ספיישל פרידה מדייויד קרוסבי

איזו פתיחת שנה קשה של אבידות מוזיקליות. קודם ג’ף בק ועכשיו דייויד קרוסבי.

כשהגיעה הידיעה בשבוע שעבר על מותו של דייויד קרוסבי, לא חשבתי על שיר מסוים, או איזה קטע מוזיקלי מתוך הרבים שהווא אחראי עליהם וליוו אותי המון. הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה דווקא ציטוט וסצינה מסוימת בסרט הדוקומנטרי עליו שיצא לפני 4 שנים. בתחילת הסרט קרוסבי המבוגר יושב מול המצלמה ואומר בכנות קצת עצובה לקמרון קרואו שיש לו המון חרטות על הזמן שבזבז, ואז מוסיף ואומר “אני מפחד. אני מפחד מהמוות. ואני קרוב אליו. אני לא אוהב את זה. הייתי רוצה יותר זמן – הרבה יותר זמן”.

קרוסבי, לכל אורך הקריירה ובמיוחד בשנים המאוחרות, התעסק הרבה עם הזמן. זה שעבר וזה שנשאר. הזמן בו הוא פרץ עם ה-Byrds והזמן בו הסמים והשינויים הפכו אותו לבלתי נסבל עם חברי להקה. הזמן עם סטילס-נאש-יאנג, ההצלחה המסחררת והחיבורים וההרמוניות ללא התחליף, וגם הזמן של הפרידות, הריבים והניתוק של קשרים.

הזמן של תחילת קריירת הסולו, מוקף בחברים ומוזיקאים, והזמן של הקריירה המאוחרת, בודד יותר ומנסה להוציא מעצמו כמה שיותר לפני שהפירור האחרון בשעון החול של החיים שלו ייפול למטה. וקרוסבי השאיר אחריו פירורים אישיים על שבילים מוזיקליים מדהימים ושונים. הוא לא תמיד היה שם כדי ליהנות ולמצות אותם הכי שאפשר, כי קרוסבי האגואיסט והמסטול היה בוגד בו לפעמים, או גורם לאחרים להתרחק. אבל הוא דרך על כל שביל עם כישרון ענק.

הסוף של קרוסבי הסתיים קצת עצוב. במיוחד כשמאזינים לכמה מהשירים המאוחרים ובצפייה באותו דוקו שמראה לנו את קרוסבי החשוף והכנה שרוב חבריו שיצרו איתו בעבר דברים מדהימים, כבר לא ממש מדברים איתו. אך הוא השאיר אחריו ים פתוח ורחב של שירים, אלבומים, הרמוניות ושיתופי פעולה שיישארו פה תמיד.

מההתחלה הוא ידע לשאול “מה קורה?!”, כתב על כל מי שנשרפו ונמחקו, שר על הזמן הארוך שחלף, על צחוק, השיער הארוך שכמעט נחתך, ספינות העץ, הדז’ה-וו שחווה כ”כ הרבה, המשיכה שבגשם, שירים ללא מילים ועצים ללא עלים. ואיך תוך 3 וקצת דקות פשוטות ממש, הוא סיכם את כל מה שהביא לו חיים וגרם לו כנראה, עם בעיות הבריאות והניצחונות על המוות, להגיע עד לגיל 81. כי מוזיקה זו אהבה. פשוט מאוד. וזה כל מה שהיה לו, וככה הוא עשה אותה וככה היא הייתה יקרה לו. ולנו.

זה היה צפוי להגיע מתישהו בקרוב. הוא ידע את זה גם. אבל עדיין, קרוסבי הוא מהמוזיקאים האלה שממש מוזר לשמוע עליהם את הידיעה הזו ולהבין שהוא לא פה.











גראם פרסונס למתקדמים

גראם פרסונס הקליט בקריירה ובחייו הקצרים כמה וכמה אלבומים מלאים בפנינים. ביניהם כמובן ההוצאות המוכרות שלו עם ה-Byrds, ה-Flying Burrito Brothers ושני אלבומי הסולו. אבל יש עוד הקלטות מעניינות מוכרות פחות, שהרבה מהן שוחררו לאחר מותו. בפוסט הזה אני אגיש 10 הוצאות ומקומות שכדאי להגיע אליהם שקשורים לפרסונס, במיוחד למי שכבר מכיר את האלבומים בדיסקוגרפיה הרגילה ומעוניין להתעמק קצת יותר.


 

Another Side of This Life: The Lost Recordings of Gram Parsons
5076-parsons

אחת ההוצאות הכי מעניינות מבחינתי שיצאו לפרסונס. הקלטות מוקדמות שלו מ-1965\1966 ששוחררו רשמית בשנת 2000. רק הוא וגיטרה אקוסטית בסגנון יותר פולקי, לפני שהתחיל להימשך לקאנטרי-רוק המוכר שבנה. פרסונס היה בן 18 עד 20 בלבד כשהקליט את השירים פה. כוללים קאברים שלו בין השאר לטים הרדין ושניים של פרד ניל, פלוס חמישה שירים מקוריים, מהמוקדמים ביותר שהוא כתב. ביניהם November Nights היפהפה ו-Brass Buttons ששוחרר גם באלבום פוסט-המוות השני שלו, Grievous Angel. שיר מקורי בולט נוסף הוא Zah’s Blues, שגם מכיל ליריקה מרגשת ונהדרת , כזו שאולי קצת הקדימה את זמנה ודי מדהים שיצאה מאמן בגיל העשרה.

November Nights

Another Side of This Life 

Zah’s Blues 


 

 

The International Submarine Band – Safe At Home
Front Cover copy

החודש לפני: 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo

בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

החודש לפני: יובל של ניסויים

שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.


ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.

האלבום שוחרר רשמית מספר חודשים לאחר מכן וכלל כמעט את כל השירים שקאש ביצע שם, בשני סטים בשעות שונות ביום ההוא בינואר. רשימת השירים מאוד התאימה ברובה לרוח המקום…עם Folsom Prison Blues ו-Twenty Five Minutes To Go, הגרסה שלו לבלדת הרצח האהובה על בהיסטוריה – Long Black Veil ועוד נוספים שהאסירים מולו קיבלו עם חיוך ציני או התלהבות אדירה.

61JCbWRp7DL

לפני עשור שוחררה ה-Legacy Edition של האלבום שמומלצת בחום. כי היא כוללת את שני הסטים המלאים של קאש באותו יום היסטורי ב-Folsom, עם הפתיחה ושירי החימום של פרקינס וה-Statler Brother, פלוס הסטים הלא ערוכים ושלמים של ג’וני קאש. כל זאת בנוסף ל-DVD עם ראיונות ומאחורי הקלעים של ההקלטה המיוחדת הזו. מה שיצר את החבילה השלמה מסביב לאלבום הקלאסי.