לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.
במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.
היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.
התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.
לחלקים הנוספים של סיכום העשור:
חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
20.
The War On Drugs – Lost In The Dream
(2014)
את רוב המילים אני אשאיר לפוסט הסיכום המסורתי הענק שיגיע בשבוע הבא. אבל כמיטב המסורת פה בשנים האחרונות, מגיש קודם את המנה הראשונה של הסיכום, זו של ההוצאות המיוחדות שעשו לי את 2019. כרגיל, אלבומי הופעה, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי מחווה, Box Sets, הוצאות ארכיון וכו’. בחרתי 20 כאלו (בעצם 21 כי יש פה מישהו עם שתיים) שיצאו השנה ומאוד אהבתי. עם טקסטים ולינקים לשירים נבחרים.
בסוף הפוסט יש גם פלייליסט מיוחד עם 30 שירים שכולל נציגים מכל ההוצאות פה בפוסט + עוד כמה מהוצאות נוספות שלא נכנסו לכאן + מספר שירים אהובים שיצאו השנה רק כסינגלים ולא כחלק מאלבום או הוצאה גדולה.
בסופ”ש הקרוב ניל יאנג ובוב דילן יופיעו אחד אחרי השני בהייד פארק של לונדון (ויומיים אחרי בקילקני, אירלנד). קשה לדעת אם יהיה איזה שיתוף פעולה ביניהם על הבמה, משהו שלא קרה מאז שנת 1994. אבל גם אם כן וגם אם לא, זו סיבה טובה לחגוג קצת את המפגשים המוזיקליים של יאנג עם דילן עד כה. אז לפניכן\ם סיקור מלא של ההיסטוריה המוזיקלית והתחנות בהן יאנג פגש בדילן, אם זה באירועים, הופעות אורח או שירים אחד של השני.
אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.
מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.
אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.
החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.
לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.
@Joel Bernstein
התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.
את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.