ארכיון הקטגוריה: פרוייקטים

שני הצדדים הפשוטים: 40 שנה אחרי

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני ארבעה עשורים שוחרר Hawks & Doves, אלבום שתמיד היה אצלי ברשימת הבלתי מוערכים בדיסקוגרפיה של ניל יאנג. זה אלבום שהוציא לדרך בזמנו את העשור הכי מוזר ומגוון בקריירה של יאנג, עם כל השינויים והניסיונות המוזיקליים לאורך שנות השמונים.

הוא עצמו עדיין שמר על יאנג הרגיש והפולקי של שנות השבעים. בזמן שהוא יצא ניל חתם כבר שנתיים רצופות מחוץ לבמה, מאז סיום הטור הגדול עם קרייזי הורס באוקטובר של 1978. חצי שנה לפני יציאתו של H&D שוחרר פס הקול של הסרט Where The Buffalo Roams עליו יאנג עבד ובהחלט היתה ציפיה לשמוע מה טומן אלבום האולפן הראשון שלו בעשור ההוא.

יאנג עשה ב-H&D דבר דומה למה שעשה באלבום American Stars N Bars, וזה להקדיש צד אחד של האלבום לשירים חדשים שהוקלטו בסשן אחיד, בעוד הצד השני כולל שירים משנים מוקדמות יותר שלא שוחררו עדיין ונשמרו אצל יאנג בכספת. זה קרה בצורה הפוכה פה, כשהצד הראשון מלא בשירים מוקדמים יותר והצד השני הוא החדשים. אך השילוב ביניהם היה מצוין.

חמשת השירים בצד השני הוקלטו כולם בהוליווד כשלושה חודשים לפני יציאת האלבום. זה קרה עם נגנים לא ממש מוכרים בעולם של יאנג, חוץ מבן קית’ שהיה חלק מהם גם כן. כל החמישה הללו נעים בתוך סאונד של קאנטרי-בלוגראס ואלטרנטיב-רוק’בילי (האחרון זה ז’אנר שאני המצאתי, אבל ככה תמיד חלק נשמע לי). תמיד ההרגשה עם השירים הללו בצד הזה היתה של ההמשך שיבוא. עם מה שיאנג יעשה מאוחר יותר באלבומים Everybody’s Rockin ו-Old Ways. משהו שמשלב ביניהם בסאונד, באופן חיובי. כמו Union Man ו-Stayin’ Power למשל.







רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

האלבום שנשבר ונבנה מחדש

פורסם בתאריך על ידי
4

לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.

התקופה הרגשית הזו היתה כנראה ההשפעה הגדולה ביותר. הפרידה מהשחקנית קארי סנודגרס, אם בנו הראשון. סיום היחסים והפחד העצמי והחשוף עם השירים שכתב והקליט שהתעסקו רובם בסיפור הזה ובלב השבור של יאנג. כתבתי כבר על הסיפור והרקע של האלבום בפוסט ההוא, אז לא ארחיב כאן בנושא. במשך שנים Homegrown היה בשבילי (והרבה אחרים) אולי ה-Holy Grail הגדול ביותר מתוך המוזיקה הגנוזה של יאנג והארכיון הגדול. כל השירים שלו שהרבה מהם מעולם לא שוחררו או נשמעו. כאלו שרק הייתי מדמיין את עצמי שומע לראשונה או מגלה את הגרסה המקורית שלהם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

לא זהב ולא כסף

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

במהלך שנות התשעים ניל יאנג רכב בטירוף על גל ההצלחה המחודשת שלו. בעיקר עם הסוסים של קרייזי הורס וכל האלבומים וההופעות שלהם יחד לאורך העשור ההוא. גם Harvest Moon הזניק את ניל גבוה והוא עמד לסיים את העשור הכי מוצלח ופורה בקריירה שלו מלבד שנות השבעים. על סף סיום של אותו עשור והמאה הקודמת, הוא החליט לשבת רגע בשקט ולאגד שירים לאלבום מופשט וקטן. זה קרה במהלך 1999, באותה שנה בה יצא Looking Forward, אלבום האולפן האחרון והבינוני להחריד של CSNY. ניל רצה לחזור לסולו ולקח שירים קטנים שהצטברו לו בשנים האחרונות ופתח מילניום חדש עם הרבה רכות ואלבום אקוסטי שהיה סוג-של שקט אחרי המבול החשמלי ששלט אצלו עם הסוסים ברוב שנות התשעים. לאלבום הזה קוראים Silver & Gold.

את כל השירים באלבום יאנג כבר החל להציג לקהל בהופעות בטור הסולו המדהים של 1999. סיבוב שהיה מאוד מגוון ומלא בביצועים מופלאים. אישית זה תמיד היה סיבוב הסולו האהוב עלי שלו בקריירה. חלק מהשירים גם הלכו טיפה יותר אחורה, במיוחד שניים שהיו באמתחתו של יאנג כבר בשנות השמונים; שיר הנושא של האלבום והפייבוריט האישי שלי מתוכו – Razor Love. שיר עם מילים שחודרות עמוק וחותכות בורידים והרגשות המתאימים. זה גם אחד משני שירים באלבום שזכיתי לראות את יאנג מבצע בלייב. זה קרה פעמיים כשהוא החזיר את השיר במפתיע בטור של 2016 עם Promise of the Real. פעם אחת עם הלהקה מאחוריו ופעם אחת סולו אקוסטי, במסגרת ההופעה הכי טובה של ניל שראיתי בחיי. שני הביצועים היו מקסימים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

היו שם ארבעה נציגים מ-Everybody Knows This Is Nowhere ששוחרר בשנה שלפני כן; שיר הנושא, Cinnamon Girl (השיר שלא נכנס להוצאת הארכיון הרשמית והיה זמין רק דיגיטלית) ושתי הגרסאות הארוכות והמרהיבות ל-Down By The River ו-Cowgirl In The Sand. יחד איתם היו גם שלושה שירים חדשים לגמרי דאז, שכולם שוחררו רשמית אחר כך בנסיבות מעניינות.


Live at the Fillmore East. החלק הראשון של ה-Archive Performance Series.


רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 5

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)


20.
The War On Drugs – Lost In The Dream
(2014)

די מדהים מה שקרה עם The War On Drugs בשנת 2014. אחרי שני אלבומים שחיבבתי ובתור הרכב די קטן, הם התפוצצו לחלוטין. זה קרה עם האלבום Lost In The Dream, והאמת? לגמרי הגיע להם. הם עשו עם האלבום הזה קפיצת מדרגה מטורפת. באלבום שלפניו קורט וייל עוד התארח, אך כאן אדם גרנדוסיאל הפך למנהיג האמנותי הבלתי מעורער של הלהקה והוא עושה פה בערך הכל; גיטרות, תופים ושלל כלים אחרים, הכתיבה, ההפקה, ה-Art ומעבר לזה. כל האווירה של האלבום שייכת לו. והאווירה הזו ממש טובה. זה היה די מדהים לראות את הבדל האיכויות וקפיצת הסאונד באלבום הזה לעומת שני קודמיו. Lost In The Dream הוא By far הרבה יותר טוב מהם ומבחינתי גם נשאר הטופ של ההרכב גם כיום, אחרי האלבום המוצלח הנוסף שיצא אחריו.

זה אלבום שמלא בעונג רצוף של גיטרות מרחפות, צלילים מטיילים ומוזיקה סוחפת. ופה מגיעה הנקודה החשובה באלבום, וזה הרצף. אם באלבומים הקודמים מצאתי קטעים טובים פה ושם, אז כאן לכל אורך עשר הרצועות אתה לגמרי הולך לאיבוד בתוך איזה חלום. בתוך אלבום מלא ושלם וכן – שראוי להיות במקום שטיפס אליו ככל ששנת 2014 התקדמה והסטטוס של The War On Drugs בשש השנים האחרונות. לקראת סוף השנה בו יצא האלבום, ראיתי אותם גם בהופעה שרק הצדיקה אצלי עוד יותר את הדעה עליו. עדיין הייתי מופתע ממה שהאלבום הזה עשה להם מבחינת גודל. עד 2014 הם בחיים לא היו ממלאים את האולמות שהופכים לסולד אאוט כיום תוך זמן קצר. אבל הם זכו בזה בצדק עם המוזיקה שיצאה מהם.

Under The Pressure

Eyes To The Wind














רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 4

פורסם בתאריך על ידי
2

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


40.
Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
(2018)

שני אלבומי הסולו של קורטני הצליחו להיכנס לסיכום הזה. מסתבר שאני עדיין מאוד אוהב את שניהם. מי שנמצא במיקום גבוה יותר הוא השני שבהם והנציג פה. מההתחלה היה לי איתו חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי את קורטני גם בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים כאן שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. הוא גם היה פסקול מעולה שבילה איתי שבוע קייצי באנגליה בזמנו.

בחלק הראשון של ההופעה ההיא קורטני ביצעה את כל האלבום לפי הסדר ואז עברה לשירים האחרים. בשבועות הללו לפני ההופעה חיכיתי לחוות גם את “Tell Me” בלייב, אבל לא ציפיתי שהחצי הראשון הזה איתו בהופעה יישאר איתי עוד יותר חזק מהחצי השני עם השירים המוכרים והישנים יותר. הביצוע המלא שלו בלייב היה נפלא ועוצמתי וגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. מהפתיחה של Hopefulessness, דרך שורה של שירים קליטים, יפים ומעט Dark בליריקה והגישה, אך עטופים בהמון חשמל וסאונד נורא חזק. זה בלט הרבה יותר בלייב. הוא מפוצץ בשירים סופר-זורמים ומשחררים שחרשתי עליהם במהלך 2018, במיוחד בתקופת הקיץ ובשבועות לפני ואחרי ההופעה ההיא בה הם קמו לתחייה מול העיניים.








רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 3

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


60.
Sarah Jarosz – Undercurrent
(2016)

שרה ג’ארוז החלה את הקריירה שלה מאוד מוקדם. חודש אחרי יום הולדתה ה-18 כבר שחררה את אלבום הבכורה שלה. זה היה ב-2009. אחריו היא הוציאה עוד שלושה אלבומים נהדרים בעשור החולף, כשהאחרון מביניהם, Undercurrent, הוא גם לדעתי הטוב ביותר שלה. הנשמה המוזיקלית של ג’ארוז היא כזו ששואבת השפעות מהדרום וגריניץ’ ווילאג’ של הסיקסטיז גם יחד. האלבום הזה מייצג אותה הכי טוב וכולל קצת מעל חצי שעה עם השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה.

ההוצאה הזו קיבלה אצלי את התואר “אלבום הפולק של השנה” כשהוא סיים אצלי במקום השישי בסיכום של 2016. אני עדיין חושב עליו אותו הדבר. יש פה הרבה חן, כתיבה טובה, מספר רצועות שמזכירות אפילו את גיליאן וולש במיטבה וקטעים כמו House of Mercy שהוא מהשירים הפשוטים והמהפנטים של השנה ההיא אצלי. בכלל, שרה היא מוזיקאית שיכולה להפנט בעזרת קול ואקוסטית בלבד, שזו מתנה גדולה ואפקט ששם אותה גבוה יותר אצלי מהמוני אחרים שנמצאים בסגנון הזה.

House of Mercy

Lost Dog








רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 2

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


80.
Jenny Lewis – On The Line
(2019)

ג’ני שחררה שני אלבומי סולו בעשור הזה והאמת שזה משהו שאני מעריך אצלה, כי כל הוצאת סולו שהיא מוציאה לחלוטין שונה באיזה משהו וגם מייצגת תקופה מאוד ברורה בחיים שלה. במיקום הנוכחי זה האלבום המאוחר יותר והטרי מאוד שהיא הוציאה בשנה שעברה. אם האלבום שקדם לו, The Voyager, הושפע מהמוות של אביה, הרהורים על יחסים ועל העבר, אז On The Line של 2019 הושפע מהמוות של אמה, סיום יחסים של מעל עשור עם ג’ונתן רייס וחיפושים של ההווה.

הקריצה הזו לג’ני של לפני חמש שנים נמצאת גם בעטיפת האלבום באופן ברור, שממשיכה נורא את זו של הקודם. עם אותו סגנון, רק בצבעים שונים ואולי משהו נועז יותר, פתוח יותר והרפתקני. את The Voyager ג’ני פתחה עם השיר Head Underwater. את On The Line היא פותחת עם Heads Gonna Roll. וכן, גם איתם אפשר למצוא קווים מסוימים, כאלו שמוציאים לדרך התחלות שונות בתקופות שונות שג’ני מוציאה החוצה מוזיקלית. דרישת השלום והעדכון הפרטי על המצב הנפשי האישי.










רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 1

פורסם בתאריך על ידי
2

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


סיכום עשור, הקדמה:

במהלך הרבה חלקים בשנה שעברה חשבתי לעצמי איך אני מסכם את העשור. ובכלל, האם ומתי. ידעתי שאני לא מעוניין בשום פנים באופן להפריע לסיכום הספציפי של 2019, כדי לא לקחת כלום מהמוזיקה הרבה של השנה הזו. אז אמרתי שאם כבר, אעשה זאת אחרי שהשנה והעשור מסתיימים. ואז גם נזכרתי שבחודש מרץ של 2020 הבלוג שלי חוגג עשר שנים מאז הקמתו ומן הראוי שכדי לפתוח את שנת חגיגות יום הולדת 10 לבלוג, אני אסכם בדיוק את כל העשור הראשון בו הוא היה פעיל.

כי זה באמת לא רק סיכום עשור בלבד, אלא גם חגיגות העשור של הרמוניה דרומית. הבלוג שלי שנולד ממש בפתיחת העשור הקודם ומאז כל סוף שנה אני מעלה בו את הסיכום המסורתי, הגדוש, המושקע והגדול שלי. הסיכום הראשון עלה בדצמבר 2010 וזה חתיכת ציון להגיע לעשרה כאלו. אז לכבוד הציון העגול של הבלוג אני מציג את סיכום העשור שלו ושלי, עם 100 אלבומי העשור שיעלו פה בחמישה חלקים.

כן, יש דירוג, אבל בגדול זה יותר חגיגה כאמור, וכולם ראויים להיות פה. הדברים האלה גם תמיד משתנים. היה לי קשה לצמצם למאה, אז פשוט הלכתי על אלו שהכי בא לי עליהם בתקופה הנוכחית. אם אעשה את הסיכום הזה בעוד חודשיים-שלושה, בטח יהיו כמה שינויים. אז נכון לרגע זה, אלו האלבומים והאמנים שבחרתי להכניס לרשימה והפרויקט הענקי הזה. מקווה שתיהנו ממנו, תיזכרו באלבומים טובים, אולי תגלו גם כמה חדשים שפספסתן\ם והעיקר שתחגגו איתי את המוזיקה הזו.

רגע לפני שיוצאים לדרך עם החלק הראשון, הנה כל הסיכומים השנתיים המלאים של העשור החולף בבלוג:
אלבומי השנה 2019
אלבומי השנה 2018
אלבומי השנה 2017
אלבומי השנה 2016
אלבומי השנה 2015
אלבומי השנה 2014
אלבומי השנה 2013
אלבומי השנה 2012
אלבומי השנה 2011
אלבומי השנה 2010

ויאללה, Let’s get this show on the road. סיכום העשור של הרמוניה דרומית, חלק 1:

























רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ההיסטוריה המוזיקלית של יאנג ודילן

פורסם בתאריך על ידי
2

בסופ”ש הקרוב ניל יאנג ובוב דילן יופיעו אחד אחרי השני בהייד פארק של לונדון (ויומיים אחרי בקילקני, אירלנד). קשה לדעת אם יהיה איזה שיתוף פעולה ביניהם על הבמה, משהו שלא קרה מאז שנת 1994. אבל גם אם כן וגם אם לא, זו סיבה טובה לחגוג קצת את המפגשים המוזיקליים של יאנג עם דילן עד כה. אז לפניכן\ם סיקור מלא של ההיסטוריה המוזיקלית והתחנות בהן יאנג פגש בדילן, אם זה באירועים, הופעות אורח או שירים אחד של השני.

בשנת 1975 ניל יאנג כמעט ולא הופיע, למרות ששחרר שני אלבומים באותה השנה (Tonight’s The Night ו-Zuma מעולם לא קיבלו סיבוב הופעות משלהם בזמן אמת). הוא יותר התארח בכמה אירועים מיוחדים. אחד מהם, למעשה המקום הראשון בו יאנג עלה על במה באותה שנה, היה מופע צדקה שארגן ביל גרהאם. השתתפו שם לא מעט אמנים וזו היתה הפעם הראשונה שיאנג חלק במה עם בוב דילן. הם ניגנו יחד סט של 40 דקות, עם הרכב חד-פעמי שכלל נציגים משתי להקות הגיבוי של כל אחד באותה תקופה; טים דרמונד ובן קית’ מה-Stray Gators וליבון הלם, ריק דנקו וגארת’ הדסון מ-The Band.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: