שמחתי לשמוע השנה הוא זה של שרה שוק. שם שמאוד נאמן לעצמו ותמיד אומר דרך המוזיקה את הכל, מבלי לפחד או להסתכל לצדדים. השנים האחרונות לא היו קלות עם שרה, אחרי גמילה מאלכוהול וסמים והזהות המינית בתור בייסקסואל בעולם הקאנטרי-רוק. אני חושב שהאלבום הטרי הוא היציאה שלו/ה לאיזו דרך חדשה. נקייה יותר, אבל ממש לא מתונה או שונה מבחינת היצירה האמיתית. עם משהו גם אינטימי, גם עם תשוקה וגם עם פיסות מוזיקה חדשות שיכולות לחבר לא מעט סוג של קהלים. מסוג ההוצאות שצריכות להפוך את השם של שרה שוק לגדול יותר.
Somebody Else
I Got This
35.
Ian Noe – River Fools & Mountain Saints
לפני שלוש שנים הכתרתי כאן את האלבום הקודם של איאן נו כאלבום הבכורה של השנה שלי. כשראיתי אותו באותה שנה גם בלייב, הוא ביצע לא מעט שירים חדשים שכבר כתב. אלו שנכנסו לפולו-אפ ששוחרר השנה תחת השם River Fools & Mountain Saints. אלבום שממשיך היטב את תחילת הדרך. אולי פחות מוצלח ומקורי, אבל מכיל את האמריקנה הסיפורית של יוצר סופר מוכשר. הפעם עם יותר חשמל והשפעות פולק-בלוז. מבחן האלבום השני הוא לא קל, במיוחד אחרי אלבום בכורה כ”כ טוב. וגם אם הוא לא מבריק כקודמו, זה חיובי בשבילי ולגמרי אמתין לראות מה יצפה לנו בהוצאה השלישית.
Burning Down the Prairie
Lonesome as It Gets
34.
Plains – I Walked With You A Ways
אחד משיתופי הפעולה הכי יפים של השנה הזו שייך ל-Waxahatchee (קייטי קראצ’פילד) וג’ס ויליאמסון. שתי מוזיקאיות מוכשרות שגם אוהדות את היצירה אחת של השניה. החיבור ביניהן נשמע כמו משהו שכבר נמצא יחד שנים רבות. הרמוניה נפלאה של קולות וצלילים ומקומות וז’אנרים די קרובים ששתיהן מושפעות מהם. לא יודע אם זה ימשיך הלאה, אבל לגמרי הייתי רוצה לשמוע עוד מהמפגש הזה תחת השם Plains. צמד שלחלוטין צריך עוד ממנו. מההוצאות הנעימות של השנה.
33.
Anais Mitchell – S/t
אחרי כמעט עשור בו התעסקה לא מעט עם הצלחת המיוזיקל שלה, Hadestown, אנאיס מיטשל חזרה לקריירת סולו ואלבום חדש. זה התרחש עם self titled ואני קצת יכול להבין את ההחלטה לא להביא לו שם, או בעצם להביא לו את שמה. הוא היה נשמע לי כאלבום חזרה שלה לאיזו קרקע יציבה. למקום שקט רגע של מנוחה עם עצמה, אחרי הרבה עשייה ורעש. לא ממש רעש מבחוץ, אלא כנראה מבפנים. השירים הרגישים באלבום הטרי, מאוד משקפים זאת ויש בו תחושה של תוצר קסום שנעשה נורא בפשטות. במיוחד כשהחבר ג’וש קאופמן מנגן ומפיק לצד מיטשל. עוד אחד מהאלבומים היותר שקטים ומלטפים שמגיעים מקול נשי כ”כ מוכשר ויפהפה.
Brooklyn Bridge
Revenant
32.
Bonny Light Horseman – Rolling Golden Holy
נשארים עם אנאיס מיטשל וגם עם ג’וש קאופמן, ומגיעים לטריו שלהם יחד עם אריק ד. ג’ונסון. או בעצם חוזרים אליו. לפני שנתיים, השלישייה הזו הוציאה אלבום ראשון תחת השם Bonny Light Horseman. בבכורה הם פגשו שירי פולק ישנים והחיו אותם באופן מהפנט. הפעם הם התרכזו יותר בחומר מקורי כשהם לא מתרחקים מהסביבה המוכרת להם. הרבה פולק-רוק זורם ומלא חן. פחות גותי מהאלבום הראשון, יותר שילוב של השורשי והמודרני יחד.
31.
North Mississippi Allstars – Set Sail
כמעט כל שנה יש פה איזה ייצוג של האולסטארס או לות’ר דיקינסון. וכל פעם הם מצליחים להציג איזה משהו טרי ומעניין ולא בדיוק לחזור על מה שעשו קודם. השנה זה בלט מאוד, עם האלבום כנראה הכי רגוע שלהם בקריירה. כזה ששואב המון מרטרו-סול, קצת פאנק וגם בלוז פסיכדלי. הם הוסיפו פה להרכב באסיסט חדש (פעולה שהם די רגילים אליה), יחד עם קול מוביל נוסף של לאמאר ויליאמס ג’וניור וקול גיבוי נשי מעולם הגוספל. בנוסף להכל הם גם מארחים את ויליאם בל האגדי ב-Never Want To Be Kissed (שהוא כתב איתם) ומגישים את כל השירים החדשים עם הרבה חום וצד נוסף של האחים דיקינסון שמשתלט על האלבום לטובה.
30.
Laura Veirs – Found Light
הקריירה היותר מאוחרת של לורה ויירס, עם שלושת האלבומים האחרונים, מוצאת אותה במקומות מצוינים מוזיקלית. אלבומה האחרון, Found Light, הוא בהחלט כזה. הפעם גם עם השפעות אישיות גדולות. זה האלבום הראשון שהיא מקליטה ומשחררת אחרי הגירושין מטאקר מרטין, מי שהיה בן זוגה וגם המפיק הצמוד שלה קרוב לשני עשורים. ככה שיש פה איזה אקסטרא מנה של הכתיבה של לורה, הרגישה כתמיד, בנוסף לכל התחושות שעברו עליה עם הפרידה. אלבום של סוף והתחלות, העבר, ההווה והתפקיד של הזמן בין הצלילים והמילים.
29.
Lera Lynn – Something More Than Love
מאז ששחררה את אלבום הדואטים Plays Well With Others (שביקר פה ב-2018), לרה לין רק הולכת ומשתפרת כשהיא לבד על כיסא הנהגת. עם Something More Than Love היא יצרה אלבום מאוד אווירתי. כזה שעוטף אותך ברכות ופוגע במקומות הנכונים. בין אם הוא פועל ברקע או חודר קצת יותר עמוק בהאזנה צמודה. לרה לין יכולה לתפוס לדעתי כל סוג של מאזין/ה, לא משנה מאיזה ז’אנרים מגיעים או לאיזה סגנון נמשכות/ים. מהיוצרות היותר חביבות עליי בשנים האחרונות.
Something More Than Love
Illusion
28.
St. Paul & The Broken Bones – The Alien Coast
איך אני אוהב לראות אמנים מתפתחים מוזיקלית עם הזמן. על סיינט פול והברוקן בונס כתבתי כאן לראשונה לפני שמונה שנים, עם אלבום הבכורה שלהם. מאז הם שחררו עוד שני אלבומים והטרי ביותר הגיע השנה. אלבום שמאוד מייצג בשבילי את השינויים שעברו על ההרכב. כזה שהתחיל ברטרו-סול מאוד מובהק ועם The Alien Coast משלב לא מעט פאנק, קצת אלקטרוני אפילו ותוספות אקלקטיות אחרות בסאונד. וזה מעולה לשמוע. לא רק אלבום טוב, אלא גם אחד שמייצג דרך מוזיקלית עם פניות מפתיעות ועוד המשך ארוך כנראה.
27.
First Aid Kit – Palomino
אצל האחיות ל-First Aid Kit אין ממש חידושים, אבל לעזאזל, הן יוצרות את הסגנון הקבוע שלהן כ”כ טוב. עוד אלבום פולקי מופק היטב, עם הרמוניות מושלמות ומרטיטות עם הגרסה הנשית לסימון וגרפונקל הצעירים. בזמנו האחיות השבדיות תפסו ומשכו אותי אליהן בגלל השיר Emmylou והרפרנס שם לגראם פרסונס. באלבום הנוכחי הן עשו זאת שוב, הפעם עם Wild Horses II, שכולל אזכור לגרסה הכ”כ אהובה עליי של ה-Flying Burrito Brothers לשיר Wild Horses של הסטונס. זה יצא שנה לפני המקור. ויש עוד הרבה קטעים נהדרים מסביב.
Turning Onto You
Wild Horses II
26.
Courtney Marie Andrews – Loose Future
לפני שנתיים קורטני מארי אנדרוז שחררה את אחד האלבומים הכי אהובים עליי של 2020. הפולו-אפ שלו הגיע השנה. הפעם לא אלבום פרידה מובהק, אלא אלבום ההמשך הקצת יותר אופטימי. מלא המחשבות והרגשת החופש והמרחבים שממתינים בהמשך. יש כאן עוד קבוצת שירים מצוינים של קורטני, ביניהם גם אחד שתפס אותי חזק. קוראים לו Older Now והוא שוחרר עם האלבום ממש קרוב ליום הולדתי ה-40 שציינתי באוקטובר האחרון. התחבר אליי ממש טוב, בדיוק כפי שקורטני עשתה לי לפני שנתיים עם השיר How You Get Hurt. היא פשוט מוצאת כל פעם את הרצועות הללו שירעידו ויבינו אותי.
25.
Jack White – Fear of the Dawn + Entering Heaven Alive
ג’ק ווייט חזר לקריירת הסולו השנה עם שני אלבומים שונים נורא בסגנונם. הראשון, Fear of the Dawn, הוא החשמלי מביניהם. עם סאונד יותר אקספרימנטלי שתופס את ווייט במקום בו הוא תמיד זורח. עם הגיטרות השונות, האפקטים ורוקנ’רול שערבב מצוין את השפעות העבר והאקלקטיות של ההווה. האלבום השני, Entering Heaven Alive, נמצא על הצד האקוסטי יותר של ווייט. מושפע יותר מפולק-רוק, מוזיקה מופשטת ויופי אחר שהוא מדי פעם חוזר אליו בקריירה. שני האלבומים התחברו אליי ממש טוב, כל אחד מהסגנון השונה שמכיל.
Taking Me Back
If I Die Tomorrow
24.
Fontaines D.C. – Skinty Fia
לפני קצת יותר משנה, כשהקורונה הייתה עדיין מורגשת מאוד באוויר, ראיתי את Fontaines D.C בלייב, בהופעה האחרונה שלהם בטור בבריטניה. זה שהחזיר אותם ואחרים לבמות אחרי הפסקה של שנה וחצי בלי מוזיקה חיה. בהדרן של אותה הופעה הם ביצעו שיר חדש לראשונה, קראו לו I Love You. השנה הם שחררו אותו כחלק מהאלבומם השלישי, Skinty Fia. אלבום שעושה לדעתי משהו שקשה מאוד לעשות כיום, וזה לא רק להצליח לשחרר פולו-אפ מצוין לאלבום בכורה מעולה, אלא גם לעשות זאת בניסיון השלישי.
זה קשה לשמור על רמה גבוהה וטובה של יצירה בכל שלושת האלבומים הראשונים שלך בקריירה, אבל החבר’ה האירים הללו עשו זאת. עם אלבום שללא ספק שומר על הרמה של השניים האחרים, ואפילו בחלקים מסוימים גובר עליהם. עם המשך הפאנק-רןק הפיוטי שלהם, המלודי והיפה.
Jackie Down The Line
Roman Holiday
23.
Drive-By Truckers – Welcome 2 Club XIII
אחרי שלושה אלבומים מאוד פוליטיים בבסיסם, הטראקרס חזרו השנה יותר למקורות. עם אלבום מאוד נוסטלגי, על הילדות וההתבגרות שלהם באלבמה, התקופות הראשונות בתור להקה ולא מעט מהסאונד שאיתו הם תחילו או הושפעו ממנו. פטרסון הוד ומייק קולי עדיין כותבים ברמה גבוהה ואחרי שני עשורים וחצי של קריירה יחד, עדיין נשמעים חזקים וקרובים מאי פעם. עם הפתיחה הסוחפת של The Driver, דרך הסיפורים שהם תמיד נשענו עליהם והוציאו החוצה נפלא, ועד לרצועה הנוסטלגית הנועלת של Wilder Days. הטראקרס הסתכלו השנה הרבה אחורה על הדרך שעשו בתור להקה והוכיחו בפעם האלף שהם מלהקות הרוקנ’רול היותר טובות בסביבה, לא משנה באיזה ז’אנרים מציבים אותם.
22.
John Fullbright – The Liar
ג’ון פולברייט חזר ב-2022 עם אלבום ראשון מזה שמונה שנים וזו הייתה חזרה משובחת. פולברייט יודע לכתוב ולהגיש מוזיקה ומילים שבאות מהשפעות בלוז ואמריקנה, אך הוא מהיוצרים הללו שהם כ”כ מעבר להגדרות. האלבום The Liar הוא כזה ששואל שאלות על עצמו, על הגיבור של האלבום שהוא ג’ון פולברייט. שאלות שלא בטוח מגיעות מהאמת או השקר, עם מבט עצמי ממש חשוף. כזה שמשחרר כאן שירים שחלקם רציניים ורגישים וחלקם גם קצת על הצד השובבי. ויש לזה חיבור שעובד מעולה. אחד מאלבומי ה-Singer/Songwriter שיותר אהבתי בשנה הזו.
Bearden 1645
Social Skills
21.
The Black Angels – Wilderness of Mirrors
חייב לציין שאיכשהו השנה ה-Black Angels התחברו אליי הכי טוב. היו להם אחלה אלבומים בעבר, אבל כאלו שלא השפיעו עליי יותר מדי. הפעם זה לגמרי התגבר. חמש שנים אחרי אלבומם האחרון, הם הוציאו קרוב לשעה של חתיכת מסע מוזיקלי. מסע שופע ברצועות שמייצגות מלא מהטוב של ההרכב. עם הפסיכדליה והשוגייז והלכלוכים בין לבין. יש פה מספר שירים שסחפו אותי לגמרי בהאזנות חוזרות, במיוחד כשהיו איתי באוזניות בחוץ והפכו את הסביבה למשהו שונה וחיובי יותר כשרק העיניים בוחנות את הרגע והצלילים של הבלאק אנג’לס מציפים אותי בתוך הגוף. מסוג ההוצאות שלחלוטין מצריכות אוזניות טובות וניתוק מהסביבה, לחוויה עוד הרבה יותר גדולה.
20.
Frank Turner – FTHC
פרנק טרנר חזר השנה עם אלבום שמייצג כנראה את כל צדדיו כמוזיקאי וכותב כ”כ כשרוני. האיש שתמיד ידע לשלב בין רגוע לכאסח, השפעות פולק ופאנק-רוק. האלבום הטרי כולל שורה של שירים חדשים שזולגים לשתי הקטגוריות והצדדים הללו. ויש פה מספר שירים מהיותר טובים של טרנר עד כה אם שואלים אותי. אם זה The Gathering, השיר על אביו הטרנסג’נדר ב-Miranda או אחד משירי הסיום האהובים עליי ביותר של השנה הזו – Farewell To My City, שמוקדש להתרחקות מלונדון והרגעים והתחנות שטרנר תמיד יזכור משם. שיר שכ”כ עובד עליי, עם העיר שהיא הבית השני שלי ואני טס אליה כל הזמן להגשים עוד חלומות מוזיקליים. סיום גדול לאלבום משובח.
Miranda
Farewell To My City
19.
Katy J Pearson – Sound of the Morning
לפני שנתיים קטי ג’יי פירסון הוציאה אלבום סולו ראשון ממש נחמד, אבל שום דבר לא הכין אותי להוצאת הסולו השנייה שלה שיצאה השנה. האלבום Sound of the Morning הוא אחד הממתקים הגדולים שיצאו ב-2022. אלבום פופ-רוק די מושלם, מלא ברצועות קליטות, מלודי, מרים ומלא תשוקה. איזה חצי מהשירים באלבום כבר נדבקו אליי אחרי ההאזנה הראשונה והמשיכו להתנגן הרבה אחרי שהוא הסתיים, והייתי חייב לחזור כדי לשמוע אותם שוב. לא כדי שיצאו מהראש, אלא כדי ליהנות מהם שוב ולהיזכר רגע אחרי מה היה כ”כ מדבק אליהם. שיר כמו Riverbed למשל, שמייצג את זה הכי טוב. פשוט יופי של הוצאה מהמוזיקאית הנפלאה הזו מבריסטול.
18.
Sean Thompson’s Weird Ears – S/t
בשנים האחרונות הלייבל של Curation Records (בבעלות ברנט רדמייקר) משחרר יופי של אלבומים וחושף גם אמנים יחסית צעירים. השנה הם הפציצו עם מספר אלבומים שתפסו אותי חזק. אחד מהם הוא האלבום של שון תומפסון. בניגוד להרבה שמות של הלייבל שמגיעים מקליפורניה, תומפסון דווקא מגיע מנאשוויל. אבל המוזיקה שלו לגמרי מושפעת גם מהקאנטרי-רוק וההיסטוריה של נאשוויל וגם מהרוקנ’רול השמשי של קליפורניה בשנות השישים והשבעים. מג’וני קאש ועד ניל יאנג וכל האמנים שחצו את הדרך הזו מלורל קניון ל-Ryman Auditoriom. תומפסון דרך על המסלולים הללו עם המוזיקה של עצמו ואלבום Singer/Songwriter מצוין.
17.
Parker Gispert – Golden Years
אלבום סולו שני לפרקר גיספרט, הסולן של ההרכב The Whigs שאני נורא אוהב. לפני ארבע שנים הוא שחרר את הוצאת הסולו הראשונה שלו, שלקחה אותו לאווירה די שונה מזו של הלהקה בהנהגתו. הפעם עם הסולו השני הוא מתקרב אליהם יותר וזה עשה לי מאוד טוב. עדיין יש פה מהצדדים האחרים שהוא מוציא יותר בסולו, אך חלק נכבד מהאלבום חוזר לכל מיני קטעי גיטרות וקצת חספוס שתמיד היה שם עם ה-Whigs. מסוג האלבומים שפחות גורמים לי להתגעגע ללהקת האם של גיספרט ויותר גרמו לי לשמוח ולהתלהב על יצירת הסולו החדשה שהוא מגיש באלבום הנוכחי.
All The Rage
Evil Euphoria
16.
Wilco – Cruel Country
איזו חזרה מפתיעה ומהנה הייתה ל-Wilco השנה. ואני אומר מפתיעה, כי לשם השוואה האלבום הקודם שהם שחררו בכלל לא נכנס אצלי ל-50 של השנה. וזה הרכב מאוד אהוב עליי. אבל השנה הם עשו איזה סיבוב פרסה, לקחו לא מעט אלמנטים שהשפיעו עליהם ובתחילת הדרך ושחררו את “אלבום הקאנטרי” שלהם. מבחינתי זה פשוט אלבום יותר מופשט, כי טווידי תמיד נגע בהשפעות פולק וקאנטרי. מספר חלקים באלבום הזכירו לי את Wilco של תחילת הדרך ב-A.M, את הצד הרגיש יותר של Uncle Tupelo ואת הפרויקט הפולקי של וילקו עם בילי בראג. אלבום כפול שמתקרב ל-80 דקות ויש פה המון יופי של וילקו השורשיים והמופשטים. יצירה גדולה שמתפקדת גם מבחינתי כאלבום הכי טוב שלהם מזה 11 שנים.
Bird Without a Tail / Base of My Skull
Many Worlds
15.
S.G. Goodman – Teeth Marks
לפני שנתיים כתבתי פה על אלבום הבכורה של S.G. Goodman. מוזיקאית סופר מוכשרת מקנטאקי עם ספתח מעולה לקריירה מוזיקלית. באלבומה השני היא כבר לא כישרון פורץ, תגלית או אפילו הבטחה. נשמע שהיא כבר בפולו-אפ אחד פסחה על הפידבקים והגיע ישר למקום נורא גבוה בדיסקוגרפיה קטנטנה של שני אלבומים עד כה. בהאזנות לאלבום הקודם ובמיוחד לחדש, עבר לי בראש שנורא יתאים אם היא תהיה אחראית על פסקול שלם של איזה סרט על זהות. זהות אישית, גאוגרפית, מינית, ז’אנרית ומוזיקלית. גודמן איכשהו מעלה את כל הסוגיות הללו דרך השירים, שסוחפים כל אחד בסגנונו.
עם כל זה, היא עדיין משאירה משהו מאוד אישי, למרות הדעות על הסביבה שלה ושל המקום הגדול יותר שהיא חיה בו. אני נורא אוהב כאמור לראות התקדמות של אמנים שהתחלתי לכתוב עליהם ישר על תחילת דרכם, ובכל האזנה השנה ל-Teeth Dreams פשוט נשמע לי שהיא קפצה עשר מדרגות יחד בשנתיים בלבד אחרי אלבום הבכורה. אחת היוצרות שהכי צריך לשים אליהן לב כיום לדעתי.
All My Love Is Coming Back To Me
Work Until I Die
14.
Triptides – So Many Days
עוד אלבום של Curation Records שנורא אהבתי השנה. כזה שמייצג נורא את החוף המערבי של ארה”ב, עם רוק-פסיכדלי-פולקי, חלומי לעיתים, ששואב גם מהגרייטפול דד וגם מהצד הניסוני יותר של ה-Byrds. יש כאן משהו מאוד טריפי, לאו דווקא עם פסיכדליה, אלא פשוט ברוח שלו שסוחפת. אחד האלבומים שליוו אותי השנה יותר בדרכים. המוזיקה והצלילים של Triptides גרמו גם לנסיעה משעממת באוטובוס בסוף יום עבודה, להפוך למשהו צבעוני שזרק אותי במחשבות למקומות רחוקים. מסוג האלבומים שעושים את זה, גם בלי להיות יותר מדי מתוחכמים, וזה חלק מהיופי שלו ושל ההרכב.
13.
Hurray For The Riff Raff – Life On Earth
אם כבר התקדמות של אמנים, אז את Hurray For The Riff Raff הצגתי כאן לראשונה ב-2014 והסאונד של אלבומם דאז, שנשען יותר על השפעות פולק-בלוז, כבר די נשכח. כי באלבום הקודם והנוכחי אלינדה סגרה האדירה וההרכב שלה לחלוטין עשו שינוי, או הוסיפו עוד קליפות מוזיקליות לארסנל שלהם. הסגנון הפך יותר אקלקטי, אך השירים נשארו גם מאוד נוקבים ושורשיים. רק מוגשים בסאונד יותר מלא ומפותח. חלק מזה שייך למפיק בראד קוק, שגם אחראי השנה לאלבום של Plains (ועל הדרך הפיק גם את אלבום השנה שלי 2014 עם Hiss Golden Messenger). המפגש בינו ללהקה פשוט מושלם וכמו קודמו, אלבום עם המון כנות, השורשים הפורטו-ריקנים של סיגרה, קצת פוליטיקה ושילוב מושלם של בלדות ושירי רוק-פופ מקפיצים שלא חסרים מסרים גם כן.
12.
The Cactus Blossoms – One Day
איזה יופי של פנינה הוציאו ה-Cactus Blossoms, האחים ג’ק ופייג’ ממיניאפוליס. זה אלבומם השלישי והוא נתן לי חיבוק מוזיקלי כ”כ נעים השנה. לכאורה הם עושים משהו פשוט, עם אלט-קאנטרי של שירים קצרים, אבל יש בהם כישרון מאוד מיוחד שהופך את הפשוט למשהו גדול יותר שקצת קשה להסביר. בערך מה שגיליאן וולש ודייב רולינגס עושים לשירים גם כן. הרגשה שיש פה משהו מכושף שמוציא מהיצירה המופשטת הרבה יותר משאפשר. האלבום מגיע לטיפה מעל חצי שעה בלבד, עם שירים בסביבות 3 דקות, אבל כל אחד מכיל איזה קסם. וכשג’ני לואיס מתארחת בשיר Everybody זה בכלל תפס אותי עוד יותר בהנאה ואולי הפך לשיתוף הפעולה האהוב עליי של 2022. כל זה בשלוש דקות, נכון – פשוטות ומושלמות.
11.
Erin Rae – Lighten Up
אלבומה השני של ארין ריי היה בסיבובים בלתי פוסקים אצלי בתחילת השנה. הוא הופק ע”י ג’ונתן וילסון, שמלווה פה את ארין עם השפעות גדולות על שניהם. בעיקר של קאנטרי-פופ ישן שהולך מספר עשורים אחורה. המוזיקה של ארין שואבת מהיצירות של בובי ג’נטרי ודאסטי ספרינגפילד והיה לי כ”כ מגניב לשמוע אלבום בסגנון כזה ב-2022, עם מוזיקה חדשה ומקורית. כזו שמכילה איזה רטרו של ז’אנרים, ועם זאת מרגישה טרייה ומוגשת נפלא עם האווירה האינטימית-מלנכולית-חלומית שלה.
10.
Craig Finn – A Legacy of Rentals
לפני שלוש שנים קרייג פין סיים פה במקום הראשון, עם אלבום השנה שלי 2019. זה היה אלבום שהשלים טרילוגייה מאוד מובהקת שלו. השנה הוא המשיך אותה עם אלבום נוסף בהפקתו של ג’וש קאופמן ועוד שורה של סיפורים ודמויות שרק הוא יכול לייצר. אחרי שלוש שנים שקרה בהן המון, כמו מגיפה עולמית, זמן בבית ושינויים פוליטיים, היה לקרייג לא מעט חומר לכתיבה. נושא שדי בולט באלבום הנוכחי הוא הזיכרון. זה שמתעתע בנו לפעמים, זה שחוזר לתקופות טובות או רעות יותר, וגם זה שנוצר עכשיו. עם רגעים שלא ידוע איך נזכור אותם בעתיד.
שיר שמאוד מייצג לי את כל אלו הוא The Year We Fell Behind, שמושפע ישירות מתקופת המגיפה בבית, חוסר ההופעות ואיזה זמן שאיבדנו וזיכרונות שאולי יפגעו בנו או נזכור אחרת אחר כך. יחד עם שירים מופלאים אחרים באלבום, כמו Never Any Horses או הפתיחה של Messing With The Settings, קרייג יצר עוד הוצאת סולו שאין לי מושג איך אזכור בעתיד, אבל בהווה היא סחפה אותי שוב לעולם והליריקה המשובחת שהייתה גם בטרילוגיה לפני כן.
9.
Widowspeak – The Jacket
חלף כמעט עשור מאז שגיליתי את Widowspeak וכתבתי עליהם לראשונה עם האלבום Almanac. זה היה בסיכום של 2013, ומאז שחררו עוד ארבעה אלבומים, כשהטרי מביניהם יצא השנה. קוראים לו The Jacket ואני חושב שלראשונה אני יכול להגיד בביטחון שהוא לא רק משתווה בטיבו לאותו Almanac של 2013, אלא אפילו מתעלה עליו. הצמד של Widowspeak משלב כאן את כל האלמנטים שגרמו לי להתאהב בהם דאז. עם הדרים-פופ הסוחף והאווירה המהפנטת, רק עם יותר ניסיון, הפקה טובה ואלבום שנורא מרגיש כמקשה אחת שלמה.
While You Wait
The Drive
8.
Amanda Shires – Take It Like A Man
כמו עם Widowspeak, גם על אמנדה שיירס כתבתי פה לראשונה ב-2013. מאז הספקתי לעבור איתה המון רגעים מוזיקליים אדירים. בהופעות סולו שלה, בהופעות של בן זוגה ג’ייסון איזבל, הפגישות והקשר האישי איתם שהוביל לחוויות מדהימות, וגם האלבומים של אמנדה שהמשיכו לצאת. על כולם כתבתי ובעיקר נהניתי לשמוע בהם את ההתקדמות והשינויים במוזיקה, מה שבלט במיוחד באלבום הקודם To the Sunset ובנוכחי.
אני חושב שעם Take It Like A Man, אחרי קריירת סולו של עשור וחצי, אמנדה הגיעה לשיאה היצירתי. וזה כ”כ יפה לשמוע ולראות. גם מבחינה מוזיקלית וגם מבחינת ליריקה, כל עשרת השירים פה הם Top-Notch מבחינתי. וכולם יוצרים אלבום רומנטי, פמיניסטי, פתוח, חשוף ומלא השקפה פנימית וחיצונית ממוזיקאית אהובה שתפסה אותי הכי חזק ב-2022, אחרי שנים רבות של היכרות עם היצירה וגם קצת אישית.
Hawk For The Dove
Take It Like A Man
7.
Lee Bains + The Glory Fires – Old-Time Folks
קרוב לעשר שנים שאני עוקב אחרי המוזיקה של לי ביינס וההרכב שלו, The Glory Fires. כמעט מתחילת הדיסקוגרפיה. תמיד מאוד נמשכתי לערבוב הסופר-מגניב ומלהיב שלהם, של פאנק-רוק פוגש Southern Rock והיכולת שלהם לנער אותי ולרגש אותי באותו הזמן. באלבום החדש Old-Time Folks הם קצת עוזבים את השפעות הפאנק ונשענים על הצד היותר מלודי שלהם, מושפע מאלט-קאנטרי ו-Southern Soul וגוספל ושאריות לא מבוטלות של רוקנ’רול.
השינוי הקטן הזה יצר אולי את האלבום הכי מעורר ומלהיב שלהם, שכנראה פונה גם לקהל מאזינים גדול יותר. לא שההוצאה הזו תהפוך אותם פתאום להרבה יותר מוכרים, אבל אני חושב שכמעט כל סוג של מאזין/ה יוכלו למצוא כאן איזה חיבור. בלי קשר אם אוהבים פאנק או קאנטרי-רוק וחלוקה לז’אנרים שההרכב הזה במיוחד תמיד גרם לי לשכוח. הם עדיין נועזים, עדיין מרדנים, מסתכלים אחורה על ההיסטוריה ומגישים דרך המוזיקה את ההיסטוריה בהתהוות האישית שלהם. אלבום גדול של החבר’ה מאלבמה.
6.
Angel Olsen – Big Time
אוי, אנג’ל אולסן. עד כמה שחשבתי שלא אוכל לאהוב אותך יותר, הבאת לי סיבה אדירה כזו ב-2022. ההתפתחות היצירתית של אנג’ל מאז הביקור של Burn Your Fire for No Witness כאן ב-2014, פשוט משוגעת. מפולק פשוט ומופשט, היא עברה ליותר רוק חזק, ואז להשפעות גות’יות, סאונד אפלולי ואפילו תוספת Orchestra מכשפת באלבום הקודם. אחרי כל אלו, היא הגיעה השנה לאלבום אחר לגמרי, כזה ששואב מקאנטרי-סול ישן. יחד עם המפיק ג’ונתן וילסון היא צועדת על הדרכים של ג’ודי סיל, קארן דלטון ובאפי סיינט מארי ומגישה חתיכת הוצאה מוזיקלית שהיה לי כ”כ קל להתחבר אליה ולחבק אותה.
זה מסוג האלבומים שיכולים להיות יצירות מופלאות גם ב-2022 וגם ב-1969. המוזיקה של אולסן פה מסיירת בין גבולות ועשורים, והיא כ”כ מרהיבה ביופיה. שיר הנושא גרם לי להגיע לדמעות השנה, עם מחשבות וגעגועים, הפתיחה של All The Good Times היא יצירת מופת של סגירת מעגל אישי, ושירים כמו This Is How It Works מייצגים גם כן נהדר את הרטרו המשפיע וההגשה המשובחת של אולסן. אפשר להגיד ש-Big Time הוא עוד כדור מסובב אדיר שלה ושרק תמשיך לזרוק כאלו בתחנות שלה על הדיסקוגרפיה.
Big Time
All The Good Times
5.
Ethel Cain – Preacher’s Daughter
מגיעים לאלבום שהוא כנראה הפתעת השנה שלי, אבל נכון יותר להכתיר אותו כאלבום הבכורה של השנה. לאת’ל קיין, שנולדה בשם היידן אנהדוניה, יש סיפור חיים מעניין עוד לפני המוזיקה. טראנסית שגדלה עם אבא כומר והשפעה נוצרית-דרומית. היא רק בת 24 ושחררה השנה אלבום מלא ראשון שלגמרי סחף אותי. זה אלבום קונספט ששואב גם מהסיפור האישי שלה והרבה מהדמיון, על בחורה (בשם את’ל קיין, מפה חלק מהקרבה לדמות) מנברסקה שברחה מהבית ואחר כך נחטפה ע”י אהובה שהתברר כרוצח קניבל ולבסוף מצאה את סופה המר.
מה שמייחד את האלבום זה לא רק הקונספט, אלא הסגנונות שעוברים דרכו. הרצועות באלבום נעות בין פופ לרוק, גות’-מטאל אפילו, אמביאנט, אמריקנה ואלמנטים אפלים של אימה ומעשיית פולקלור ו-Murder Ballad. כל השירים מייצגים נפלא את הדרך שאת’ל קיין עוברת. מהבריחה אל החופש, שברון החלום, הנפילה, הרצח, המחשבות על הבית שעזבה, העלייה לגן-עדן והמכתב שכותבת הביתה בעוד היא קפואה במקרר של הרוצח שלה. יש פה כמה רצועות מרהיבות לדעתי, עד לקליימקס של הקטעים האינסטרומנטליים המייצגים את האווירה שמובילים לסוף שלה ושל האלבום. מייצג פה קטעים אהובים, אבל לחלוטין אלבום מובהק שצריכים לשמוע מההתחלה עד הסוף.
Family Tree
Ptolemaea
Thoroughfare
4.
The Sadies – Colder Streams
האירוע המוזיקלי הכי מצער שלי השנה, היה ללא ספק מותו בטרם עת של דאלאס גוד בחודש פברואר. מי שהיה הסולן, הכותב והמנהיג של The Sadies מעל עשרים שנה. אחד ההרכבים היותר אהובים עליי בשנות האלפיים. דאלאס היה בן 48 בלבד וזה השאיר חלל ריק והרבה מחשבות על ההמשך ועל מה שהיה והמזל שחוויתי אותו ואותם לפחות פעם אחת בלייב.
הלהקה כבר עבדה על אלבום חדש ששוחררו ממנו סינגלים. אלבום שבסופו של דבר יצא ביולי וקיבל את הטייטל של “אלבום פוסט-מוות”. כששמעתי אותו לראשונה, לא יכולתי לתת לרגשות הללו והמחשבות על המוות לחמוק. הכל התערבב יחד עם הסאונד האדיר של ה-Sadies והצבעים שיוצאים מהצלילים שלהם. זה בלי קשר אחד האלבומים היותר טובים שהם שחררו, עם הקאנטרי-רוק-פסיכדלי המופלא שתמיד יצרו, אבל זה גם אלבום שהיה לי געגוע שהעצים את הכל בכל האזנה. זה לא רק אלבום מעולה, הוא גם אלבום שמכיל אובדן ומכתב פרידה מוזיקלי של כישרון ענק שנפרדתי ממנו. לא יודע מה הלהקה תעשה בעתיד, אך די ברור שהיצירה האחרונה הזו עם דאלאס גוד תישאר מיוחדת, עם סימן של סוף נורא עצוב שנשמע כ”כ טוב.
3.
Sharon Van Etten – We’ve Been Going About This All Wrong
כתבתי לא מעט בפוסט הזה על התפתחויות מוזיקליות ושינויים אצל כל מיני אמנים, אז הנה האחד השנה שהכי בלט לי ככה. לא שהאלבום הטרי של שרון ואן אטן כזה שונה מוזיקלית מקודמו או לא מזכיר את העבודות היותר מוקדמות שלה. אבל ראיתי בו הכי בבירור את השילוב של כולם ואיך יוצרת מצליחה לבחוש לתוך אלבום אחד את הסגנון איתו התחילה בנוסף לכמה וכמה שכבות יותר כבדות של ניסיון וכישרון מדהים. שכבות שכתבתי עליהן גם כן לאורך העשור האחרון, מאז ש-Tramp ביקר פה בסיכום 2012.
הסאונד היותר ספייסי של כמה שירים חדשים ממשיך מהאלבום הקודם Remind Me Tomorrow. אפשר למצוא פה גם מהמלנכוליות האפלה של Are We There וחבלים שקושרים אותם למשהו חדש, שכולו מלא ביטחון וכוח מתפרץ. אם זה באנרגיות והסאונד של Headspace או Mistakes (אחד משירי השנה שלי), או בהתפרצות הרגועה והרגישה של Come Back. שרון ואן אטן הוציאה ב-2022 את האלבום הטוב ביותר בקריירה שלה לדעתי. וזה משפט שאמרתי לעצמי כבר אחרי ההאזנה הראשונה לו.
חוויתי השנה גם את שרון בלייב בהופעה מהפנטת שרק חיזקה את המחשבה והדעה הזו, כשהשירים של We’ve Been Going About This All Wrong בוצעו מולי במלוא כוחם והסגנון המדבק של ואן אטן על הבמה. וגם כשהשירים ירדו מהבמה חזרה לתוך העטיפה המושכת של האלבום, הם עדיין נשארו אצלי חזקים בפסגת הדיסקוגרפיה והיצירה שלה עד כה.
Mistakes
Headspace
Anything
2.
Farmer Dave & Wizards of the West – Second Summer
לא מובן לי איך היינו צריכים לחכות איזה שני עשורים עד שנקבל את המוזיקה הזו של דייב שר, או Farmer Dave. אחרי שנים רבות של קריירה מוזיקלית כחבר משני בלהקות ופרויקטים ונגינה באלבומים של אחרים, דייב שחרר בשנה שעברה אלבום ראשון שלו עם להקת הגיבוי של Wizards of the West. זה היה אלבום שתפס אותי חזק והנעים לי את כל השנה שעברה אחרי ששוחרר בינואר. הפולו-אפ שלו מיהר להגיע השנה, דווקא קרוב לסיומה. והוא תפס אותי אפילו חזק יותר.
למרות שעל שמו כתוב Second Summer, האלבום יצא קרוב לחורף. אבל אחרי מספר האזנות לגמרי הבנתי את העניין של השם מול תקופת היציאה, לפחות בשבילי. כי האלבום הזה גרם לי להרגשת אור וחום גם בתקופה יותר אפרורית ומלאת דאגות. הוא יצא בערך בזמן שגם אני טיפה יצאתי מאיזה מקום לא קל והוא הרים אותי לחלוטין מנטלית עם הצלילים הפסיכדלים מה-West Coast, גרם לי להשתחרר יותר ובתקופה הלא ארוכה שהוא בחוץ, הוא מתפקד כאלבום המרים שלי של 2022.
זה האלבום שהכי נהניתי השנה לשמוע בחוץ, בדרכים, באוזניות. להיות מוקף בצלילים ולהתעטף במשב רוח שקלע בול גם לרוח שהייתי צריך. כזו שתעיף, תרומם ותדליק אותי. והוא עשה את הכל.
1.
:Tedeschi Trucks Band – I Am The Moon
I – Crescent
II – Ascension
III – The Fall
IV – Farewell
לפני עשר שנים ראיתי את הטדסקי טראקס בנד בלייב, בניו-יורק. זה היה עוד יחסית בתחילת הדרך שלהם בתור להקה, שבעצם הורכבה משרידים של הדרק טראקס בנד וההרכב של סוזן טדסקי. את דרק וסוזן אהבתי נורא עוד שנים לפני והחיבור המוזיקלי בין בני הזוג היה צריך להגיע מתישהו. זה היה בלתי נמנע. אהבתי את קריירת הסולו של סוזן ועוד יותר אהבתי את הדרק טראקס בנד, ההרכב של דרק שסיים את דרכו ב-2010. הרכב שראיתי גם כן, ב-2009, העיף לי את השכל בלייב ולא יכולתי שלא לחשוב עליו בזמן שנהניתי מהלהקה החדשה של דרק וסוזן על הבמה.
כשנה לפני ההופעה בניו-יורק, שוחרר Revelator, אלבום הבכורה של הטדסקי טראקס בנד, שכמובן כתבתי עליו בסיכום 2011. האלבום הזה הוציא לדרך משהו חדש, אבל הגעגוע להרכב ההוא של דרק היה עדיין מאוד חזק. הרבה בגלל הייחוד שלהם, שערבב מוזיקת עולם, בלוז, ג’אז, רוק דרומי וחיבור מוזיקלי מופלא מכל מיני השפעות, ז’אנרים ומקומות. שלא יובן לא נכון, נורא נמשכתי ואהבתי גם את הטדסקי טראקס בנד והתלהבתי מהדרך החדשה, פשוט משהו תמיד נשאר שם מההרכב המיוחד ההוא של דרק.
במשך כל העשור החולף המלצתי, הקשבתי, נהניתי וכתבתי על האלבומים הבאים של TTB. ההרכב המורחב שכולל גם את יוצאי הדרק טראקס בנד, הווקליסט מייק מטיסון ונגן החליל והקלידן הסופר-מוכשר קופי בורברידג’. יחד עם החברים האחרים ויותר מעשרה חברי להקה בכולל. משהו שתמיד הזכיר לי את סיבוב ההופעות של ג’ו קוקר ו-Mad Dogs & Englishmen. הקבוצה הגדולה הזו על הבמה, עם כ”כ הרבה כישרון, שילוב של קולות גבריים ונשיים, כלי נשיפה, סגנונות שונים והרבה צבע. רק שעם הטדסקי טראקס בנד זה משהו קבוע, על הבמה ובהקלטות האולפן.
לפני חמש שנים משהו התחיל להתפורר במשפחה המורחבת הזו ומוזיקאים קרובים. ב-2017 חברי ה-Allman Brothers, גרג אולמן ובוץ’ טראקס (הדוד של דרק) הלכו לעולמם. ב-2019 בהפתעה עוד יותר גדולה, איבדנו את קופי בורברידג’ וגם את יונריקו סקוט, שהיה המתופף של הדרק טראקס בנד. בשנה שעברה מת גם קאונט אמבוטו, עוד חבר לשעבר בלהקה ההיא של דרק. מה שמחק חצי ממנה וגם נעל סופית איזה איחוד או שיתופי פעולה עתידיים.
כל האבידות הללו, תקופת הקורונה, פרץ יצירה די מטורף והשפעה ספרותית אחת, הובילו לפרויקט הכי שאפתני של הטדסקי טראקס בנד ודרק וסוזן בפרט. לפרויקט הזה קוראים I Am The Moon והוא שוחרר השנה בארבעה חלקים. אלבום מרובע שמושפע גם ישירות מהסיפור של Layla & Majnun. פואמה וסיפור בפולקלור הערבי שמכיל סיפור אהבה בלתי מושגת וסוף טרגי. סטייל רומיאו ויוליה. סיפור שכבר השפיע בעבר על האלבום ההוא של קלפטון ודרק והדומינוס.
הרומנטיקה, האהבה והאובדנים בסיפור נמצאים שם בין הרצועות והצלילים של האלבום המרובע. אלבום שמייצג היטב את כל הצדדים והסגנונות של הטדסקי טראקס בנד, ובנוסף מכיל גם מהערבוב של השפעות וז’אנרים שמתו עם הלהקה של דרק וחזרו פה כמו פניקס מוזיקלי שנמצא בהווה, אך מסתכל בגאווה, תשוקה והערכה אל העבר. אם זה בפיסות ראגה ומוזיקה הודית ישנה, קטע אינסטרומנטלי מרהיב, השפעות הפאנק-R&B, השורשיות או קטעי הבלוז-רוק השמימיים שנמצאים בכל האלבומים של ההרכב.
ארבעת החלקים של I Am The Moon שוחררו במהלך ארבעה חודשים השנה, מסוף מאי עד סוף אוגוסט. הם היו איזה מתנה חדשה לצפות לה בסיום כל חודש וליוו אותי בקיץ מלא אירועים, בהגעה למקום עבודה חדש, בפרויקטים שגם אני לקחתי על עצמי, וגם הרגיעו והנעימו יותר זמנים קשים וחששות. כשהאזנתי לראשונה לכל ארבעת החלקים יחד, ביצירה או התמונה המוזיקלית השלמה הזו, לראשונה כשחשבתי שוב על הדרק טראקס בנד הישנה, כבר לא רק התגעגעתי. אלא חשבתי עליהם בחיוך וסיפוק והערכה למה שהיה וכבר אינו פה.
אני חושב שעם האלבום המרובע הזה, הטדסקי טראקס בנד הגיעו לאיזה שיא בקריירה שעוד תמשיך כנראה הרבה זמן. שיא שהוא גם מעשייה מוזיקלית ששואבת מהדמיון והמציאות יחד, עם ארבעה חלקים שכרוכים יחד עם העבר, ההווה והעתיד.
בסיפור של ליילה ומג’נון, אהבתם לא ממומשת כי נכפית על ליילה חתונה ממעמד גבוה ומג’נון הוא משורר ואמן פשוט. ליילה בסוף מתה, אולי מאהבה נכזבת, ומג’נון נמצא אחר כך מת ליד קברה אחרי שכתב לה מרחוק פואמות ומכתבי אהבה. וכמו בסיפור הטראגי, גם האלבום פה שמסיים אצלי במקום הראשון, נכתב על שרידי אובדנים, אבל הוא מלא באהבה. בין אם קוראים לו פרויקט, אלבום מרובע או יצירה שאפתנית וגדולה, יותר מכל, I Am the Moon הוא מכתב אהבה. כזה שנכתב להשפעות, לדרכים שאחרים פסעו עליהן, לשבילים שעוד יגיעו, לחברים שכבר לא כאן, ויותר מהכל – למוזיקה.
Hear My Dear
All The Love
Take Me As I Am
Soul Sweet Song
מוזמנות ומוזמנים גם להאזין לפלייליסט אלבומי השנה עם נציגים מכל הרשימה, לפי הסדר או שאפל, מה שבא לכן/ם:
בנוסף, מוזמנים ומוזמנות להאזין לכל תכניות סיכום 2022 ברדיו הקצה. בדף השדרן שלי או כאן:
תכנית סיכום 1 – אלבומי השנה:
תכנית סיכום 2 – הקאברים של השנה:
תכנית סיכום 3 – אלבומי השנה חלק ב’:
תכנית סיכום 4 – ההוצאות המיוחדות של השנה:
תכנית סיכום 5 – אלבומי השנה חלק ג’ ואחרון (תשודר ב-18.12):
נתראה ב-2023!
איזה יופי תומר! כרגיל אני מכיר מעט מאוד מהרשימה אבל הכתיבה שלך עושה חשק לבדוק את כל האלבומים. לא הכרתי את המקום הראשון שלך. אם הוא יפה כמו הכתיבה שלך עליו אז כנראה שמדובר באמת באלבום יוצא דופן.
תודה משה! איזו מחמאה יפה על הכתיבה ♥
הסיכום שאני הכי מחכה לו. איזה כיף לקרוא ועכשיו רצתי להאזין
יא, כיף! האזנה נעימה 🙂
איזה עונג! הולך לצלול כמו בכל שנה.