החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.
לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.
באמצע שנת 1968, אחרי שנתיים של הצלחה, מתחים, חשיפה, ריבים ושלושה אלבומים, ניל יאנג עזב את באפלו ספרינגפילד ויצא לראשונה לדרך עצמאית בתור אמן סולו. דרך שהחלה רשמית בינואר של 1969 עם יציאת אלבומו הראשון. אלבום שלא נחשב כאחד הקלאסיים שלו ודי התכסה בצל הגדול של שורת האלבומים המוצלחים והפופולריים שהגיעו אחריו.
אם שואלים אותי, לאלבום הבכורה של יאנג יש לא מעט יופי. כזה שזקוק ליותר תשומת לב ומייצג בנוסף את השיא של כל התקופה המוקדמת, היותר תמימה והרגישה של יאנג, רגע לפני שחבר לקרייזי הורס באותה שנה, הפעיל דיסטורשן עם Old Black והתפוצץ והפך לשם ענק בתחילת שנות השבעים עם ההוצאות הבאות.
