פלייליסט חדש: 40 שנה למותו של כריס בל

פורסם בתאריך על ידי
1

היום בדיוק לפני 40 שנה נהרג כריס בל, המוזיקאי כנראה הכי בלתי מוערך במסגרת “מועדון ה-27”. בל היה חבר מקורי ומהמייסדים של להקת Big Star האהובה עליי מאוד. אמנם הרבה פעמים אלכס צ’ילטון היה בולט יותר בפרונט וגם בל היה בעיקרון שותף רק לאלבום הראשון של הלהקה, אבל היה זה כריס בל שהתחיל את הכל. הוא זה שהזמין את אלכס צ’ילטון להצטרף להרכב Icewater שלו, שעם התוספת של צ’ילטון הפך בעיקרון לליין-אפ המוכר של ביג סטאר והוציא אותה לדרך.

החותמת הגדולה של בל לא הייתה רק כחבר מקורי שם. למעשה היצירה השלמה הכי טובה שלו שוחררה לא מעט שנים לאחר מכן, בתקופה שהוא כבר לא היה איתנו. אחרי שעזב את ביג סטאר בין אלבומם הראשון לפולו-אפ שלו, Radio City (ששני שירים שכתב נכנסו אליו ללא קרדיט בזמנו), הוא הקליט שירים לאלבום סולו בשנים 1974-1975. הוא לא שחרר אותם בזמנו ובשנת 1978 הוא מת בתאונת מכונית. היה זה ב-27 בדצמבר. טקס הלוויה שלו התקיים למחרת, בדיוק ביום ההולדת של אלכס צ’ילטון… מי שהיה שותפו המוזיקלי הצמוד והכישרון של שניהם נפגש באופן מושלם באלבום הבכורה של ביג סטאר. צמד שידע עלייה ענקית כזו, יחד עם מורדות וריבים. בל היה בן 27 במותו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

תמונה אחת: הרבה יותר ממילים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

@Joel Bernstein

@Joel Bernstein

התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.

את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.

קרואו מספר שבנסיעה הזו ניל ניגן על הגיטרה קטעים מ-For The Turnstile ועבד על השיר Vampire Blues. באותו יום קרואו גם פגש את יאנג לראשונה, כשהאחרון הציג את עצמו לקמרון הצעיר עם:
“Hey. Bernard Shakey”

באותו ערב במופע הצדקה הזה, יאנג ביצע לראשונה אי-פעם את טרילוגיית הבלוז של On The Beach, עם ההצגה המוקדמת ביותר של שירים מהאלבום העתידי דאז בדמות Revolution Blues, Vampire Blues ו-Ambulance Blues. אגב חודשיים בדיוק לאחר מכן, ב-16 למאי, תתרחש ההופעה ההיסטורית של יאנג ב-Bottom Line עליה כתבתי בהרחבה בחלק אחר בפרויקט, עם הרבה קשר וקסם ל-On The Beach והשירים הנדירים שלו שנשכחו בצד הדרך.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2018

פורסם בתאריך על ידי
6

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההוצאות המיוחדות של השנה 2018

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בעוד שבוע יגיע פוסט אלבומי השנה המסורתי שלי, עם 50 אלבומי האולפן שעשו לי את השנה. עם מסורת של השנים האחרונות, אני מציג כאן קודם לכן את פוסט החימום, או המנה הראשונה, עם ההוצאות המיוחדות של השנה שלי. כל המארזים, ההוצאות המחודשות או מורחבות, EP’s, לייב, Box Sets וכדומה.

היו השנה האמת המון כאלו שאהבתי ועניינו אותי, ככה שהרחבתי את הפוסט המקדים הזה והכנסתי לכאן 20 הוצאות (או 22 יחד עם עוד צמד שמשוחררים עוד כמה ימים ולא שמעתי עדיין כפי שצריך במלואם). בניגוד לפוסט הראשי, אין פה דירוגים. כן יש הרבה מוזיקה, לינקים והוצאות מעניינות ששוחררו במהלך 2018 שאולי תגלו שפספסתם\ן, או אפילו יגלו אמנים חדשים-ישנים.

אם אוהבים פה משהו או חושבים שאחרים ישמחו לדעת, הרגישו חופשי לשתף ולהעביר הלאה. כמו כן מוזמנים ומוזמנות להגיב לי כאן למטה או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית.

לא לשכוח לחזור שבוע הבא למנה העיקרית המטורפת פה בבלוג. בינתיים, תיהנו מהמתאבנים:

 

Adam’s House Cat – Town Burned Down
400-AdamsHouseCat_rgb-1-1

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה להקלטה של Dream Letter

פורסם בתאריך על ידי
2
היום בדיוק לפני 50 שנה טים באקלי הקליט את מה שעד היום נחשב האלבום האהוב עלי שלו. אלבום ההופעה ששוחרר תחת השם:
Dream Letter: Live in London 1968
 
זה היה ב-7 באוקטובר 1968. בדיוק באמצע התקופה הכי טובה מבחינתי של הקריירה הקצרה שלו שנעצרה ונעלמה אחר כך בגיל 28. אחרי האלבום השני Goodbye and Hello וכשנה לפני Happy Sad. שני אלבומים שגם מיוצגים פה נורא יפה במספר קטעים. ההופעה הזו הייתה מהדברים הממש ראשונים ששמעתי של באקלי ולמעשה שימשה כפתח שלי אל שתי קריירות; זו של טים באקלי וגם זו של פרד ניל.
 
את המוזיקה של פרד ניל התחלתי להכיר בגלל החשיפה פה לגרסה של באקלי ל-The Dolphins הנפלא. זו גרסה שתמיד עלתה אצלי על המקור ועד היום היא האולטימטיבית לשיר הזה אם שואלים אותי. לא גרסת האולפן, לא המקור, לא ביצועים אחרים. רק זו מתוך Dream Letter.
 

זה רק רגע קסם אחד מתוך אלבום כפול שמלא בטים באקלי במיטבו. עם לא מעט ביצועים ארוכים לשירים, קטעים אקספרימנטליים ושימוש מושלם בגיטרת 12 המיתרים ההיא. ההופעה הזו הוקלטה אמנם ב-68, אך אלבום ההופעה הרשמי שוחרר רק ב-1990. הוצאת פוסט-מוות די מאוחרת, אך כ”כ חשובה בשבילי.

 

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

שנה בלי טום: זיכרונות ואוצרות חדשים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שנה שלמה ללא טום פטי. כל כך מוזר. אוקטובר 2017 נחקק ונצרב אצלי בשנה החולפת נורא חזק, עם התחושות של האבדן המוזיקלי הכי גדול שחוויתי כלפי אמן שליווה אותי כל השנים, מאז תחילת החיבור האמיתי והעמוק שלי עם מוזיקה. הרגשתי כאילו משהו מההיסטוריה והבניה שלי נעלם, או נסדק.

כתבתי כבר על הסדק המוזיקלי האישי הזה רבות לפני שנה ועוד רגע אכתוב פה בהרחבה למטה על הוצאת פוסט-המוות החדשה. אבל לפני כן הנה תזכורת לשני הדברים הכי בולטים שיצאו ממני שנה שעברה בעקבות מותו הפתאומי של פטי:

  1. פוסט הפרידה שלי מטום. זה שהתחלתי לכתוב ספונטנית באמצע הלילה של הידיעה, אחרי שהורדתי מהמדפים את כל הדברים שלו אצלי בדירה, בהיתי בהם, הזלתי דמעה והמילים יצאו לבד.
  1. ספיישל הפרידה מטום שערכתי ושידרתי בתכנית הרדיו שלי בבינתחומי. ללא ספק הספיישל הכי גדול ויקר לליבי עד היום. עם 3 שעות של המוזיקה של טום שבחרתי לייצג, מכל התחנות בקריירה ועם כמה וכמה סיפורים וחיבורים אישיים כמובן בין לבין. זה מתפקד היום גם כחגיגה של המוזיקה שלו, רלוונטי להאזנה בכל זמן.
רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אוטיס ראש: פרידה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שתי אבידות בימים באחרונים של מוזיקאים גדולים. קודם היה זה מרטי באלין, מהחברים המקוריים של ג’פרסון איירפליין, שכתב והיה הקול של המון שירים מעולים. ואתמול היה לי ממש חבל לשמוע על מותו של אוטיס ראש, בגיל 84.

אוטיס היה מענקי הבלוז מבחינתי, מוזיקאי וגיטריסט ענק. אחראי גם על לא מעט שירים והקלטות שמהווים חלק מעמודי התווך של הז’אנר והשפעות על כ”כ הרבה אמני בלוז-רוק לבנים שהגיעו אחריו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ההקלטה הרשמית הראשונה שלו בשנת 1956, עם I Can’t Quit You Baby. הוא היה הראשון להקליט את השיר של ווילי דיקסון. זה שאחר כך לד זפלין יהפכו ללהיט מזוהה איתם.

הוא אחראי גם על All Your Love, שהכרתי לראשונה בזמנו מהבלוז ברייקרס של ג’ון מאייל עם אריק קלפטון וכמו כן אירוסמית’ שהקליטו אותו לאלבום Draw The Line (לא נכנס בסוף לאלבום ושוחרר במארז של Pandora’s Box). גם Double Trouble שייך לאוטיס, מהשירים שקלפטון הקליט וביצע לא מעט בקריירה. ועוד הרבה שירים אחרים שכתב והקליט ואחר כך קיבלו קאברים מענקים אחרים שהושפעו ממנו ופיתחו את הקו בין בלוז לרוקנ’רול.

MI0001399592ההוצאה הראשונה של אוטיס ראש שקניתי ושמעתי בחיי היתה האלבום Mourning in the Morning. קלאסיקה שהקליט ב-Muscle Shoals, באולפני Fame המוכרים ואיפה שבאותה תקופה הוצג הצד הטוב של אלבאמה דרך המוזיקה ושיתופי הפעולה של מוזיקאים לבנים ושחורים יחד.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הגשר המוזיקלי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בשנת 1986 ניל ופגי יאנג הקימו את ה-Bridge School Benefit. אירוע צדקה מוזיקלי רב-משתתפים. חלק מהתרומות באירוע הולכות ל-Bridge School, בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים שפגי יאנג היא ממקימיו. זה אירוע שקרוב מאוד לניל, כי שני בניו, זיק ובן, הם פגועי-דיבור\בעלי צרכים מיוחדים בעוד ביתו אמבר ג’ין חולת אפילפסיה, כמו ניל עצמו. בן ואמבר ג’ין הם ילדים משותפים עם פגי.

בכל אירוע של “Bridge” לאורך השנים הגיעו המוני מוזיקאים והרכבים נפלאים, עם סטים שלהם והופעות אורח מיוחדות עם ניל ואחרים. בנוסף לסטים הקבועים של יאנג, סולו ועם הרכביו השונים בקריירה. האירוע הראשון של “Bridge” התחיל כאמור ב-1986 והאחרון התרחש ב-2016. שלושים שנה בדיוק שהוא היה מסורת (1987 היתה השנה היחידה בה לא התקיים). כל אירוע התאפיין בסטים אקוסטיים של האמנים ויצר בין השנים לא מעט רגעים מוזיקליים מיוחדים ויפים.

באמצע 2017 ניל ופגי הודיעו שהמסורת מסתיימת, מספר שנים אחרי שהתגרשו. מה שהשאיר שלושה עשורים מלאים במוזיקה, שירים, ביצועים ורגעים יפים של יאנג ושלל האורחים, יחד ולחוד.

בחלק זה של הפרויקט אני מגיש לפניכם\ן סיקור מלא של כל אירועי ה-Bridge School Benefit. מ-1986 ועד 2016, כולל הסט-ליסטים של יאנג, רשימות משתתפים בכל שנה, הופעות האורח של יאנג אצל אחרים ואנקדוטות שהבאתי של פרטי טריוויה ששווה לדעתי לציין שקשורים למוזיקה של יאנג. כל זאת עם לינקים שזורים לביצועים ספציפיים מכל שנה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פלייליסט חדש: דיקי בטס

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

מוקדם יותר החודש דיקי בטס עבר שבץ קל ויצא ממנו, אך בשבוע האחרון עבר תאונה ליד ביתו שגרמה לדימום מוחי והכניסה אותו למצב קריטי. אתמול הוא עבר ניתוח ולפי דיווחים ממשפחתו הוא היה הצלחה. אז הוא כנראה במצב יציב נכון לכתיבת שורות אלו.

דיקי בטס בן 74 כבר. הוא מחברי הלהקה המקוריים של The Allman Brothers Band, מההרכבים היותר קרובים לליבי והוא גיטריסט ויוצר ענק. הוא היה שם עם הלהקה האדירה ההיא מתחילת הדרך בסוף שנות השישים עד עזיבתו בשנת 2000. ניגן בתקופה המוקדמת לצד דוויין אולמן ואחרי מותו של אולמן בשנות השבעים התחיל לבלוט הרבה יותר עם כתיבת השירים ובתור הגיטריסט הבכיר בהרכב. היה שם גם בתקופת הקאמבק בסוף שנות השמונים והתחייה המחודשת הפשוט מופלאה של האולמנים בשנות התשעים, לצד וורן היינס. בכל הזמן הזה הוא המשיך ליצור ולהיות אחראי על שורת שירים נהדרים. כשעזב הוחלף ע”י דרק טראקס, שנשאר בהרכב הקבוע במילניום הנוכחי עד הופעת הפרידה של האולמנים ב-2014.

בטס כאמור אחראי על המון קטעים ושירים כ”כ טובים של האולמנים. גם מוכרים ומייצגים מאוד וגם פחות מוכרים אך לא פחות טובים. כאלה שבחלקם מאזינים אולי אפילו לא מודעים לכך שהשם שלו חתום עליהם, או לא שמעו, כי הם נמצאים באלבומים והוצאות פחות מוכרים. הודעת הניתוח ומצבו של דיקי מגיעה אחרי שבשנה שעברה איבדנו כבר שני חברים מקוריים של האולמנים; בוץ טראקס המתופף והמנהיג גרג אולמן. מקווה שדיקי יישאר איתנו עוד קצת.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: 50 שנה ל-Sweetheart of the Rodeo

פורסם בתאריך על ידי
2

בתחילת 1968 ה-Byrds מצאו את עצמם בצומת דרכים. הם בדיוק שחררו את The Notorious Byrd Brothers, האלבום אולי הכי ניסיוני שלהם, החליפו חברי הרכב והיו בדרך לניסיון וכיוון חדשים נוספים, שהם אפילו עוד לא היו מודעים להם. כיוון ושינוי סאונד שיחרטו עוד יותר בגדול שם של אלבום ספציפי בהיסטוריה. שלהם ועולם המוזיקה בכלל.

אחרי שמייקל קלארק עזב ודיוויד קרוסבי הועזב, החברים המקוריים רוג’ר מקגווין וכריס הילמן נשארו די לבד. הם היו צריכים למלא את החלל ולגייס שמות חדשים להרכב. אחד מהם היה המתופף קווין קלי. השם השני היה זה שהשפיע הכי הרבה על הסאונד, הצלילים והצבעים של האלבום העתיד לבוא – גראם פרסונס. בזמנו פרסונס לא היה עדיין שם מוכר. הוא היה רק בן 21 כשהצטרף ל-Byrds בפברואר של 68. אבל כבר הקליט ובדיוק שחרר את האלבום Safe at Home של ה-International Submarine Band, אותם הוביל. אלבום מוקדם נהדר שכנראה הגדיר קודם לכן את המושג קאנטרי-רוק, שרק עמד להתבסס עוד יותר.

הילמן הכיר את פרסונס בקטנה והביא אותו ללהקה, בעקרון כדי למלא מקום על הקלידים והרמוניות קוליות. אבל לפרסונס הצעיר היתה את החוצפה (החיובית במקרה הזה) ואת החזון שלו. די מהר הוא עבר לגיטרה ועמד להשתלט גם על קולות וסגנון. לרוג’ר מקגווין היה קונספט מסוים ורצה להקליט אלבום All American, שנע דרך ז’אנרים והיסטוריה. אבל פרסונס הגיע עם הרבה נחישות וכיוון ורעיון משל עצמו. לנבור, להעמיק ולשפר את הסאונד שהקליט עם ה-Submarine Band. ליצור אלבום קאנטרי-רוק נטו. את הילמן הוא משך לצד הזה די מהר, אחרי שהראה בעבר משיכה לז’אנר עם ה-Byrds, אבל לא בכוח מלא. מקגווין התרצה אחריו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: