השנה הזו נפתחה עם המון אלבומים של מוזיקאיות מוכשרות. אז הנה עוד שניים טריים שלא יוצאים לי מהאוזן לאחרונה, של שני קולות נשיים אדירים. אחריהם ימי הולדת עגולים לשני צמדים שהיו פעם נפלאים.
Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה אריקה וונרסטרום הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. אריקה מתפקדת שנים כסולנית של ה-Heartless Bastards. הרכב שתמיד שמחתי מאוד לכתוב עליו ולהכיר לאחרים. במיוחד לפני שש שנים כשכתבתי על האלבום Arrow שגם קיבל אצלי מקום גבוה בסיכום 2012. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.
היא קיבלה פה קצת עזרה עם ג’סי, הבאסיסט של ה-Bastarsds שמנגן כאן, וגם מספר מתופפים ברצועות השונות. הבולט ביניהם הוא פטריק הלאהן, חבר My Morning Jacket ואחד המתופפים הכי אהובים עלי. אבל הם רק אורחים לרגע. הכוח הגדול שייך לאריקה, שמבחינתי הוציאה כאן את אחד הדברים הכי טובים בקריירה שלה. אלבום טוב יותר מאחרון של ה-Heartless Bastards שיצא לפני שלוש שנים ותוצר שמבחינה מוזיקלית אדוקה, קרוב יותר לאותו Arrow של 2012. במיוחד עם 10 הדקות הפייבוריטיות שלי כאן של Good To Be Alone וכל הרצועות החזקות הסובבות אותן. מהאלבומים הכי בולטים אצלי כרגע בשליש הראשון של השנה.
Bettye LaVette – Things Have Changed
עברו שלוש שנים מאז האלבום האחרון של בטי לאבט והקריירה המאוחרת הנפלאה שלה בשני העשורים האחרונים. היא תמיד שרה נהדר שירים של אחרים והופכת אותם לסגנון שלה. בוב דילן בדרך כלל בלט שם והיא נגעה כבר בשירים שלו באלבומים קודמים, אבל בקטנה. עכשיו היא לקחה את זה מספר צעדים קדימה ושחררה אלבום שכולו קאברים לדילן. כתבתי כאן בעבר על אלבומי מחווה אישיים ומוצלחים מאמן אחד לאמן אחר ואין ספק שבטי לאבט ו-Things Have Changed שלה יכולים להתווסף לפוסט הזה כעת גם כן. עשתה פה משהו שאני מאוד אוהב, עם התמקדות אישית וחפירה עמוקה בדיסקוגרפיה של אמן משפיע, עם הבאת הסאונד והקול שלה והכנסת חיים חדשים לשירים עם טייק אחר ושונה.
עוד משהו שנורא אהבתי ומשך אותי לאלבום (מעבר לאהבתי לגברת לאבט) הוא בחירת השירים שלה. אין פה הרבה שירים מוכרים לקהל הרחב וכן יש מספר בחירות פינצטה. שמות כאלו שעל הנייר היו נורא מענייניים ואז הפכו ליופי גדול כששמעתי אותם קמים לחיים בקול מלא הנשמה של בטי. יש כאן את Political World ו- What Was It You Wanted שמגיעים מ-Oh Mercy. ואפשר למנות עוד שורה של בחירות מקוריות כגון Emotionally Yours ו- Seeing the Real You at Last, במקור מהאלבום Empire Burlesque. ויש את Don’t Fall Apart on Me Tonight מ-Infidels, בנוסף ל-‘Ain’t Talkin של Modern Times המאוחר, או (Do Right to Me Baby (Do Unto Others מ-Slow Train Coming. כל זה בנוסף לטייקים מעניינים עד מבריקים אפילו לאחרים. כמו שיר הנושא שזיכה בזמנו את דילן באוסקר.
רוב הרצועות פה והשירים הם נציגים מאלבומים שלא תמיד מקבלים אהבה או נוחתים עליהם ישר בתוך הדיסקוגרפיה של דילן. בטי לאבט עושה עימם המון חסד. גם בביצוע וגם באיזה מבט אחר וחדש לכמה מהם, שאולי יוציא אותם מהאפלה למספר מאזינים. במיוחד מי שלא התעמק עדיין באלבומים המקוריים הללו של דילן. יש פה מחווה מקסימה לכל אורך האלבום ואף מרגשת מאוד במספר שירים שציינתי. והם רק חלק מזה.
החודש לפני: צמד כפול
החודש לפני 50 שנה שוחרר Bookends של סימון וגרפונקל. זה היה אחד האלבומים הראשונים שקניתי בפורמט תקליט, כשהייתי בן-עשרה. עוד לא היה לי פטיפון וזה קרה רק בגלל הסצינה ההיא ב”כמעט מפורסמים” של קמרון קרואו, בתחילת הסרט. כשאיליין מילר לוקחת את התקליט מבתה אניטה ומנסה להוכיח עם העטיפה שלו ש-“They’re on pot”. איכשהו הייתי חייב את האלבום הזה אצלי, גם אם עוד לא יכולתי להשתמש בו.
יש לצמד אלבומים טובים יותר, אבל ל-Bookends יש את הקסם שלו. בתור סוג-של אלבום קונספט, עם דגש על התבגרות והמעבר מנער לאיש מבוגר, או זקן. הוא משלב את השירים שעוסקים בזה, יחד עם הקלטות שהן בעיקרון Outtakes מהפסקול של של “הבוגר” ששוחרר טיפה לפניו בתחילת 1968. כולל שחרור נוסף של הלהיט Mrs. Robinson, הפעם באלבום אולפן.
האלבום כולל את Save The Life of My Child ואת A Hazy Shade of Winter, בצד הטיפה יותר רוקנ’רול שלהם. אבל הקסם האמיתי מגיע בשבילי עם הקטע הקצר של Bookends Theme, עם Fakin’ It המעולה ועם הרגש של Overs. וכמובן – America. השיר הראשון שהכרתי באלבום בזמנו, גם כן בגלל “כמעט מפורסמים” ופס הקול שלו הקרוב לליבי.
“אמריקה” מגיע בסרט לא הרבה אחרי הסצינה ההיא עם התקליט של Bookends (כשאניטה עוזבת את הבית, רגע לפני שויליאם הצעיר מוצא את התקליטים שהשאירה לו) וביחד הם איכשהו מסמלים גם חלק מהמהות של האלבום הזה. עם מרד נעורים, הרבה אלמנטים של התבגרות ושינוי וערבוב שלהם עם טיפה כאוס שמחלחל מתחת לפני השטח. ואיזה Road Trip פנימי. ויופי. כזה שתמיד יזכיר לי את הסרט, תקופה מוקדמת של חיי, תמימות ועוד כל מיני דברים אישיים שנמצאים אצלנו לעד בתוך אלבומים וצלילים. כאלו שיוצאים אצלי החוצה כשהאלבום הזה ברקע. גם עכשיו כשהוא כבר זקן בן 50.
עוברים לעוד צמד עם אלבום שמציין יום הולדת עגול החודש, אבל בגיל הרבה יותר צעיר. לפני עשור בדיוק שוחרר Attack & Release, האלבום החמישי של הבלאק קיז ובשבילי גם האלבום הממש מעולה האחרון שלהם. עוד נהניתי מהשניים שבאו אחריו, אבל הם כבר התחילו קצת להתרחק ממני בזמנו. אחד היה ארוך מדי לטעמי ויותר מדי מובנה ל”קהל רחב” ובגדול הם איבדו שם את הסאונד שלהם שאהבתי מתחילת דרך. הבלוזי והמלוכלך יותר.
את Attack & Release ממש אהבתי. גם היום. היה שיתוף הפעולה הראשון שלהם עם דנג’ר מאוס על ההפקה והוא סיים לדעתי את תקופת הזהב של ה-Keys שהיתה בשנים 2003 – 2008. במיוחד עם השלישיה המקדימה של:
Thickfreakness
Rubber Factory
Magic Potion
הייתי מפציץ לפני עשור הרבה מהשירים כאן. מ-I Got Mine עד ל-Lies ו-Psychotic Girl ו-Strange Times (דאם, הצד הראשון שלו אדיר). שני החלקים של Remember When ו-So He Won’t Break ו-Oceans and Streams…האלבום הזה פשוט מפוצץ ברצועות טובות. עוד אחד מאלו שהפכו אצלי את 2008 בזמנו לשנה מוזיקלית מעולה ומספר אלבומים שמזכירים לי תקופות עם הצלילים.