אחרי ההצלחה המטאורית של Ten וסיבוב הופעות ארוך שגיבה את האלבום, פרל ג’אם הגיעו להקליט את הפולו-אפ שלהם לבכורה הכ”כ מצליחה. עם אפילו יותר חשמל, זעם, השפעות פאנק-רוק וסטטוס בעולם המוזיקה שהם לא ממש כיוונו אליו, הם שחררו את .Vs ב-1993. שהמשיך עם הרבה כוח את ההצלחה הראשונית ואף חיזק אותו יותר.
לציון 30 שנה ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים שמוקדש ל-.Vs, השירים שקשורים אליו, וכמו בספיישל על Ten, גרסאות לייב נבחרות מכל השנים. ניתן להאזין לכל השעתיים באתר הקצה וגם כאן:
פלייליסט:
אחרי טרילוגיית אלבומי הנצרות/סול שלו, בוב דילן חזר בגדול לאלבום סינגר-סונגרייטר קלאסי שלו. זה קרה ב-1983 עם Infidels. אלבום שמכיל שירי מחאה, רומנטיקה וכל מה שהופך שירי דילן לזכורים וטובים. בעזרתו של מארק נופלר והרכב נגנים נהדר שהקליט איתו (כולל מיק טיילור מהסטונס), יצרו שורה גדולה מאוד של שירים. חלק מהם נכנס ל-Infidels וחלק נכבד וראוי נשאר בחוץ.
לכבוד ציון 40 שנה ל-Infidels, שידרתי ספיישל לכבודו, עם הרבה מהשירים שיצרו אותו, אלו שנשארו בחוץ והסשנים שהובילו אליו. אפשר להאזין באתר הקצה וגם כאן:
פלייליסט:
אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.
בתחילת 1973 בוב דילן היה בהפסקה הכי ארוכה שלו דאז ללא מוזיקה חדשה. עברו 3 שנים כמעט מאז New Morning והסינגל האחרון יצא בסוף 1971. ואז הגיע פרויקט חדש, ראשון מסוגו לדילן בקריירה. זה קרה כאשר חברו התסריטאי רודי וורליצר כתב לו תפקיד קטן במערבון החדש Pat Garrett & Billy The Kid עם הבמאי סם פקינפה.
זה היה התפקיד הקולנועי הראשון של דילן ועל הדרך הוא נבחר גם לכתוב את המוזיקה של הסרט.כל זה הוביל ליציאת פס הקול של Pat Garrett & Billy The Kid ביולי 1973, השבוע לפני 50 שנה, מה שמתפקד גם כאלבום אולפן של דילן לכל דבר. עם קטעים אינסטרומנטליים שמתאימים לאווירת המערבון ומספר שירים חדשים, כולל אחד שיהפוך ליותר מוכרים שלו בקריירה.
השנתיים בין 2000 ל-2002 השפיעו רבות על פרל ג’אם, עם טרגדיות אישיות וכלל-עולמיות, מלחמה, בחירות, שינויים ותחילת מילניום שכבר השאיר מאחור המון מההצלחה המסחרית הגדולה שלהם בניינטיז. אבל מבחינה יצירתית הלהקה המשיכה להיות חדה, חשופה ויצרה עדיין מוזיקה נפלאה שהמעריצים הקרובים שנשארו איתה, למדו וידעו להעריך. אסון פסטיבל רוסקילדה בדנמרק, בו נהרגו תשעה ממעריצי הלהקה ביוני 2000, עדיין הדהד חזק בראש ובלב של חברי הלהקה. אחר כך הגיעו בחירות עם העלייה של בוש הבן לשלטון, אחריו אסון 9/11 בשנת 2001 ופלישת ארה”ב לעיראק.
בנוסף, חבר הסצינה ליין סטיילי מצא את מותו המוקדם באפריל 2002. כל האירועים הללו היו השפעות ישירות על המוזיקה החדשה שהלהקה כתבה, זו שהם איגדו יחד לאלבום Riot Act ששוחרר היום לפני 20 שנה. אלבום שאני מחשיב כיום כהכי Underrated בדיסקוגרפיה של פרל ג’אם. מיד אחריו הם יצאו ב-2003 לטור עולמי, שכלל כמה מההופעות הטובות שלהם בקריירה, עם צד פוליטי לא קטן ומלא מהשירים החדשים דאז שרק השתבחו מבחינתי עם השנים.
לציון שני עשורים לצאתו, הקדשתי את כל השעתיים של הרמוניה דרומית לספיישל Riot Act. האזינו לו באתר הקצה או כאן:
כשחברי הרולינג סטונס עברו לדרום צרפת ב-1971 כדי להתחמק מחובות ורשויות המיסים באנגליה, הם החלו ליצור ולהקליט את האלבום הבא שלהם בסביבה שונה ואחרת, בווילה השכורה והענקית של קית’ בנלקוט. במרתף של המקום, באולפן הנייד שלהם, עם שלל אורחים וחברים שבאו והלכו, ימים שטופי שמש ולילות ארוכים ויצירתיים, השפעות סמים וגם הרבה השפעות של בלוז, סול וקאנטרי-רוק.
התקופה בנלקוט וסיום ההקלטות המאוחרות בלוס אנג’לס יצרו את אחת הקלאסיקות הגדולות ביותר של הלהקה. קלאסיקה בעלת ארבעה צדדים בתוך אלבום כפול אחד, שהוא יצירת מופת שנבנתה והגיעה מכאוס, בריחה, זיעה, מוזיקה מלוכלכת יפהפייה, כתיבה משוחררת, חופש יצירתי ענק ואווירה לא שגרתית, אפלולית וצבעונית גם יחד.
אחרי ההצלחה המסחררת של אלבום הבכורה שלהם והחשיפה הגדולה בתחילת שנות התשעים, הבלאק קרואוז התחילו לבצע, לכתוב ולהקליט שירים לקראת האלבום השני. אלבום בו הם מצאו את הסאונד היותר ייחודי שלהם, עם החשמל הכבד, השפעות Soul ורוקנ’רול חופשי שלקח אותם על דרך מופלאה. כזו שאולי הביאה להם פחות הצלחה מסחרית כמו אלבום הבכורה, אבל שאבה אליהם מעריצים אדוקים ונאמנות מוזיקלית ויצירתיות שאין שני לה.
בשנת 1971 ניל יאנג מצא את עצמו בתוך מערבולת אישית, רגשית ופיזית מאוד גדולה. זה קרה דווקא אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם Deja Vu של CSNY ואלבום הסולו השלישי After The Gold Rush. אבל יחד עם זאת הוא החל להתנתק ולהתרחק וגם עדיין לא היה במצב לחזור לקרייזי הורס בשל מצבו הירוד של דני וויטן. בנוסף, יאנג נפרד מאשתו הראשונה, ראה מהצד את הזוועות בקליפורניה של צ’רלי מנסון, שאיתו היה מיודד לפני שידע מי הוא באמת, ואז אחרי שקנה חווה משלו ועבר אליה, הוא נפגע באופן קשה בגבו והיה צריך לעבור טיפולים וניתוחים. מה שהשבית אותו מהופעות לרוב שנת 1971.
באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.
אחרי שחרור אלבום הבכורה ב-1999, My Morning Jacket המשיכה לצבור לעצמה עוד קהל ומאזינים. היא עדיין הייתה להקה די קטנה שממתינה לפריצה גדולה, אבל הזמנה להופעות בבלגיה והולנד בשנת 2000 עזרה להם להתחיל משהו גם מעבר לאוקיינוס, וכשחזרו הביתה המשיכו להופיע יותר מחוץ לקנטאקי ולקבל יותר תשומת לב בחוף המזרחי של ארה”ב.
בנוסף ג’ים ג’יימס המשיך לכתוב עוד שורה ארוכה של שירים חדשים. כל זה הוביל אותם בשנת 2001 למדרגה הנוספת עליה דרכו בדיסקוגרפיה. עם אלבום שני שהוא גם פולו-אפ ישיר בסגנון ואווירה לבכורה של The Tennessee Fire, אבל גם שאפתני יותר. עם כמה שירים יותר מורכבים ונסיוניים ועם אלבום של שעה ורבע שעד היום הוא עדיין הארוך ביותר שלהם בדיסקוגרפיה. לאלבום הזה קוראים At Dawn והשבוע הוא חוגג 20 שנה ליציאתו.