החודש לפני: 20 שנה לנקודת המפנה של Wilco

מיד בסיום כתיבת שורות אלו יצאתי לערב השני של The Hold Steady בלונדון. אבל לפני שידעתי שאני יוצא, לא יכולתי לוותר על לכתוב משהו לכבוד אלבום מאוד אהוב שחוגג היום 20 שנה ליציאתו. ואני מדבר על Summerteeth של Wilco.
 
דיברתי על זה גם קצת בתכנית האחרונה שלי ברדיו הקצה (פלוס השמעתי שני שירים מהאלבום, אחד מהופעה שנכחתי בה). על איך לדעתי זה האלבום הכי חשוב בקריירה של וילקו. לא מבחינת הצלחה מסחרית, אלא עם השינויים והכיוון המוזיקלי. עם Summerteeth וילקו עלתה איזה שלב בסגנון\אווירה והפקה. כזה שיותר ביסס אותם כוילקו והשאיר כבר מאחור את השאריות של Uncle Tueplo.
 

אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.

החודש לפני: שירת הברבור של לואל ג’ורג’

לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.

אלבומי פברואר

השנה הזו ממשיכה להוציא אלבומים שאני מצפה להם בכמויות. זו אחת מפתיחות השנה הכי פוריות מבחינת הוצאות שאני מחכה להן. וזה רק הולך לעלות במרץ ואפריל. בעוד פחות משבוע אני טס לטיול ארוך והרבה מהאלבומים הקרובים אני אשמע בדרכים בארה”ב ואפילו אתפוס בהופעות חלק מהאמנים שמוציאים אותם. כולל כמה שאני כותב עליהם פה בסיקור אלבומים בולטים שני שלי לשנה זו, הפעם של חודש פברואר.

לפני שאגש אליהם, הנה תקציר או סיכומון קטן של חודש פברואר בבלוג עם מספר דברים בולטים שכתבתי\שידרתי בו:

החודש לפני: 40 שנה לאלבום הבלתי מוערך של האולמנים

החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.

בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.

החודש לפני: 50 שנה ל-The Gilded Palace of Sin

באמצע שנת 1968, אחרי כל סאגת Sweetheart of the Rodeo, אלבום שהיתה לו עליו השפעה עצומה, גראם פרסונס עזב את ה-Byrds. אחרי שבילה עם הרולינג סטונס באנגליה (ופיתח קשר חם עם קית’ ריצ’רדס שנחזור אליו אחר כך) פרסונס חזר לארה”ב לתחנה הבאה שלו בקריירה. זו שתיקח אותו הכי גבוה שאפשר ואיתה הוא ימצא את הסאונד המושלם ששאף אליו. הוא לקח איתו מה-Byrds את כריס הילמן והם הקימו יחד את The Flying Burrito Brothers.

אלבומי חודש ינואר

סיקור אלבומים ראשון בבלוג ל-2019! עם כמה מאלבומי ינואר שפתחתי איתם את השנה והנעימו את זמני החודש. ביניהם שני שמות שחוזרים אחרי הפסקה של חמש שנים, שם אחר שתפס אותי בתקופה המתאימה, הרכב שממשיך סבבה בשלו ואלבום בכורה אחד שכדאי לשים אליו לב. קראו והאזינו.


 

The Delines – The Imperial
a2944259605_10

לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, ועכשיו חזר עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח).

תמונה אחת: הרבה יותר ממילים

@Joel Bernstein

@Joel Bernstein

התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.

את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.

אלבומי השנה 2018

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

ההוצאות המיוחדות של השנה 2018

בעוד שבוע יגיע פוסט אלבומי השנה המסורתי שלי, עם 50 אלבומי האולפן שעשו לי את השנה. עם מסורת של השנים האחרונות, אני מציג כאן קודם לכן את פוסט החימום, או המנה הראשונה, עם ההוצאות המיוחדות של השנה שלי. כל המארזים, ההוצאות המחודשות או מורחבות, EP’s, לייב, Box Sets וכדומה.

היו השנה האמת המון כאלו שאהבתי ועניינו אותי, ככה שהרחבתי את הפוסט המקדים הזה והכנסתי לכאן 20 הוצאות (או 22 יחד עם עוד צמד שמשוחררים עוד כמה ימים ולא שמעתי עדיין כפי שצריך במלואם). בניגוד לפוסט הראשי, אין פה דירוגים. כן יש הרבה מוזיקה, לינקים והוצאות מעניינות ששוחררו במהלך 2018 שאולי תגלו שפספסתם\ן, או אפילו יגלו אמנים חדשים-ישנים.

החודש לפני: 50 שנה להקלטה של Dream Letter

היום בדיוק לפני 50 שנה טים באקלי הקליט את מה שעד היום נחשב האלבום האהוב עלי שלו. אלבום ההופעה ששוחרר תחת השם:
Dream Letter: Live in London 1968
 
זה היה ב-7 באוקטובר 1968. בדיוק באמצע התקופה הכי טובה מבחינתי של הקריירה הקצרה שלו שנעצרה ונעלמה אחר כך בגיל 28. אחרי האלבום השני Goodbye and Hello וכשנה לפני Happy Sad. שני אלבומים שגם מיוצגים פה נורא יפה במספר קטעים. ההופעה הזו הייתה מהדברים הממש ראשונים ששמעתי של באקלי ולמעשה שימשה כפתח שלי אל שתי קריירות; זו של טים באקלי וגם זו של פרד ניל.
 
את המוזיקה של פרד ניל התחלתי להכיר בגלל החשיפה פה לגרסה של באקלי ל-The Dolphins הנפלא. זו גרסה שתמיד עלתה אצלי על המקור ועד היום היא האולטימטיבית לשיר הזה אם שואלים אותי. לא גרסת האולפן, לא המקור, לא ביצועים אחרים. רק זו מתוך Dream Letter.
 

זה רק רגע קסם אחד מתוך אלבום כפול שמלא בטים באקלי במיטבו. עם לא מעט ביצועים ארוכים לשירים, קטעים אקספרימנטליים ושימוש מושלם בגיטרת 12 המיתרים ההיא. ההופעה הזו הוקלטה אמנם ב-68, אך אלבום ההופעה הרשמי שוחרר רק ב-1990. הוצאת פוסט-מוות די מאוחרת, אך כ”כ חשובה בשבילי.