עוד חלום אחד קטן: ג’ני לואיס בלונדון

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אני טוב בלזכור תאריכים. במיוחד כשהם מכילים בתוכם זיכרונות שיצרתי לעצמי וחלומות פרטיים שהוגשמו. בכל אירוע כזה יש את הרגע הספציפי שבו יום מסוים הופך למיוחד, או התאריך שלו מפסיק להיות מספר והופך לזיכרון. לפני שבוע היה בדיוק כזה רגע. ה-14 באוגוסט כבר לא יהיה סתם תאריך בשבילי, אלא מעכשיו והלאה אני אסתכל עליו אחורה בתור זיכרון נפלא, סיפור, חוויה ועוד חלום קטן שהפך למציאות.

מעל עשר שנים שאני טס ורודף אחרי החלומות המוזיקליים הללו, אבל זו פעם ראשונה שאני טס במיוחד בשביל הופעה אחת בלבד. בשביל שם אחד, קול אחד ומוזיקאית ג’ינג’ית אחת שיודעת להזיז אצלי כמעט כל רגש אפשרי עם מילים וצלילים.

IMG_20180814_211936_HHT

כבר המון זמן שג’ני לואיס נמצאת בראש הרשימה שלי של אמנים שלא ראיתי עדיין ואני הכי רוצה לחוות בלייב. אני מאוהב בה קשות מאז שהוציאה את אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue (שחוגג עוד חודש עשור). האמת שהתרגשתי אתמול כפי שלא קרה לי הרבה זמן עם הגיחות האלה. זה היה נראה כ”כ מוזר וסוראליסטי שעוד כמה שעות, או דקות, היא תעלה מולי בשר ודם ותגיש את השירים המוכרים האלה, שכ”כ קרובים לליבי ועברו איתי מסעות אישיים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ניסיון פוגש התחלה: על High Water של The Magpie Salute

פורסם בתאריך על ידי
2
היום שוחרר רשמית High Water I, האלבום החדש של The Magpie Salute ולמעשה אלבום הבכורה שלהם עם חומרים מקוריים. בשנה וחצי האחרונה חפרתי עליהם הרבה, כמובן בגלל השורשים של The Black Crowes ושיתוף הפעולה המחודש של כמה מיוצאי ההרכב ההוא, בראשות ריץ’ רובינסון ומארק פורד. ובכלל, הלהקה החדשה כאן שריץ’ הקים מתוך וייבים שליליים ופירוק לא נעים של הקרואוז לפני חמש שנים.
 
למעשה האלבום הזה נמצא אצלי להאזנה כבר חודש בערך לפני יציאתו הרשמית, ככה שהיה לי זמן לחרוש עליו ולהכיר אותו מקרוב. בשנה שעברה ה-Magpie שחררו אלבום self titled שכתבתי עליו והוקלט מול קהל בלייב וכלל קאברים ושירים של הקרואוז וכאלה שקשורים להיסטוריה של ריץ’ ומארק. זה היה אלבום עם כבוד לעבר, יחד עם מבט אל העתיד, ועכשיו העתיד הזה הפך להווה עם האלבום האמיתי הראשון של ה-Magpie שכולל חומרים ושירים מקוריים חדשים לגמרי.
 

ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.

unnamed-77
אם הייתי צריך לתאר, הסאונד והצלילים פה מושפעים ממפגשים של Fairport Convention פוגשים את ה-Faces פוגשים את Little Feat שפוגשים את Humble Pie. אבל עזבו השפעות, הדגש פה הוא החדש והמקור והיציאה לדרך האמיתית של להקה שעדיין בתחילת דרכה, למרות שחבריה וותיקים. וזה היופי אצלם. מפגש של הרמוניה מוזיקלית הדוקה עם משקל והיכרות של שנים יחד, שיוצרים משהו חדש מאפס. ניסיון פוגש התחלה.
 
אישית אני הרבה יותר מחובר לצד הראשון של האלבום. לדעתי הוא חזק יותר מהמשכו. החלק הראשון הזה כולל את הרוק’נרול הקלאסי של Mary the Gypsy ו-Send Me an Omen, יותר מהם את היופי והשילוב הנהדר ההוא בין פולק לרוק של שיר הנושא High Water וההתפוצצות והחוזק המוזיקלי של שיר כמו For The Wind.
 
אליהם מצטרפים הרגש והצלילים הפשוטים-יפים של Sister Moon ועוד יופי בנוי היטב בדמות Color Blind. בחצי השני של האלבום מגיעים גם כן רצועות מוצלחות, אבל החוזק הגדול של High Water מבחינתי נמצא בשש השירים הראשונים שלו. אני כן אוהב את הסאונד הקצת משתנה והשפעות אחרות בחלק השני. אם זה יותר בלוז ב-Take It All, הבוגי של Hand In Hand או סתם רצועות חיוביות ומלודיות תופסות שמזכירות את אלבומי הסולו של ריץ’ (Can You See) או של מארק (Walk On Water).
 
במכלול זה לא אלבום מושלם, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות טוב מאוד או אפילו מצוין. גם לא חיפשתי פה מושלם. חיפשתי וקיבלתי את ההתחלה הזו שציפיתי לה. עם תיבול של השפעות או חיפושים טיפה מפתיעים בסאונד שמתקבלים לטובה. אלבום שכולל את הבית שהכרת כל כך טוב ועכשיו אתה חוזר אליו אחרי הרבה שנים ורואה שהבסיס עוד שם, אך הוא השתנה למשהו אחר לגמרי שאתה מגלה לראשונה. 
 
הבניה הזו אמורה להמשיך בשנה הבאה עם היציאה של High Water II, כי החבר’ה הקליטו בעיקרון חומרים לאלבום כפול שהם מחלקים אותו לשניים. בינתיים החלק הראשון בתכנית עובד ואני מקווה שיגיע לכמה שיותר אוזניים. מחכה גם לראות אותם שוב ולחוות את השירים הטריים והמקוריים הללו בלייב.
 
תהליך הגדילה של ההרכב הזה הוא נורא מעניין, עם מוזיקאים שאני מכיר הכי טוב בעולם שמראים לי איך מולידים משהו חדש ואני מגלה מהם עדיין המון. איך הם חוזרים להתחלה מאפס, למרות כל הניסיון וההצלחות של העבר, עושים Restart ונמצאים על דרך שמרגישה מוכרת, אך באותה זמן גם נקייה וחדשה לגמרי. ויש עוד הרבה לפסוע עליה.
Permanent link to this post (577 words, 1 image, estimated 2:18 mins reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

דוקאביב 2018: מומלצים מוזיקליים ועוד קצת

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

החודש יוצא לדרך פסטיבל דוקאביב ה-20 במספר. פסטיבל הסרטים הכי מגניב בסביבה, וכמו כל שנה הוא יכלול מגוון רחב ומעולה של סרטים דוקומנטריים. מכל ז’אנר, תחום ואיזור. בנוסף לחגיגות שני עשורים, במישור האישי הוא גם הולך להיות הכי מרגש שלי. גילוי נאות קטן – מאז תחילת 2018 אני עובד קבוע בצוות ההפקה של דוקאביב. גילוי פחות נאות הוא ששנים אני משוגע על הפסטיבל הזה בתור צופה וכותב בלי קשר על הסרטים שלו. אז זה לא משהו מפתיע או מוזר שאני מעלה פה פוסט המלצות עליהם. זה כן משהו שאני עושה פעם ראשונה לפני שהפסטיבל מתחיל, אחרי שהיתה לי הפריבילגיה לצפות במגוון סרטים מבעוד מועד. בנוסף לעבודה הרבה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.

אז לכבוד זה, הנה פוסט המלצות קטן למספר סרטים, עם דגש על הפן המוזיקלי בשביל הבלוג, אבל עם עוד כמה פייבוריטיים שונים לגמרי אחר כך. יש בנוסף המוני סרטים טובים לראות, זה רק חלק קטנטן שיותר קרוב אלי שהחלטתי לכתוב עליו. מומלץ להיכנס לתכניה ולעבור על הכל, להגיע לצפות במלא סרטים וגם להגיד לי שלום על הדרך.

 

 Bad Reputation

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ליל בכורה ב-Roxy

פורסם בתאריך על ידי
2

אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.

גם בארי וגם וויטן נפטרו ממנות יתר. המוות של שניהם גרם ליאנג להיכנס למקום מוזר, חשוך ומאוד חשוף, אך עם זאת סופר-יצירתי. האבדנים הללו השפיעו רבות על Tonight’s The Night. האלבום כנראה הכי Loose בקריירה שלו ועם זאת קלאסי בדיסקוגרפיה של ניל. אלבום שהוא סיפור בפני עצמו. כזה ששוחרר לאוויר העולם רק שנתיים אחרי שהוקלט לראשונה. אבל עכשיו הפרק אולי הכי מעניין בסיפור משוחרר רשמית באופן הכי גס, טרי, חי ומלא באווירה המוזרה והמופלאה שהיתה שם בזמן אמת. מיד אחרי שהוקלט באולפן ומתוך הופעות שהן מהיותר מיוחדות על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג.

 

Roxy – Tonight’s The Night Live

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יופי חדש, קסם ישן

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השנה הזו נפתחה עם המון אלבומים של מוזיקאיות מוכשרות. אז הנה עוד שניים טריים שלא יוצאים לי מהאוזן לאחרונה, של שני קולות נשיים אדירים. אחריהם ימי הולדת עגולים לשני צמדים שהיו פעם נפלאים.

 

Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
ERIKA-WENNERSTROM_Sweet-Unknown_1000x1000_300dpi_large

מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה אריקה וונרסטרום הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. אריקה מתפקדת שנים כסולנית של ה-Heartless Bastards. הרכב שתמיד שמחתי מאוד לכתוב עליו ולהכיר לאחרים. במיוחד לפני שש שנים כשכתבתי על האלבום Arrow שגם קיבל אצלי מקום גבוה בסיכום 2012. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.

היא קיבלה פה קצת עזרה עם ג’סי, הבאסיסט של ה-Bastarsds שמנגן כאן, וגם מספר מתופפים ברצועות השונות. הבולט ביניהם הוא פטריק הלאהן, חבר My Morning Jacket ואחד המתופפים הכי אהובים עלי. אבל הם רק אורחים לרגע. הכוח הגדול שייך לאריקה, שמבחינתי הוציאה כאן את אחד הדברים הכי טובים בקריירה שלה. אלבום טוב יותר מאחרון של ה-Heartless Bastards שיצא לפני שלוש שנים ותוצר שמבחינה מוזיקלית אדוקה, קרוב יותר לאותו Arrow של 2012. במיוחד עם 10 הדקות הפייבוריטיות שלי כאן של Good To Be Alone וכל הרצועות החזקות הסובבות אותן. מהאלבומים הכי בולטים אצלי כרגע בשליש הראשון של השנה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומים חדשים: פברואר-מרץ

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השנה הזו מתחילה ממש להתחמם. חודשים פברואר ומרץ מביאים גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. וזו רק ההתחלה, כי בהמשך החודש הנוכחי ובאפריל יש עוד כמות יפה באופק. בינתיים הנה תשע הוצאות חדשות מהחודש החולף, הכוללות ביניהן שבעה אלבומי אולפן, פסקול אינסטרומנטלי לספר, הוצאת פוסט-מוות משלימת טרילוגיה, שני אלבומי בכורה, שלושה קולות נשיים נהדרים והרבה צלילים יפים.

 

Lucy Dacus – Historian
DacusHistorian

נתחיל עם לוסי דייקוס ואחד האלבומים היותר יפים לדעתי בתחילת השנה הזו, שמגיע מאחד הקולות הצעירים והסופר מוכשרים בסביבה כרגע. לוסי רק בת 23 ויש לי הרגשה שהיא הולכת להיות האמן הכי צעיר אצלי בסיכום של השנה הנוכחית. ואני אומר את זה נורא מוקדם, כי כרגע אין לי ספק שהאלבום החדש Historian יהיה שם אצלי. זה האלבום השני שלה וכנראה זה שיפיץ את שמה להרבה יותר מאזינים. הוא מערבב מצוין המון רגש רך עם התפרצויות סאונד חזקות יותר. וזה מעולה. כמו בקטע האהוב עלי כרגע באלבום – Timefighter. היא מזכירה לי בסגנון הזה מוזיקאיות אחרות כמו אנג’ל אולסן או Waxahatchee. אך יש לה את עדיין את הקול הממש צעיר וטוב שלה.

Timefighter

Night Shift 

 

Last of the Easy Riders – Unto The Earth
647603399881

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: הנפילה והעלייה מחדש של פטי סמית’

פורסם בתאריך על ידי
להגיב
שנת 1977 לא התחילה כ”כ טוב לפטי סמית’. אחרי שחוותה נפילה קשה מהבמה בזמן הופעה, היא וה-Patti Smith Group שלה היו צריכים להפסיק את סיבוב ההופעות שהיה אמור לגבות את האלבום השני שלהם, Radio Ethiopia. אלבום מעולה שהיה אמור להיות הפריצה המסחרית הבאמת גדולה של פטי אחרי Horses, אך נכשל מסחרית ובסוף לא קיבל כמעט Tour ראוי משלו ולא זכה להצלחה המצופה.
 
כשהיא חבולה ומרותקת לכיסא גלגלים עם שברים בצוואר, פטי התעקשה שהיא תהיה מוכנה לחזור לפני שיגיע Easter Sunday באותה שנה…וכך היה. עם חזרה להופעות ועבודה על האלבום הבא. זו היתה אמרה שהיא דבקה בה והשפיעה על השם של האלבום שיעשה את זה ויעיף אותה למחוזות חדשים. כזה שיגיע בתחילת מרץ 1978 וייצג מאחוריו את השנה ומשהו הזו, הפצועה ומדממת, אך עם זאת מלאה ברעב וכוח מתפרץ אדיר.
 
לאלבום הזה קראו Easter והוא שוחרר היום לפני 40 שנה.
 
בהקלטות של האלבום, פטי שיתפה פעולה עם המפיק ג’ימי אייבין, שבדיוק עבד גם על Darkness on the Edge of Town של ספרינגסטין. משם הגיע הלהיט של Easter שהביא לה הצלחה מסחרית מטורפת. הבוס התחיל לכתוב את Because The Night והשאיר אותו מחוץ לאלבום שלו. ג’ימי חשב שיתאים לקול נשי והציע אותו לפטי שסיימה לכתוב את השיר בעקבות המתנה לשיחת טלפון מפרד סמית’ באותו היום.
 

הגרסה הגמורה של סמית’ כמובן הפכה ללהיט מטורף והוא שיר טוב ונחמד שעד היום גם היא וגם ספרינגסטין מבצעים אותו בהופעות. אבל מה שהופך את Easter לאחד האלבומים הכי אהובים עלי של פטי והפייבוריט המובהק שלי בתקופה המוקדמת שלה, הם אלו שמקיפים אותו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2017

פורסם בתאריך על ידי
6

כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.

כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת  כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.

הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:
movies2

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

הציפיה שלי לסרט הזה היתה גבוהה, ולא רק שהוא סיפק את הסחורה, אלא עשה אפילו יותר מכך. הסרט השלישי של מרטין מק’דונה (ברוז’, שבעה פסיכופטים) הוא גם לדעתי By far הכי טוב שלו. סיפור קטן ונפלא, תסריט מקורי מעולה, שחקנים נהדרים וכרגיל אצלו, ערבוב של קצת אלימות והומור שחור בתוך דרמה מבריקה. לגמרי ראוי לכל פרס שהוא מועמד אליו בטקס, במיוחד הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית לפרנסס מקדורמנט, שחקן המשנה לסם רוקוול (שסוף סוף אחרי שנים מקבל את ההערכה שראוי לה, אני מת עליו) וכמובן התסריט המקורי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

שש נשים, שלושה אלבומים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

ריבוי קולות נשיים זה לא דבר חדש אצלי בבלוג. תמיד אני מציף ומשתף הרבה מהן, כולל המון מוזיקאיות שאני כל שנה כותב עליהן בסיכומים. השנה הנוכחית נפתחה אצלי עם דגש על אותו צד נשי במספר אלבומים שהוציאו לי יפה את הדרך של 2018. אז הנה שש מוזיקאיות כאלו, מחולקות לשלושה אלבומים טריים של סולו, צמד וטריו. כולם על טהרת הפולק וסביבתו ועם לא מעט קולות וצלילים נהדרים.

 

Sunny War – With The Sun
a2498792661_10

אחרי חרישות בלתי פוסקות מתחילת החודש, אין ספק שזה אלבום פברואר שלי וגם אחד המועמדים לאלבום הפולק של השנה אצלי, למרות שממש מוקדם להגיד זאת. סאני וור (במקור סידני לינדלה וורד) היתה הומלסית, נגנית רחוב, מוזיקאית שחורה בסצינה הלא קלה של נאשוויל והיום הבסיס שלה בלוס אנג’לס. את כל ההיסטוריה שלה, שברוני לב, צלקות נפשיות ומבט מהצד על החיים, היא הכניסה לאלבום החדש With The Sun. אלבום פולק-בלוזי פשוט ומקסים ועמוס ברגשות.

היא קנתה אותי כבר בשיר הפתיחה שלו, If It Wasn’t Broken. ושאני אומר “קנתה אותי” אני מתכוון ל-הביאה לי חיבוק מוזיקלי כ”כ גדול, עצוב ויפה, ששאר האלבום כבר זרם אוטומטית לורידים שלי אחריו. ההתחלה הזו, עם המון כאב ויופי בתוך מילים וצלילים שקטים וחזקים, מוציאה לדרך אלבום שנכנס אלי בדלת הנכונה. הוא ותריסר השירים שמגיעים אחריו מלאים במינימלסטיות מהפנטת, כזו שאני ממש אוהב. פשטות מלאה בעומק של מוזיקאית שזה לחלוטין הולך להיות אלבום הפריצה שלה. ואם לא, הוא יישאר פנינה קטנה שמחכה שיגלו אותה. לחלוטין האלבום שאני הכי רוצה לשתף אותו עם העולם כרגע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: יובל של ניסויים

פורסם בתאריך על ידי
2

שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.

ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.

האלבום שוחרר רשמית מספר חודשים לאחר מכן וכלל כמעט את כל השירים שקאש ביצע שם, בשני סטים בשעות שונות ביום ההוא בינואר. רשימת השירים מאוד התאימה ברובה לרוח המקום…עם Folsom Prison Blues ו-Twenty Five Minutes To Go, הגרסה שלו לבלדת הרצח האהובה על בהיסטוריה – Long Black Veil ועוד נוספים שהאסירים מולו קיבלו עם חיוך ציני או התלהבות אדירה.

61JCbWRp7DL

לפני עשור שוחררה ה-Legacy Edition של האלבום שמומלצת בחום. כי היא כוללת את שני הסטים המלאים של קאש באותו יום היסטורי ב-Folsom, עם הפתיחה ושירי החימום של פרקינס וה-Statler Brother, פלוס הסטים הלא ערוכים ושלמים של ג’וני קאש. כל זאת בנוסף ל-DVD עם ראיונות ומאחורי הקלעים של ההקלטה המיוחדת הזו. מה שיצר את החבילה השלמה מסביב לאלבום הקלאסי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: