סיכום שנה, הקדמה:
אחרי הפוסטים המקדימים של 15 הקאברים של השנה, 10 הופעות השנה ואיתם 25 ההוצאות המיוחדות של השנה, הגענו לאירוע המרכזי והמסורתי פה כל דצמבר, עם אלבומי השנה שלי. זו הייתה שנה מקוללת וכואבת, עם כל מה שמתרחש עדיין מאז השבעה באוקטובר. המצב הזה השפיע לא מעט על המוזיקה ששמעתי, איך עיכלתי אותה, המשיכות והחיבורים. קיבלתי חיבוקים עם קולות מוכרים ומצאתי ניחומים עם אמנים חדשים.
השנה הזו מתקדמת די מהר בשבילי והנה נעלנו עוד חודש של המון מוזיקה חדשה. הנה כמה מההוצאות שבלטו אצלי במהלך חודש מרץ. בסוף גם הספיישלים ששידרתי החודש.
Eyelids – A Colossal Waste of Light
כבר כמה וכמה שנים שאני ממליץ וכותב כאן על Eyelids. שני אלבומיהם הקודמים היו אצלי בסיכומי שנה ועכשיו הגיעה עוד הוצאה משובחת. שוב בהפקה של פיטר באק מ-.R.E.M שגם מנגן פה. וכרגיל, הרבה פאוור-פופ ואינדי-רוק כיפיים, מהנים ויפים. כל כך אוהב את ההרכב הזה, ששואב מביג סטאר ו-Teenage Fanclub ועד לאותה .R.E.M של שנות השמונים. האלבום הטרי ממשיך יפה את קודמו והם ביחד מייצגים מבחינתי את כל הטוב שיש בלהקה הזו.
השנה המוזיקלית מתקדמת לה. אנחנו עדיין די בהתחלה וממשיכים לצאת כרגיל הרבה אלבומים טובים. פברואר בלט לי גם עם גיחת הופעות ראשונה לשנת 2023. ראיתי את First Aid Kit, את Bonny Light Horseman, את Weyes Blood וגם את פרנק טרנר בהופעה מיוחדת לציון עשור לאלבום Tape Deck Heart. את כל השמות הללו חוויתי בלייב לראשונה, אז היה ממש נהדר. ביקרתי את ההופעות גם בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית.
בפברואר לא שידרתי שום ספיישל ברדיו, גם כי חצי מהחודש הייתי כאמור בחו”ל. אבל הספיישלים יחזרו במרץ, זה בטוח. כבר היה אחד שהוקדש לגייסון מולינה ביום הראשון של מרץ ויש תכנון לעוד או משה ואו שניים. בינתיים הנה אני מגיש כמה מאלבומי פברואר שבלטו לי, עם שמות אהובים והוצאות מומלצות.
באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.
עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.
The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition
באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.
מאז שהודיעו עליו, Open Door Policy היה האלבום שהכי ציפיתי לו בתחילת השנה הזו. זה כבר אלבום האולפן השמיני של The Hold Steady והוא לחלוטין שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפניו. שינוי שהתקבל אצלי מאוד בחיוב והבנה.
זה אלבום הרבה יותר Mellow ממה שהיינו רגילים מההולד סטדי. יש בו מעט יותר התנסויות וכדורים מסובבים בסאונד. פחות הכסאח החשמלי של ההמנונים והשירים המפוצצים בחשמל מן העבר, אבל עם מלודיות וריפים שכן מזהים ומביאים עימם משהו חדש לשכבות, לבסיס, לעומק ולמילים אותן הם מלווים. ויש בו חיבור נהדר של המוזיקה האולי-מתונה-יותר יחד עם הליריקה הנפלאה של קרייג פין.
בעיקרון Open Door Policy הוא האלבום הראשון שהליין-אפ הנוכחי של ההולד סטדי הקליט בתור יצירה שלמה שמייצגת הכי טוב את המילה “אלבום”. אותו ליין-אפ שכולל שישייה מגובשת מאז שהקלידן הנפלא פרנץ ניקולאי חזר להרכב לפני חמש שנים. נכון, השישייה כבר הוציאה את Thrashing Thru The Passion לפני שנתיים, אבל זה היה אלבום שרובו איגד סינגלים בודדים בתקופה הממושכת לפני יציאתו. ב-Open Door Policy זה לחלוטין שירים שכולם הוקלטו יחד, מאוד קרובים אחד לשני, מאותם סשנים ומההתחלה עם מחשבה על יצירה אחת שלמה.