ארכיון התג: החודש לפני

החודש לפני: 40 שנה לאלבום הבלתי מוערך של האולמנים

פורסם בתאריך על ידי
2

החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.

בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.

מתוך שישה שירים מקוריים באלבום, דיקי בטס אחראי על הכתיבה של חמישה מהם. כולל הפתיחה של Crazy Love שמיד מחזירה ומראה את הכוח של ה-Slide Guitar שלו, הקטע האינסטרומנטלי הנהדר Pegasus, או החלפת הקולות הנדירה בינו לבין גרג ב-Try It One More Time. לשירים והקטעים של דיקי מתווספים שני קאברים לשירי בלוז ישנים; Need Your Love So Bad של ג’ון מרטיס ו-Blind Love של בי.בי. קינג. עוד איזו חזרה של הכוח של האולמנים באולפן עם שירים של אחרים בסגנון הזה. כפי שעשו בתחילת הדרך עם קטעים כמו Hoochie Coochie Man או Trouble No More.

00602547831798-cover-zoom

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה ל-The Gilded Palace of Sin

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

באמצע שנת 1968, אחרי כל סאגת Sweetheart of the Rodeo, אלבום שהיתה לו עליו השפעה עצומה, גראם פרסונס עזב את ה-Byrds. אחרי שבילה עם הרולינג סטונס באנגליה (ופיתח קשר חם עם קית’ ריצ’רדס שנחזור אליו אחר כך) פרסונס חזר לארה”ב לתחנה הבאה שלו בקריירה. זו שתיקח אותו הכי גבוה שאפשר ואיתה הוא ימצא את הסאונד המושלם ששאף אליו. הוא לקח איתו מה-Byrds את כריס הילמן והם הקימו יחד את The Flying Burrito Brothers.

הם צירפו אליהם שני נגנים מוכשרים; הבאסיסט כריס את’רידג’, שהיה כבר עם פרסונס בהרכב של The International Submarine Band והאלבום Safe At Home ששחררו ב-68, ואיתו נגן הפדל-סטיל האדיר “סניקי פיט” קליינאו. מי שתרם את הצלילים הנפלאים שלו לרבבות של אלבומים קלאסים (אפשר לשמוע את הפדל-סטיל של סניקי פיט באלבומי הסולו המוקדמים של ג’ין קלארק, האלבומים הראשונים הקלאסים של Little Feat או ג’קסון בראון, Blue של ג’וני מיטשל ורבים אחרים).

יחד, הרביעיה בראשות פרסונס שחררה בפברואר 1969 את אלבום הבכורה של הבוריטוז. אלבום שיצא ממש החודש לפני 50 שנה ועונה לשם The Gilded Palace of Sin. מה שבשבילי הוא אחד האלבומים הטובים ביותר בהיסטוריה.

R-1246690-1329352027.jpeg

The Gilded Palace of Sin. פסגת היצירה של פרסונס.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: ספיישלים ו-50 שנה לאלבומי בכורה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.

לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.

 

באמצע שנת 1968, אחרי שנתיים של הצלחה, מתחים, חשיפה, ריבים ושלושה אלבומים, ניל יאנג עזב את באפלו ספרינגפילד ויצא לראשונה לדרך עצמאית בתור אמן סולו. דרך שהחלה רשמית בינואר של 1969 עם יציאת אלבומו הראשון. אלבום שלא נחשב כאחד הקלאסיים שלו ודי התכסה בצל הגדול של שורת האלבומים המוצלחים והפופולריים שהגיעו אחריו.

אם שואלים אותי, לאלבום הבכורה של יאנג יש לא מעט יופי. כזה שזקוק ליותר תשומת לב ומייצג בנוסף את השיא של כל התקופה המוקדמת, היותר תמימה והרגישה של יאנג, רגע לפני שחבר לקרייזי הורס באותה שנה, הפעיל דיסטורשן עם Old Black והתפוצץ והפך לשם ענק בתחילת שנות השבעים עם ההוצאות הבאות.

50604637_2213619595356176_1255336460068847616_n

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo

פורסם בתאריך על ידי
2

בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יופי חדש, קסם ישן

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

השנה הזו נפתחה עם המון אלבומים של מוזיקאיות מוכשרות. אז הנה עוד שניים טריים שלא יוצאים לי מהאוזן לאחרונה, של שני קולות נשיים אדירים. אחריהם ימי הולדת עגולים לשני צמדים שהיו פעם נפלאים.

 

Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
ERIKA-WENNERSTROM_Sweet-Unknown_1000x1000_300dpi_large

מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה אריקה וונרסטרום הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. אריקה מתפקדת שנים כסולנית של ה-Heartless Bastards. הרכב שתמיד שמחתי מאוד לכתוב עליו ולהכיר לאחרים. במיוחד לפני שש שנים כשכתבתי על האלבום Arrow שגם קיבל אצלי מקום גבוה בסיכום 2012. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.

היא קיבלה פה קצת עזרה עם ג’סי, הבאסיסט של ה-Bastarsds שמנגן כאן, וגם מספר מתופפים ברצועות השונות. הבולט ביניהם הוא פטריק הלאהן, חבר My Morning Jacket ואחד המתופפים הכי אהובים עלי. אבל הם רק אורחים לרגע. הכוח הגדול שייך לאריקה, שמבחינתי הוציאה כאן את אחד הדברים הכי טובים בקריירה שלה. אלבום טוב יותר מאחרון של ה-Heartless Bastards שיצא לפני שלוש שנים ותוצר שמבחינה מוזיקלית אדוקה, קרוב יותר לאותו Arrow של 2012. במיוחד עם 10 הדקות הפייבוריטיות שלי כאן של Good To Be Alone וכל הרצועות החזקות הסובבות אותן. מהאלבומים הכי בולטים אצלי כרגע בשליש הראשון של השנה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: הנפילה והעלייה מחדש של פטי סמית’

פורסם בתאריך על ידי
להגיב
שנת 1977 לא התחילה כ”כ טוב לפטי סמית’. אחרי שחוותה נפילה קשה מהבמה בזמן הופעה, היא וה-Patti Smith Group שלה היו צריכים להפסיק את סיבוב ההופעות שהיה אמור לגבות את האלבום השני שלהם, Radio Ethiopia. אלבום מעולה שהיה אמור להיות הפריצה המסחרית הבאמת גדולה של פטי אחרי Horses, אך נכשל מסחרית ובסוף לא קיבל כמעט Tour ראוי משלו ולא זכה להצלחה המצופה.
 
כשהיא חבולה ומרותקת לכיסא גלגלים עם שברים בצוואר, פטי התעקשה שהיא תהיה מוכנה לחזור לפני שיגיע Easter Sunday באותה שנה…וכך היה. עם חזרה להופעות ועבודה על האלבום הבא. זו היתה אמרה שהיא דבקה בה והשפיעה על השם של האלבום שיעשה את זה ויעיף אותה למחוזות חדשים. כזה שיגיע בתחילת מרץ 1978 וייצג מאחוריו את השנה ומשהו הזו, הפצועה ומדממת, אך עם זאת מלאה ברעב וכוח מתפרץ אדיר.
 
לאלבום הזה קראו Easter והוא שוחרר היום לפני 40 שנה.
 
בהקלטות של האלבום, פטי שיתפה פעולה עם המפיק ג’ימי אייבין, שבדיוק עבד גם על Darkness on the Edge of Town של ספרינגסטין. משם הגיע הלהיט של Easter שהביא לה הצלחה מסחרית מטורפת. הבוס התחיל לכתוב את Because The Night והשאיר אותו מחוץ לאלבום שלו. ג’ימי חשב שיתאים לקול נשי והציע אותו לפטי שסיימה לכתוב את השיר בעקבות המתנה לשיחת טלפון מפרד סמית’ באותו היום.
 

הגרסה הגמורה של סמית’ כמובן הפכה ללהיט מטורף והוא שיר טוב ונחמד שעד היום גם היא וגם ספרינגסטין מבצעים אותו בהופעות. אבל מה שהופך את Easter לאחד האלבומים הכי אהובים עלי של פטי והפייבוריט המובהק שלי בתקופה המוקדמת שלה, הם אלו שמקיפים אותו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: יובל של ניסויים

פורסם בתאריך על ידי
2

שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.

ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.

האלבום שוחרר רשמית מספר חודשים לאחר מכן וכלל כמעט את כל השירים שקאש ביצע שם, בשני סטים בשעות שונות ביום ההוא בינואר. רשימת השירים מאוד התאימה ברובה לרוח המקום…עם Folsom Prison Blues ו-Twenty Five Minutes To Go, הגרסה שלו לבלדת הרצח האהובה על בהיסטוריה – Long Black Veil ועוד נוספים שהאסירים מולו קיבלו עם חיוך ציני או התלהבות אדירה.

61JCbWRp7DL

לפני עשור שוחררה ה-Legacy Edition של האלבום שמומלצת בחום. כי היא כוללת את שני הסטים המלאים של קאש באותו יום היסטורי ב-Folsom, עם הפתיחה ושירי החימום של פרקינס וה-Statler Brother, פלוס הסטים הלא ערוכים ושלמים של ג’וני קאש. כל זאת בנוסף ל-DVD עם ראיונות ומאחורי הקלעים של ההקלטה המיוחדת הזו. מה שיצר את החבילה השלמה מסביב לאלבום הקלאסי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: Brighter Than Creation’s Dark

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation’s Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.

זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג’ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.

הוא נפתח עם רגש גדול וטראגי מהמציאות בדמות Two Daughters And A Beautiful Wife. מפתיחות האלבומים הכי מהפנטות ועצובות שאני מכיר, במיוחד כשמודעים לסיפור מהמציאות שהשיר מתבסס עליו. משהו שפטרסון הוד תמיד ידוע בו בשירים של הטראקרס. הסיפור מאחורי השיר הוא על מוזיקאי שפטרסון הכיר, בראיין הארווי, שנמצא יום אחד ללא רוח חיים ביחד עם משפחתו; אשתו ושתי הילדות שלהם, בנות ה-9 וה-4 בלבד. כל המשפחה נרצחה בביתה ביום הראשון של 2006 והשיר מסופר מהמבט של הארווי כלפי מטה אחרי מותו. מהשירים של הטראקרס שתמיד מעבירים בי צמרמורת.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.

 

האלבום Little Games של ה-Yardbirds יצא לראשונה ממש החודש לפני 50 שנה. זה היה האלבום האחרון שלהם, בתקופה כמובן עם ג’ימי פייג’. האלבום הזה מייצג במיוחד את ההשפעה של פייג’ על ההרכב והמבט שלו קדימה מבחינה מוזיקלית. זה אלבום יותר אקספרימנטלי ופסיכדלי מאלו שקדמו לו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: Blood On The Tracks

פורסם בתאריך על ידי
1

הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ”כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.

We always did feel the same”
“We just saw it from a different point of view

את השורות האלה אני כותב באמצע הלילה, עם מזג אוויר סוער בחוץ, כוס קפה מלאה פה לידי בפנים ו-Blood On The Tracks מתנגן ברקע. בדיוק 40 שנה אחרי ששוחרר לראשונה בתחילת 1975. אלבום שלכבודו הרגשתי צורך לחזור לכתוב ולשמוע קצת דילן. אז הנה אני משתף.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: