שנה שלמה ללא טום פטי. כל כך מוזר. אוקטובר 2017 נחקק ונצרב אצלי בשנה החולפת נורא חזק, עם התחושות של האבדן המוזיקלי הכי גדול שחוויתי כלפי אמן שליווה אותי כל השנים, מאז תחילת החיבור האמיתי והעמוק שלי עם מוזיקה. הרגשתי כאילו משהו מההיסטוריה והבניה שלי נעלם, או נסדק.
כתבתי כבר על הסדק המוזיקלי האישי הזה רבות לפני שנה ועוד רגע אכתוב פה בהרחבה למטה על הוצאת פוסט-המוות החדשה. אבל לפני כן הנה תזכורת לשני הדברים הכי בולטים שיצאו ממני שנה שעברה בעקבות מותו הפתאומי של פטי:
בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.
אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.
ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.
אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.
השנה הזו נפתחה עם המון אלבומים של מוזיקאיות מוכשרות. אז הנה עוד שניים טריים שלא יוצאים לי מהאוזן לאחרונה, של שני קולות נשיים אדירים. אחריהם ימי הולדת עגולים לשני צמדים שהיו פעם נפלאים.
Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה אריקה וונרסטרום הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. אריקה מתפקדת שנים כסולנית של ה-Heartless Bastards. הרכב שתמיד שמחתי מאוד לכתוב עליו ולהכיר לאחרים. במיוחד לפני שש שנים כשכתבתי על האלבום Arrow שגם קיבל אצלי מקום גבוה בסיכום 2012. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.
השנה הזו מתחילה ממש להתחמם. חודשים פברואר ומרץ מביאים גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. וזו רק ההתחלה, כי בהמשך החודש הנוכחי ובאפריל יש עוד כמות יפה באופק. בינתיים הנה תשע הוצאות חדשות מהחודש החולף, הכוללות ביניהן שבעה אלבומי אולפן, פסקול אינסטרומנטלי לספר, הוצאת פוסט-מוות משלימת טרילוגיה, שני אלבומי בכורה, שלושה קולות נשיים נהדרים והרבה צלילים יפים.
Lucy Dacus – Historian
הגרסה הגמורה של סמית’ כמובן הפכה ללהיט מטורף והוא שיר טוב ונחמד שעד היום גם היא וגם ספרינגסטין מבצעים אותו בהופעות. אבל מה שהופך את Easter לאחד האלבומים הכי אהובים עלי של פטי והפייבוריט המובהק שלי בתקופה המוקדמת שלה, הם אלו שמקיפים אותו.
ריבוי קולות נשיים זה לא דבר חדש אצלי בבלוג. תמיד אני מציף ומשתף הרבה מהן, כולל המון מוזיקאיות שאני כל שנה כותב עליהן בסיכומים. השנה הנוכחית נפתחה אצלי עם דגש על אותו צד נשי במספר אלבומים שהוציאו לי יפה את הדרך של 2018. אז הנה שש מוזיקאיות כאלו, מחולקות לשלושה אלבומים טריים של סולו, צמד וטריו. כולם על טהרת הפולק וסביבתו ועם לא מעט קולות וצלילים נהדרים.
Sunny War – With The Sun
שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.
ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.
בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation’s Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.
זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג’ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.