אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.
אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.
לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.
השנה הזו ממשיכה להוציא אלבומים שאני מצפה להם בכמויות. זו אחת מפתיחות השנה הכי פוריות מבחינת הוצאות שאני מחכה להן. וזה רק הולך לעלות במרץ ואפריל. בעוד פחות משבוע אני טס לטיול ארוך והרבה מהאלבומים הקרובים אני אשמע בדרכים בארה”ב ואפילו אתפוס בהופעות חלק מהאמנים שמוציאים אותם. כולל כמה שאני כותב עליהם פה בסיקור אלבומים בולטים שני שלי לשנה זו, הפעם של חודש פברואר.
לפני שאגש אליהם, הנה תקציר או סיכומון קטן של חודש פברואר בבלוג עם מספר דברים בולטים שכתבתי\שידרתי בו:
כמו תמיד בחודש פברואר וממש לפני האוסקר, מציג את הסיכום הקולנועי האישי שלי. עם כל הסרטים שהכי עשו לי את השנה שעברה, כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. הפעם צמצמתי ל-60 סרטים שחיבבתי\אהבתי בשני חלקים; קודם 38 עלילתיים ואחר כך עוד 22 דוקומנטריים.
זו היתה שנה קולנועית לא רעה, כזו שכללה לא מעט סרטים פחות מוכרים שאהבתי. כאלו שהוקרנו רק בפסטיבלים או לא הופצו בארץ מסחרית. באוסקרים השנה אין לי הרבה כאלו למשל ויש מועמדים בולטים שלא תמצאו פה, כמו The Favourite שחיבבתי, אבל לא מספיק, או “רומא” שלא ממש עשה לי את זה. ויש עוד כאלו שהרבה התלהבו מהם בשנה החולפת ואני פחות. אבל יש מספיק אחרים שעשו לי את זה כן והם נמצאים כאן בתור המלצות אישיות לכל המעוניינים. אז נתחיל.
החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.
בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.
באמצע שנת 1968, אחרי כל סאגת Sweetheart of the Rodeo, אלבום שהיתה לו עליו השפעה עצומה, גראם פרסונס עזב את ה-Byrds. אחרי שבילה עם הרולינג סטונס באנגליה (ופיתח קשר חם עם קית’ ריצ’רדס שנחזור אליו אחר כך) פרסונס חזר לארה”ב לתחנה הבאה שלו בקריירה. זו שתיקח אותו הכי גבוה שאפשר ואיתה הוא ימצא את הסאונד המושלם ששאף אליו. הוא לקח איתו מה-Byrds את כריס הילמן והם הקימו יחד את The Flying Burrito Brothers.
ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.
אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.
סיקור אלבומים ראשון בבלוג ל-2019! עם כמה מאלבומי ינואר שפתחתי איתם את השנה והנעימו את זמני החודש. ביניהם שני שמות שחוזרים אחרי הפסקה של חמש שנים, שם אחר שתפס אותי בתקופה המתאימה, הרכב שממשיך סבבה בשלו ואלבום בכורה אחד שכדאי לשים אליו לב. קראו והאזינו.
The Delines – The Imperial
לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, ועכשיו חזר עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח).
החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.
לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.