זה היה בסביבות 2005/2006, כשנכנסתי ממש חזק לדרייב ביי טאקרס. מספר פעמים בזמן שיחות עם חברים מהקהילה בפורומים, שאלו אותי – “Are you into The Hold Steady too?”בפעמים הראשונות התשובה שלי הייתה לא, אבל אני כנראה צריך. במיוחד בשיחות על שתי הקהילות של הלהקות והמוזיקה שהיא די שונה, אבל יש בה משהו מדבק משותף.
כשהלכתי סוף סוף לבדוק איך נשמעים הצלילים מאחורי השם שנזרק אליי במשך תקופה, ההולד סטדי בדיוק שחררו את האלבום הרביעי שלהם, Stay Positive. אבל רציתי להתחיל מההתחלה. אז קניתי את האלבום ההוא שאפילו לא ידעתי בהתחלה את שמו, כי לא היה כתוב על העטיפה. אותה עטיפה של קולאז’ מסקרן שנראה שלקוח מאיזה לילה מטורף של מוזיקה, שתייה ומפגשים. מהלילות שמדברים עליהם שנים אחר כך.
החלטתי ללחוץ פליי לראשונה באמצע הליכה ארוכה למסיבת יום הולדת של אחי. הקול של קרייג פין החל להוביל אותי דרך העשורים האחרונים עד לנקודת ה-Meta העצמית והקמת הלהקה שאני בדיוק שומע. ואז הגיע פיצוץ הגיטרות והריפים של טד קובלר שהוביל לחשמל של The Swish, לטירוף של Most People Are DJ’s, מהשירים שהקדימו את זמנם, היופי של Certain Songs עם המיט לוף והבילי ג’ואל ואחד המשפטים הראשונים של ההולד סטדי שדיבר לי ישר ללב:
“Certain songs they get so scratched into our souls”.
