זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.
מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.
הרבה דוגמאות לכך נמצאות באותו אלבום ראשון, עם השיר שהוביל אותי לשם ועם רצועות כמו Hello In There ו-Far From Me. השיר הראשון בדיסקוגרפיה שלו, Illegal Smile, שהוציא הכל לדרך, או Paradise ואחד השירים שהכי התחברתי אליהם אישית בדמות Quiet Man. אבל זה גם היה שם לאורך כל הקריירה. הפנינים מפוזרות שם בכל השנים. כמו הפעם הראשונה שהגעתי ל-Diamonds in the Rough וגיליתי שם את Souvenirs. מה שהפך במהרה לשיר האהוב עלי שלו. כזה שכל-כך דיבר אלי, בדימויים והדרך ומשפטים שהובנו וחדרו עמוק ללב. ועל החשיבות של המטענים שאנחנו סוחבים עלינו ואותן המזכרות, רעות או טובות, שנשארות אצלנו. פיזית או בזיכרון.
בהמשך שנות השבעים יש את Sweet Revenge ואת Bruised Orange. עוד אלבומים מופלאים. השני מהם מכיל בין השאר את That’s the Way That the World Goes ‘Round. שיר שרק לפני כמה ימים שידרתי בתכנית הרדיו שלי והכי היה בא לי להפיץ, בזמן שג’ון היה אצלי בלב אחרי הידיעה שחלה בנגיף האכזרי הזה שמחרפן את העולם. הוא הכי התאים לי למצב שלו ושל העולם בימים אלו. דווקא בגלל שיש בו משהו תמים, שובבי ואף אופטימי. כמו שג’ון תמיד היה. שידרתי אותו כי לא רציתי להרגיש עצוב. כי גם בשירים הכי עצובים ורגישים שלו, ג’ון תמיד הכניס בי אופטימיות וידע לחזק.
גם בעשורים היותר מאוחרים המוזיקה הזו כל פעם חזרה. גם כשהבעיות הבריאותיות באו והלכו. גם כשהוא נלחם וניצח פעמיים סרטן. אחד הפייבוריטיים האישיים שלי הוא The Missing Years של 1991. אלבום שהגעתי אליו אחרי שכבר הכרתי ממש טוב את פריין, אבל אני זוכר את ההתלהבות שבי כשגיליתי שהאווי אפשטיין, הבאסיסט לשעבר של ה-Heartbreakers, הפיק את האלבום הזה ועבד איתו עליו. ויחד איתו מתארחים שם שמות כמו ברוס ספרינגסטין, בוני ראייט ופיל אוורלי, פלוס חברי ה-Heartbreakers מהם איבדנו כבר את אפשטיין וטום פטי בשני העשורים האחרונים. פריין, כמו פטי, הוא לחלוטין מהאבדות הגדולות ביותר של מוזיקאי אהוב שחוויתי בימי חיי.
אפשטיין ופריין המשיכו לעבוד יחד עם Lost Dogs & Mixed Blessings שייצר שירים כמו Lake Marie. ויש עוד הוצאות נפלאות, כמו Fair & Square מתחילת המילניום שבין השאר הביא כבוד והצלחה לשיר של האנטי-גיבור בלייז פולי, Clay Pigeons. והקריירה המאוחרת של ג’ון פריין בעשור החולף. זו שבשנים האחרונות קיבלה תחייה מחודשת מדהימה, שהתחילה עם For Better, or Worse ב-2016. אלבום הדואטים שלו עם קולות נשיים בלבד לצידו ששייכים למוזיקאיות מדהימות. כמה שמחתי לכתוב על האלבום הזה בבלוג כשהוא יצא וכמה ריגש אותי לשמוע שם את פריין בדואט עם סוזן טדסקי. זאת שהובילה אותי אליו בתחילת הדרך. הרגיש לי כמו איזו סגירת מעגל אישי עם המוזיקה שלו.
אבל האלבום הזה היה בסוף רק הכנה למה שקרה ב-2018, כשפריין שחרר את The Tree of Forgiveness. אלבום ראשון עם שירים מקוריים שלו מזה 13 שנה. אלבום בו הוא חבר למפיק והחבר הקבוע בסיכומי שנה שלי, דייב קוב, עם אורחים קרובים ואהובים כמו ג’ייסון איזבל, אמנדה שיירס וברנדי קרלייל. ההתלהבות בי והציפיות היו בשמים. ג’ון לא רק עמד בציפיות של האלבום הזה, הוא הקפיץ אותן גם לחלל וריחף עוד יותר גבוה מעליהן. זה אחד האלבומים הכי טובים שלו בקריירה וזה היה ועדיין כ”כ מדהים שהוא עשה זאת בגיל 72, אחרי כל מה שעבר.
כמו הקלוז-אפ שלו על העטיפה, הכל באלבום הזה הוא ג’ון פריין נטו. בלי להסתיר כלום, הכי חשוף וקרוב שאפשר. עם הגיל המבוגר, הניסיון, הקמטים, השבריריות והיופי הגדול שהוא החזיר עם השירים האחרונים עכשיו בקריירה שלו. ניצחונות קטנים-גדולים ואדירים כמו Summer’s End ו-God Only Knows, או Caravan of Fools ועוד שיר שלוקח בקלילות את העולם ואת המוות בדמות Lonesome Friends of Science. הם וכל חבריהם הנפלאים שם. שירים שנכנסו אצלי מיד אחרי צאתם לאוצרות השמורים בדיסקוגרפיה שלו.
השיר שנועל את האלבום הוא אחד בשם When I Get To Heaven. שיר בו פריין מספר מה יעשה אחרי שימות ויגיע לגן-עדן, אבל עושה זאת בצורה הכי ג’ון-פריינית שיש. השובבה ומעלה חיוך הזו. זה שיר שכולל בתוכו את השם של האלבום, The Tree of Forgivness, משהו שאני תמיד נורא אוהב לגלות. זה שם של מועדון שפריין מספר שם שהוא יפתח בגן-עדן. מיד אחרי שילחץ לאלוהים את היד, ינגן מוזיקה בכיף עם להקה וישתה קוקטיילים כאילו אין מחר. בקיצור, יעשה כיף חיים. כמו שעשה במבט המיוחד שלו על החיים ובמיוחד המוות וההתעסקות בו במשך כל הקריירה. במלחמות הפיזיות של עצמו ובתוך המוזיקה.
ככה ננעלה עכשיו רשמית הדיסקוגרפיה של ג’ון פריין. מהמוזיקאיים הכי אמיתיים ששמעתי. עם השיר הזה, שמייצג אווירה של אלבום שלם, אחריו הוא באמת נפרד מאיתנו ועלה למקום בו הוא יוכל לעשות את הכיף של אחרי החיים שלו. אני מקווה באמת שהוא יעשה זאת, כי לי כרגע עצוב נורא. במיוחד בערבוב עם המחשבות על פגישה מוזיקלית וחלום של הופעה שהיו אמורים להתרחש בינינו בשנה החולפת.
לא יצא לי לתפוס את ג’ון פריין בלייב, אבל בשנה שעברה סוף סוף זה עמד לקרות. הוא הגיע לאירופה בזמן שהיה גם נוח לי, שמרתי בשבילו קצת ממון בצד ויכולתי לעשות זאת. קניתי כרטיס להופעה שלו בחודש ספטמבר האחרון בלונדון והחלום של לחוות אותו בלייב עמד להתרחש. כשקיבלתי את האישור במייל שהעסקה בוצעה וקניתי רשמית את הכרטיס, היה ממש קשה להוריד ממני את החיוך על הפנים. קניתי כרטיסי טיסה, הוספתי אפילו עוד הופעות קטנות על הדרך, אבל ג’ון היה הסיבה המרכזית לגיחה. קצת לפני שהזמן המיוחל הגיע, הודיעו שההופעה נדחית בגלל בעיות בריאותיות שלו. היא נדחתה לחודש פברואר של השנה.
אני זוכר נורא בבירור איך אמרתי לעצמי שלא משנה מה, אני שומר את הכרטיס ואני אגיע גם בפברואר. כי אני לא הולך לוותר על לראותו בלייב. האמת שממש בטיל קניתי עוד כרטיס טיסה עתידי, שיצא ממש זול, עם יעד לימים ספורים לפני התאריך השני של ההופעה. במשך חמישה חודשים מאז, הכרטיס הזה היה ממוגנט אצלי לדלת של המקרר. כדי שאני אראה אותו מול העיניים כל יום ואדע שזה יקרה ויהי מה.
ואז הגיע פברואר האחרון וכמה ימים לפני תאריך הדחיה, הודיעו שוב שההופעה מבוטלת. אפילו לא נדחית. שוב בעיות בריאות. זה קרה רק לפני חודש וחצי והייתי בבאסה ענקית, אבל גם פשוט רציתי שיהיה בריא. זה היה ביש-מזל כפול שלא קרה לי מעולם. כזה שהרחיק ממני את חלום ההופעה שלו שכבר לא ידעתי אם יקרה, או בכלל כדאי שיקרה בגלל מצבו.
היום אני יודע שהחלום הזה כבר לא יתגשם לעולם. ג’ון פריין עזב את החיים האלה בגיל 73, בגלל וירוס מזורגג. כזה שהצליח להכניע, אפילו אם בגיל קצת מבוגר, את הבן-אדם שניצח הכל וצחק על המוות בפנים. הכרטיס הזה, שאני אוחז בו עכשיו עם דמעות בעיניים, יחד עם הסיפורים שג’ון תמיד הגיש לנו ויצר לי אישית, יישארו רק למזכרת. כמו המוזיקה והשירים, המטענים והזיכרונות.
הכרטיס הלא ממומש יישאר אצלי במגירה. המוזיקה שלו תישאר אצלי בלב.
להתראות ג’ון. תודה על כל המזכרות.
Memories they can’t be boughten”
They can’t be won at carnivals for free
Well it took me years
To get those souvenirs
“And I don’t know how they slipped away from me
מספר ימים לאחר מותו, שידרתי תכנית מיוחדת של הרמוניה דרומית ברדיו הקצה, עם שלוש שעות שכולן הוקדשו לפרידה מג’ון פריין. עם מוזיקה מכל הקריירה, סיפורים, שירים אהובים, כמה גרסאות לייב, מספר מחוות ועוד. ניתן להאזין לתכנית באתר הקצה ובדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:
רשימת שירים:
John Prine – Illegal Smile
Susan Tedeschi – Angel From Montgomery
John Prine – Quiet Man
John Prine – Souvenirs
John Prine – Sweet Revenge
John Prine – Saddle In The Rain
(John Prine – Bruised Orange (Chain of Sorrow
(John Prine – That’s The Way That The World Goes ‘Round (Live 1978
John Prine – Down By The Side of the Road
John Prine – Storm Windows
John Prine – People Puttin’ People Down
John Prine – Speed of the Sound of Loneliness
(John Prine – Far From Me (Live 1986
(John Prine – Hello In There (Live 1987
(John Prine – Sam Stone (Live 1988
John Prine – Picture Show
John Prine – Lake Marie
John Prine – Day Is Done
(John Prine – Jesus, The Missing Years (Live 1997
John Prine & Iris DeMent – In Spite of Ourselves
John Prine & Lucinda Williams – Wedding Bells/Let’s Turn Back the Years
John Prine – Clay Pigeons
John Prine – Some Humans Ain’t Human
Josh Ritter – Mexican Home
John Prine & Susan Tedeschi – Color of the Blues
John Prine & Amanda Shires – Dim Lights, Thick Smoke, and Loud, Loud Music
John Prine – Knockin’ On Your Screen Door
(John Prine – Summer’s End (Live 2018
John Prine – God Only Knows
Jason Isbell – Hello In There
My Morning Jacket – All The Best
(Gene Clark & Carla Olson – Speed of the Sound of Loneliness (Live 1990
John Fogerty – Paradise
John Prine – Lonesome Friends of Science
(John Prine – When I Get To Heaven (Live 2018
