שנה שלמה ללא טום פטי. כל כך מוזר. אוקטובר 2017 נחקק ונצרב אצלי בשנה החולפת נורא חזק, עם התחושות של האבדן המוזיקלי הכי גדול שחוויתי כלפי אמן שליווה אותי כל השנים, מאז תחילת החיבור האמיתי והעמוק שלי עם מוזיקה. הרגשתי כאילו משהו מההיסטוריה והבניה שלי נעלם, או נסדק.

כתבתי כבר על הסדק המוזיקלי האישי הזה רבות לפני שנה ועוד רגע אכתוב פה בהרחבה למטה על הוצאת פוסט-המוות החדשה. אבל לפני כן הנה תזכורת לשני הדברים הכי בולטים שיצאו ממני שנה שעברה בעקבות מותו הפתאומי של פטי:

1. פוסט הפרידה שלי מטום. זה שהתחלתי לכתוב ספונטנית באמצע הלילה של הידיעה, אחרי שהורדתי מהמדפים את כל הדברים שלו אצלי בדירה, בהיתי בהם, הזלתי דמעה והמילים יצאו לבד.

2. ספיישל הפרידה מטום שערכתי ושידרתי בתכנית הרדיו שלי בבינתחומי. ללא ספק הספיישל הכי גדול ויקר לליבי עד היום. עם 3 שעות של המוזיקה של טום שבחרתי לייצג, מכל התחנות בקריירה ועם כמה וכמה סיפורים וחיבורים אישיים כמובן בין לבין. זה מתפקד היום גם כחגיגה של המוזיקה שלו, רלוונטי להאזנה בכל זמן.