ארכיון התג: אלבום

המחווה שהלוואי ולא הייתה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בריאיון טרי לניו-יורק טיימס, סטיב ארל מספר על שיחת הטלפון האחרונה עם ג’סטין טאונס ארל, שהתרחשה ב-20 באוגוסט האחרון. הוא ידע שהוא במצב גרוע ואמר לבנו “אל תיתן לי לקבור אותך”. ג’סטין ענה “אני לא”. את השיחה סטיב סיים ב-“I love you” וג’סטין ענה “I love you too”. מספר שעות אחר כך ג’סטין נמצא מת בדירה שלו בנאשוויל.

הנפילה הכואבת של ג’סטין טאונס ארל, בגיל 38 בלבד, הכניסה אותי לשוק בקיץ האחרון והעציבה אותי נורא. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues של ג’סטין במקום השלישי בסיכום שנת 2010 שלי בבלוג, הוא לא עזב אותי לאורך כל העשור שבסופו נפרדנו ממנו. הוא היה מיקירי הבלוג של הרמוניה דרומית והמשכתי להקדיש לו טקסטים והשמעות על כל שיר ויצירה חדשה ונהדרת שהמשיך לשחרר.

ג’סטין היה אמור ממש היום לחגוג 39. יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. בסנכרון מכוון עם התאריך, שוחרר היום גם האלבום החדש של סטיב ארל. האלבום הראשון בדיסקוגרפיה של סטיב שהלוואי ולא הייתה לו סיבה להקליט.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה ל-Layla

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בתחילת נובמבר 1970 שוחרר אלבום האולפן היחיד של Derek And The Dominos, ההרכב שכלל את אריק קלפטון יחד עם בובי וויטלוק, קרל ריידל וג’ים גורדון ובתוספת הנשק הסודי בדמותו של דוויין אולמן. אלבום הבכורה של הדומינוז תפס את קלפטון עם לב מדמם, כאשר היה מאוהב בפטי בויד, אשתו של חברו ג’ורג’ האריסון. זה קרה בזמן הקלטת האלבום All Things Must Pass של האריסון באותה השנה, אותו הזמן בו ההרכב של הדומינוז התגבש והקליט את השירים שירכיבו את Layla & Other Assorted Love Songs. שירים מקוריים+קאברים ספציפיים שכולם סובבים סביב האהבה הנכזבת והבלוז שאפף את קלפטון דאז. אהבה בלתי מושגת דאז שהשפיעה ישירות על הקלאסיקה המושלמת הזו ששוחררה השבוע לפני 50 שנה.

לכבוד יובל שנים ל-Layla, נכנסתי לאולפן של הקצה והקדשתי שעתיים (ועשר דקות) לאלבום, לשירים מסביבו וגם למורשת שלו ושל החיבור בין קלפטון לדוויין אולמן. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובעמוד המיקסקלאוד שלי ופה למטה:

פלייליסט:

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

שני הצדדים הפשוטים: 40 שנה אחרי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.

הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.

יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.

חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 50 שנה ל-After The Gold Rush

פורסם בתאריך על ידי
2

בספטמבר 1970 ניל יאנג מינף את עצמו סוף סוף כאמן סולו מצליח, אחרי שני אלבומים שלא קיבלו אהדה גדולה בזמן אמת מהתקשורת או הרבה מהמאזינים. זה קרה עם האלבום After The Gold Rush, שהגיע בזמן מושלם בקריירה של יאנג, אחרי ההצלחות מוקדם יותר באותה שנה עם Deja Vu של CSNY והסינגל של Ohio. ניל שחרר אלבום מאוד רגיש, על טהרת ה-Singer/Songwriter היותר נגיש לקהל רחב והפך לשם הרבה יותר מוכר בפני עצמו, אחרי ההרכבים בהם היה חבר.

עד היום After The Gold Rush נשאר אחד האלבומים החשובים, הקלאסים וגם היפים של יאנג בקריירה. אלבום שהציג עם יאנג נגנים צעירים כמו נילס לופגרן ומאט ריבס לצד העבודה המשותפת עם ג’ק ניטשה ויוצאי קרייזי הורס, שהיו שותפים להתחלה על העבודה של שירי Gold Rush כבר בקיץ של 1969.

לכבוד יובל שנים לאלבום, הקדשתי לו שעתיים ספיישל בתכנית של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה. עם הסיפורים, הרקע, הבסיס וכל המסביב בשנת 1970 וההקלטות המוכרות והנדירות יותר שהובילו להקלטות והיציאה של After The Gold Rush. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי וכמו כן פה למטה:

פלייליסט:



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

פורסם בתאריך על ידי
4

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

אותו סאונד חזר בענק ב-Ragged Glory, לראשונה מאז Everybody Knows של הליין-אפ המקורי עם דני וויטן ושני האלבומים הגדולים עם פונצ’ו משנות השבעים; Zuma ו-Rust Never Sleeps. הסאונד שהחזיר את הסגנון, הג’מג’ומים והצלילים הלא-מושלמים הנפלאים שהם חלק מהייחוד של קרייזי הורס, עם הספונטניות והגיטרות הלא מתפשרות ולא נגמרות. ואפילו הוסיף עליהן משהו חדש.

עם Ragged Glory יאנג הוציא לדרך הצלחה כבירה נוספת בקריירה, סחף אליו עדר מעריצים חדש בניינטיז שכלל הרבה צעירים ופתח את העשור הכי מוצלח שלו עם קרייזי הורס בפרט, שכלל שיתוף פעולה מצוין בשלושה אלבומי אולפן מעולים, שני אלבומי הופעה אדירים וסיבובי הופעות סופר-מוצלחים מבחינה מוזיקלית. כאלו ששמרו את היחסים והסגנון לשלושת העשורים הבאים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

לא זהב ולא כסף

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: ספיישל טום פטי ברדיו הקצה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.

לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:

עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.

בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.

 

לסוף עשור שנות השמונים טום פטי הגיע עם רצון לעשות משהו קצת שונה. אחרי קרוב לעשור וחצי רצוף עם ה-Heartbreakers הוא הקליט לראשונה אלבום סולו. אמנם חלק מה-Heartbreakers משתפים פעולה באלבום, במיוחד מייק קמפבל, אבל העבודה בעיקר היתה עם ג’ף לין והושפעה לא מעט מתקופת הסופר-גרופ של ה-Traveling Wilburys, עם החמישיה של דילן, האריסון, אורביזון, פטי ולין.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo

פורסם בתאריך על ידי
2

בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: