אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.
בשנת 1971 ניל יאנג מצא את עצמו בתוך מערבולת אישית, רגשית ופיזית מאוד גדולה. זה קרה דווקא אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם Deja Vu של CSNY ואלבום הסולו השלישי After The Gold Rush. אבל יחד עם זאת הוא החל להתנתק ולהתרחק וגם עדיין לא היה במצב לחזור לקרייזי הורס בשל מצבו הירוד של דני וויטן. בנוסף, יאנג נפרד מאשתו הראשונה, ראה מהצד את הזוועות בקליפורניה של צ’רלי מנסון, שאיתו היה מיודד לפני שידע מי הוא באמת, ואז אחרי שקנה חווה משלו ועבר אליה, הוא נפגע באופן קשה בגבו והיה צריך לעבור טיפולים וניתוחים. מה שהשבית אותו מהופעות לרוב שנת 1971.
עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.
The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition
באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.
בשנת 2009, לאחר שנים רבות של דיבורים והכנות, ניל יאנג שחרר את קופסת הארכיון הראשונה שלו. תיבת אוצר שכיסתה את כל השנים הראשונות שלו בקריירה, מ-1963 ועד 1972. מאז שזה שוחרר, פנטזתי כבר על הוצאת הארכיון הבאה, זו שתאגד את השנים הכי אפלות, אדירות ומבריקות שלו בקריירה לדעתי.
ב-20 בנובמבר 2020, לאחר 11 שנים נוספות, הדבר הזה יצא בדמות קופסת ה-Archives Vol. II, שמכסה את השנים המטורפות והמופלאות של 1972 עד 1976. עם אין-ספור פנינים, אוצרות וקטעים מדהימים שלא שוחררו קודם לכן. כדי לחגוג את ההוצאה, הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לקופסא הטרייה הזו שלוש שעות ספיישל, בהן אסיקרתי ושידרתי את הקטעים הכי מיוחדים ושווים לדעתי האישית.
ניתן להאזין לספיישל ה-Archives הזה באון דימנד באתר הקצה, בדף המיקסקלאוד שלי וכאן למטה. שלוש שעות איתי ועם אך ורק שירים ורצועות שלא שוחררו או נשמעו קודם לעולם של ניל יאנג. עד עכשיו.
היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.
הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.
יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.
חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.
בספטמבר 1970 ניל יאנג מינף את עצמו סוף סוף כאמן סולו מצליח, אחרי שני אלבומים שלא קיבלו אהדה גדולה בזמן אמת מהתקשורת או הרבה מהמאזינים. זה קרה עם האלבום After The Gold Rush, שהגיע בזמן מושלם בקריירה של יאנג, אחרי ההצלחות מוקדם יותר באותה שנה עם Deja Vu של CSNY והסינגל של Ohio. ניל שחרר אלבום מאוד רגיש, על טהרת ה-Singer/Songwriter היותר נגיש לקהל רחב והפך לשם הרבה יותר מוכר בפני עצמו, אחרי ההרכבים בהם היה חבר.
בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.
זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.
לא ייאמן, אבל נעלנו חצי שנה של 2020. שישה חודשים לא קלים האמת, עם מלחמה במגיפה עולמית, ריחוק, בידוד, אבדות, געגועים להופעות ותקופה קצת משוגעת. הדבר שהחזיק אותי על הקרקע כל התקופה הזו זה מוזיקה חדשה, שממשיכה לצאת בכמויות. בסוף של הפוסט הזה אני גם אצרף הרבה ממנה בפלייליסט שהכנתי של סיכום חצי-שנתי עם כל מה שאהבתי במיוחד עד כה. אבל לפני כן, הנה האלבומים הטריים של חודש יוני שבלטו אצלי מאוד.
Sarah Jarosz – World On The Ground
לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.
במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.