השנה הזו מתחילה ממש להתחמם. חודשים פברואר ומרץ מביאים גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. וזו רק ההתחלה, כי בהמשך החודש הנוכחי ובאפריל יש עוד כמות יפה באופק. בינתיים הנה תשע הוצאות חדשות מהחודש החולף, הכוללות ביניהן שבעה אלבומי אולפן, פסקול אינסטרומנטלי לספר, הוצאת פוסט-מוות משלימת טרילוגיה, שני אלבומי בכורה, שלושה קולות נשיים נהדרים והרבה צלילים יפים.
Lucy Dacus – Historian
נתחיל עם לוסי דייקוס ואחד האלבומים היותר יפים לדעתי בתחילת השנה הזו, שמגיע מאחד הקולות הצעירים והסופר מוכשרים בסביבה כרגע. לוסי רק בת 23 ויש לי הרגשה שהיא הולכת להיות האמן הכי צעיר אצלי בסיכום של השנה הנוכחית. ואני אומר את זה נורא מוקדם, כי כרגע אין לי ספק שהאלבום החדש Historian יהיה שם אצלי. זה האלבום השני שלה וכנראה זה שיפיץ את שמה להרבה יותר מאזינים. הוא מערבב מצוין המון רגש רך עם התפרצויות סאונד חזקות יותר. וזה מעולה. כמו בקטע האהוב עלי כרגע באלבום – Timefighter. היא מזכירה לי בסגנון הזה מוזיקאיות אחרות כמו אנג’ל אולסן או Waxahatchee. אך יש לה את עדיין את הקול הממש צעיר וטוב שלה.
Last of the Easy Riders – Unto The Earth
הנה הרכב שאני ממש שמח לכתוב עליו. אלו החבר’ה של Last of the Easy Riders שעושים מוזיקה שמושפעת המון מתקופות מסוימות של ה-Byrds או אפילו שני האלבומים הראשונים של Beachwood Sparks מתחילת המילניום. רוק פסיכדלי כיפי נורא. זה אלבום מלא ראשון שלהם אחרי ששחררו EP מוצלח לפני שנה וחצי. כדאי מאוד לגלות, להאזין ולרכוב איתם ברקע בנסיעות או כל מקום אחר.
Mt. Joy – Mt. Joy
עוד אלבום בכורה שיצא עכשיו, הפעם של מאונט ג’וי, הרכב מפילדלפיה שעשה לי הרבה נעים באוזניים. יש פה מוזיקה מאוד Uplifting כזו, שישר הכניסה לי עם הצלילים להקות כמו The Head And The Heart ו-Lord Huron. מסוג האלבומים שרוב השירים שלהם יכולים לשבת בול בפסקול של איזה סרט אינדי קטן וחמוד. מתאימים טוב לצלילים ואווירה ברקע של האביב-קיץ הבא עלינו לטובה.
Brandi Carlile – By The Way, I Forgive You
ברנדי קרלייל קצת עברה אצלי מתחת לראדר בשנים האחרונות, אבל האלבום הטרי שלה הצליח לתפוס אותי מאוד בחיוב. דייב קוב המוכשר הפיק לה אותו ומתארחים בו יופי של שמות, כמו שוטר ג’אנינגס או ה-Secret Sisters, לורה ולידיה רוג’רס. קרלייל היא כותבת מוכשרת על הקו של הקאנטרי-פולק. באלבום הנוכחי היא מזכירה לי לא מעט בין הרצועות את אמילו האריס המוקדמת. זו של Pieces of the Sky או Elite Hotel, וזו מחמאה מאוד גדולה. האלבום הזה מומלץ מאוד למי שלא מכיר את ברנדי ובאותה מידה למי שכן מכיר, אך לא התלהב מאלבומיה האחרונים. יש כאן משהו אחר, יותר בסיסי ומוצלח, עם שירים יפים.
Nathaniel Rateliff & The Night Sweats – Tearing At The Seams
לפני שלוש שנים כתבתי פה בסיכום שנה של 2015 על ההרכב החדש של נת’ניאל רייטליף ואלבומם הראשון. אלבום שהכניס הרבה Soul וחוזק למוזיקה של רייטליף. עכשיו הוא משחרר איתם את הפולו-אפ, Tearing At The Seams. הוצאה שדי ממשיכה את הריצה שלהם מהקו המוזיקלי המוצלח בו הם התחילו. יש משהו נורא יפה לדעתי בצלילים כאן, שחוזרים אחורה למוזיקה של וילסון פיקט ואוטיס רדינג, לוקחים איזו דגימה ומקבלים איזה ספין מודרני וקופצים חזרה לזמננו. רייטליף והחבורה של ה-Night Sweats מצאו איזו משבצת וסאונד מוצלחים בהוצאה הקודמת וממשיכים לדרוך על עוד משבצות דומות באלבום הנוכחי, ומבחינתי שרק ימשיכו.
H.C. McEntire – Lionheart
הת’ר מק’נטייר היא הסולנית של הטריו Mount Moriah וקוראים ותיקים של הבלוג יכירו אותה משם, כי אני עוקב אחריהם כבר כמה וכמה שנים טובות. עכשיו היא נפרדה מהם לרגע כדי לשחרר אלבום סולו ראשון. התוצאה היא Lionheart, אלבום מאוד אישי וכנה שאני חושב שהיא היתה חייבת להוציא. מרגישים את זה בחלק מהמילים והשירים. היא כותבת ושרה מאוד בכנות על הכל, כולל הדרום, המקום ממנה הגיעה, הנטיות המיניות שלה ועוד עניינים שלא בטוח שכל הלייבלים שקשורים לקאנטרי וסוגיו היו מוכנים לשחרר. מ’קנטייר בשבילי היא Outlaw מסוג אחר; הפמיניסטי והקווירי, החשוף וכמובן בעל קול נשי חזק. אני חושב שהאלבום הזה הוא דלת נורא גדולה שהיא פותחת, שתסלול לה ולמוזיקאיות מוכשרות נוספות דרכים ארוכות. אני מדמיין מישהי כמו לוסינדה ויליאמס מאזינה ל-Lionheart ומאוד גאה…לא יודע אם מק’נטייר תחזור ל-Mount Moriah או לא. אישית אני מקווה שהיא תמשיך עוד עם קריירת הסולו ותחפש כיוונים עוד יותר עמוקים ושונים בעולם האישי שלה.
Grant-Lee Phillips – Widdershins
ב-2016 נורא נהניתי לכתוב על The Narrows של גרנט-לי פיליפס. אלבום שלא ממש היה קאמבק, כי הוא לא הפסיק לעבוד, אבל בשבילי היה סוג-של משהו כזה. כי הוא החזיר לי בגדול את האהבה למוזיקה שלו. מה שאומר שהגעתי גם מיד לאלבומו החדש, Widdershins. אלבום די Solid של פיליפס שאני צריך להביא לו עוד שמיעות. אמנם חסר לי קצת מהרגש, הכתיבה ונגיעות הפדל-סטיל האהובות מהאלבום הקודם, אך בינתיים הוא עושה את העבודה. נראה איך החיבור שלי איתו יגדל.
Richmond Fontaine – Don’t Skip Out On Me
אם כבר ציינתי פדל-סטיל מקודם, אז זה כלי שמאוד בולט אצל Richmond Fontaine. הם שחררו לא מזמן אלבום חדש, שהוא בעצם אלבום אינסטרומנטלי, שהוא בעצם פסקול לספר חדש של סולן הלהקה ווילי ולאוטין…הספר של ולאוטין עונה לאותו השם והמוזיקה פה נבנתה כדי ללוות את הסיפורים שלו ברקע. אז זה לא בדיוק אלבום חדש של שירים, אלא מוזיקה נלווית. אבל כזו שכיף לשמוע ברקע גם בלי לקרוא את הספר, עם אותה האווירה היפה, אמריקאית ודרומית שולאוטין וההרכב שלו תמיד מארגנים ואורזים טוב-טוב בניחוח של הדרכים.
Jimi Hendrix – Both Sides of the Sky
לפני שמונה שנים בדיוק, בחודש הראשון של הבלוג, המלצתי פה על ההוצאה של Valleys of Neptune. הקלטות אולפן אבודות של ג’ימי הנדריקס בפרויקט של המפיק ואיש הסאונד האגדי של הנדריקס – אדי קריימר. שלוש שנים לאחר מכן הוא היה אחראי גם על People, Hell and Angels, שהמשיך את העבודה של קודמו, ועכשיו קריימר השלים את טרילוגיית הקלטות פוסט-המוות של הנדריקס עם Both Sides of the Sky.
גם כאן, עוד מבחר הקלטות סטודיו של הנדריקס שקריימר מצא, שרובן לא ראו את אור העולם ככה קודם לכן. בהוצאה החדשה גם יש שני שירים מההקלטות האבודות עם סטיבן סטילס, ביניהן הפעם הראשונה שהוא ניגן את Woodstock (יחד עם ג’ימי), שנה לפני שהשיר שוחרר באלבום Deja Vu של CSNY ובמקביל ב-Ladies of the Canyon של הכותבת המקורית שלו, ג’וני מיטשל.
שלושת האלבומים הללו בטרילוגיה שעכשיו הושלמה, מהווים מארז שלם ויפה של הקלטות פוסט-המוות של הנדריקס באולפן. קריימר אמר שכנראה לא יהיה עוד מה לשחרר מבחינת הקלטות סטודיו, כי הוא די אסף את הכל בטרילוגיה הזו. ומן הראוי שמי שהיה שם בשלושת אלבומי האולפן שג’ימי הספיק לשחרר לפני מותו, יהיה אחראי כיום גם על שלושת אלבומי האולפן האולטימטיביים וכנראה אחרונים של תקופת פוסט-המוות של הנדריקס.
טרילוגיית פוסט המוות של הקלטות האולפן האבודות.